לקרוא את השיחה

בס"ד. שיחת ל"ג בעומר, ה'תשכ"ב הרבי מליובאוויטש.

– בין מנחה למעריב –

בלתי מוגה

א. ידוע הטעם להשמחה בל"ג בעומר, לפי שביום זה היתה ההסתלקות של רשב"י, ובשעת ההסתלקות נכלל ועולה למעלה כל העבודה והעמל שהתייגע האדם בתורה ומצוות במשך כל חייו.

ולכן, בשעת הסתלקותו, כשנתעלה בעילוי גדול ביותר, אמר: "בחד קטירא אתקטרנא בי' אחידא בי' להטא" – שנתקשר בהתקשרות נצחית עם הקב"ה, חיי החיים, ולכן, כשאמר אז את הפסוק "כי שם צוה ה' וגו'", "לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים" – שנתקשר ביחוד נצחי עם בחינת "חיים".

ובפרטיות יותר:

ידוע שבכל לילה עולה למעלה עבודת כל היום, ובעילוי גדול יותר – בערב שבת, ובעילוי גדול יותר – בסיום השנה. ומעלת יום ההסתלקות – שאז עולה לא רק העבודה של יום, שבוע, שנה או תקופה מסויימת בחיים, אלא העלי' היא של כל עבודתו במשך כל ימי חייו.

ועוד זאת, שהעלי' שביום ההסתלקות היא למדריגה נעלית יותר מכל העליות שלפנ"ז, כמבואר בסידור ובכמה מאמרי חסידות שביום ההסתלקות עולה כל עבודתו למעלה מעלה, עד לשרש נשמתו, ובאופן גלוי, שלכן, דוקא ביום ההסתלקות אמר "בחד קטירא אתקטרנא כו'", אף שגם בכל משך חיים חיותו בעלמא דין, בהיות נשמתו מלובשת ומוגבלת בגופו, הי' ענינו לגלות רזין ורזין דרזין דאורייתא באופן שיומשכו בגליא].

וכיון שהעלי' של יום ההסתלקות היא באופן ד"נזכרים ונעשים", שחוזר ונשנה בכל שנה ביום זה – לכן ל"ג בעומר הוא יום שמחה בכל שנה.

ב. איתא בירושלמי שכאשר ר' עקיבא הסמיך את תלמידיו ר' מאיר ור' שמעון, אמר: "ישב ר' מאיר תחלה. נתכרכמו פני ר' שמעון". אמר לו ר' עקיבא: "דייך שאני ובוראך מכירין כחך". כלומר: כחו של רשב"י הי' גדול כ"כ שאפילו תלמידי ר' עקיבא לא הכירוהו.

אודות ר' מאיר איתא בגמרא: "שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו", אבל אעפ"כ הבינו את גדולתו במדה כזו שצריך לישב תחלה; משא"כ בכחו של ר' שמעון – לא היתה להם (ואפילו ר' מאיר) הכרה, כי אם "אני ובוראך מכירין כחך": רק ר' עקיבא (כמבואר בחסידות שהיתה עבודתו גדולה יותר מעבודת נדב ואביהוא, שנכנס בשלום ויצא בשלום), עליו נאמר שהוא כנגד הקב"ה, הנה "אני – ר"ע – ובוראך מכירין כחך".

לפי זה: כיון שאפילו בחיים חיותו בעלמא דין הי' רשב"י למעלה באין ערוך מבני דורו, הרי מובן עד כמה גדלה עלייתו ביום הסתלקותו – הרי לכאורה העלי' והשמחה דל"ג בעומר היא גדולה הרבה יותר מלהיות שייכת לאחרים.

ג. אבל, מסופר אודות אחד מתלמידי האריז"ל, שהי' נוהג לומר התפלה "נחם ה" בברכת המזון (ומסתמיות לשון הסיפור שהי' אומר "נחם" בברכת המזון, משמע, שהי' אומר "נחם" גם בשבת ויום-טוב), וכאשר בא בל"ג בעומר למירון להשתטח על קבר הרשב"י, ואמר גם אז "נחם", הקפיד הרשב"י על אמירתו (דתלמיד האריז"ל) "נחם" "ביום שמחתו" (של הרשב"י), ועד שהקפידא הזיקה לו.

והביאור בזה: רשב"י הי' מהנשמות שאצלם לא הי' ענין החורבן, ובמילא, אין מקום להרגש החורבן ביום שמחתו (וגילוי שלו).

ומזה רואים שני דברים:

א) יש ענין מיוחד בל"ג בעומר שלא מצינו ביום אחר (אפילו לא בשבת ויום-טוב). והראי', שתלמיד האריז"ל נענש רק על אמירתו "נחם" בל"ג בעומר, ולא על אמירתו "נחם" בשאר ימי שמחה (שבת ויום-טוב).

ב) ששמחת הילולא דרשב"י היא עבור כל בנ"י, אפילו מי שאינו למעלה מענין החורבן (שלכן אמר "נחם" בכל יום) – גם הוא לא הי' צריך להצטער ביום שמחת הילולא דרשב"י, אלא להיות בשמחה.

זאת אומרת, שענינו של רשב"י הוא לקשר שתי קצוות: להמשיך את הגבוה גבוה ביותר – אפילו המדריגה ד"בחד קטירא אתקטרנא" – עד שתומשך למטה מטה ביותר.

ד. שתי קצוות הנ"ל מצינו אצל רשב"י גם בנוגע ללימוד התורה ופסקי דינים בנגלה דתורה:

כתיב: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". ואיתא בברייתא: "לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה וכו', תורה מה תהא עלי', אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים וכו'". ומסיימת הגמרא: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן".

ומזה מוכח, שסדר לימוד התורה של רשב"י הוא למעלה מהגבלת העולם, ואין העולם יכול לקבל סדר כזה, שלכן "לא עלתה בידן".

ואעפ"כ, למרות שרשב"י עצמו נהג תמיד בסדר שלמעלה מהעולם, והיתה "תורתו אומנתו" – הנה כאשר רשב"י ור' אלעזר בנו יצאו מן המערה שבה שהו י"ג שנה (והרי בהיותו במערה י"ב שנה, ובפרט בשנה הי"ג, נתעלה בתורה באופן נפלא), אזי "כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר", שהעניש ר"א עבור ההנהגה של חרישה וזריעה כו', כיון שלא הי' יכול לסבול ש"מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה" – "הוה מסי ר' שמעון"; לא זו בלבד שרשב"י לא העניש, אלא אדרבה, הוא ריפא מה ש"מחי ר' אלעזר".

והטעם ש"מסי" – הסביר רשב"י לר"א: "די לעולם אני ואתה"; עסק התורה שלנו (באופן ד"תורתו אומנתו") מספיק לעולם.

ויתירה מזה מצינו, שרשב"י אומר: "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע (ויש דעה שעיקר קריאת שמע אינו אלא פסוק ראשון) שחרית וערבית, קיים לא ימוש". כלומר, שכאשר ישנו מי שבשום אופן אינו יכול ללמוד תורה כל היום, אם מפני היותו עסוק ע"פ תורה, או מפני היותו עם-הארץ, הנה לא זו בלבד שהוא פטור מלימוד התורה כל היום, להיותו אנוס, ו"אונס רחמנא פטרי'", אלא ע"י קריאת שמע הרי הוא אכן מקיים מצות לימוד התורה באופן ד"לא ימוש".

זהו כחו של רשב"י להמשיך מהדרגא היותר נעלית שבתורה – "לא ימוש" כפשוטו, שזהו ענין הנצחיות והאין-סוף שבתורה – גם למי שיכול ללמוד לא יותר מאשר "פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית", שגם אליו, בתורה שהוא לומד, יומשך בחינת נצחיות התורה.

ה. יתירה מזה:

לא זו בלבד שרשב"י המשיך בחינת נצחיות התורה ב"עולם כמנהגו" ע"פ תורה (שהרי ע"פ תורה צ"ל "ואספת דגנך", ו"די לעולם אני ואתה"), אלא הוא גם תיקן בעולם, וענין התיקון שייך רק בדבר שלא כדבעי הדורש תיקון.

וענין זה לא הי' באופן שכאשר ראה חסרון שלא הי' יכול לסובלו אזי תיקנו, אלא הוא חיפש ושאל: "איכא מילתא דבעי לתקוני"; אם ישנו איזה דבר בעולם הצריך תיקון – הוא יתקן זאת. והמדובר הי' אודות מקום שהי' ספק טומאה (היפך הטהרה, יסוד והתחלת העבודה36), ובטומאה גופא – טומאת מת, אבי אבות הטומאה, טומאה חמורה ביותר. ומקום זה תיקנו רשב"י ועשאו מקום דירה, לא רק עבור ישראלים ולויים, אלא גם עבור כהנים.

אימתי הי' רשב"י יכול להשפיל את עצמו ולתקן זאת – דוקא לאחרי שנתעלה בעילוי אחר עילוי בלימוד התורה; בהיותו במערה בשנה הי"ג; דוקא אז, מצד הגבוה ביותר, הי' יכול לא רק להשפיל את עצמו בעולם (עולם כמנהגו), אלא גם לתקן שם דבר הדורש תיקון.

ו. יתירה מזה:

רשב"י אמר: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", היינו, שביכלתו ללמוד זכות ולהסיר את מדת הדין מכל בנ"י, שלא יענשו על עוונותיהם – שזוהי ירידה גדולה יותר. לאחרי חטא עץ הדעת – הרי מיתה (וטומאתה) היא בטבע הבריאה, ולא ע"י בחירת האדם; אבל עוונות (הגורמים את הדין) הם למטה מזה, כיון שמביאים אותם ע"י בחירה. ואעפ"כ יורד רשב"י גם לשם (שהרי בכדי ללמד זכות על הזולת, צריכים להתבונן בו, "לירד" אליו), בכדי להסיר ממנו את הדין.

וירידה זו אינה ע"ד הירידה ד"לך רד", שיש הכרח לירד; רשב"י עצמו בחר, מרצונו, "לפטור את כל העולם כולו מן הדין".

והכח והרצון של רשב"י לירד למטה כ"כ, הי' אצלו דוקא מצד היותו למעלה ביותר, שהי' מ"בני עלי' והם מועטין".

ז. סיפורי רז"ל אודות הנהגת רשב"י (ככל סיפורי התורה) הם הוראה ונתינת-כח לכל הדורות שלאחריו, ובפרט לדורות האחרונים שזכו לגילוי פנימיות התורה – תורתו של רשב"י:

צריך להיות "יפוצו מעינותיך חוצה" – הקישור של שני הקצוות: צריכים ליקח לא רק מהנהר, ולא רק ממי המעין, אלא מהמעין עצמו, ולהפיץ אותו, וגם "חוצה", ועד ל"חוצה" שהוא בודאי חוצה (היינו, שאין חוצה הימנו בערך שכלפיו הוא פנים).

והענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" הוא הכנה קרובה ל"אתי מר" – ביאת משיח צדקנו, שגם אצלו תהי' הנהגה של יחוד ב' הקצוות: ביחד עם זה שילמד תורה ואפילו לאבות ומשה רבינו, יתעסק גם עם דלים, כמ"ש "ושפט בצדק דלים", ועד שיפעל גם על ה"צפעוני" והנהגתו.

וכל זה תלוי בעבודתנו עתה: צריכים להעמיד דור שגם הילדים ילמדו פנימיות התורה, כפי שהודיע רשב"י שבדרא דמשיחא יהי' כמו בדורו שגם "רביא" (הן ילדים בשנים והן ילדים בדעת) ילמדו פנימיות התורה.

וע"י תורתו של רשב"י – הנה "כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", כהפירוש המובא בספרים, שבשעת המיצר והדוחק (של הגלות) צריכים לסמוך על רשב"י שלקח על עצמו (אם יצטרף אחי' השילוני עמו) לפטור את כל העולם מן הדין, עד ימות המשיח, "בהאי חיבורא דילך כו' (ספר הזהר, פנימיות התורה) יפקון בי' מן גלותא ברחמי" – שיומשך בעולם ענינו של רשב"י שהי' למעלה מחורבן וגלות, כנ"ל.

וענין זה יומשך בכל העולם כולו, ואפילו במקום שבו דרוש תיקון, ועד למקום שיש בו טומאה – הנה "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", וגם מקום זה יהי' מקום דירה, לא רק עבור ישראלים ולויים, אלא גם עבור כהנים – יהודים שהם בדרגת "ואתם (כל אחד מכם) תהיו לי ממלכת כהנים", ו"אלקיכם כהן הוא" – שארץ ישראל תתפשט בכל העולם כולו, היינו, שהעולם כולו יהי' ארץ ישראל, ודירה לו יתברך.

* * *

ח. בפירוש דיוק לשון הכתוב "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – דלכאורה הול"ל "שבת אחים יחד", ע"ד לשון הכתוב בחומש "כי ישבו אחים יחדיו", ומהו הדיוק "שבת אחים גם יחד", וכידוע הכלל בגמרא שתיבת "גם" היא ריבוי – מצינו בזהר בדברי רשב"י ב' פירושים:

א) "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, קב"ה וכנסת ישראל, גם לרבות ישראל דלתתא".

ב) "הנה מה טוב ומה נעים וגו', אלין אינון חברייא בשעתא דאינון יתבין כחדא ולא מתפרשן דא מן דא, בקדמיתא אתחזון גוברי מגיחי קרבא דבעו לקטלא דא לדא, לבתר אתהדרו ברחימותא דאחוה. קב"ה מהו אומר, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, גם לאכללא עמהון שכינתא, ולא עוד אלא קב"ה אצית למלולייהו וניחא לי' וחדי בהו, הה"ד אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו וגו'".

ויש לבאר תוכן ב' הפירושים בפרטיות יותר.

ט. פירוש הא':

"אחים" – קאי על "קב"ה וכנסת ישראל", דהיינו, הקב"ה ונש"י כפי שהם במקורם ושרשם למעלה (קודם שמתלבשים ונעשים מוגבלים בגוף). ו"שבת אחים יחד" – הו"ע יחוד קוב"ה ושכינתי', דהיינו, ההתאחדות של הקב"ה עם מקור הנשמות, כפי שהנשמות הם למעלה. ו"שבת אחים גם יחד" – "גם לרבות ישראל דלתתא" – שהברכה וההתקשרות והיחוד נמשכים גם למטה, לנש"י כפי שהם מלובשים בגופים בעולם דלמטה.

ובאותיות פשוטים:

"קוב"ה" – קאי על דרגת האלקות שהיא באופן של הבדלה מהעולם, שלכן נקרא בשם "קדוש", שפירושו קדוש ומובדל, וביחד עם זה הוא גם "ברוך", מלשון המשכה, היינו, שבהיותו קדוש ומובדל מהעולם, יש לו גם שייכות לעולם, שנמשך למטה בעולם – כפי שהדבר מתבטא בענין של הנהגה נסית, הנהגה בעולם באופן של נסים (שלמעלה מהעולם), שכן, גם עכשיו יש בעולם נסים, ואדרבה, עוד יותר מכמו שהיו בעבר, אלא שזהו באופן ש"אפי' בעל הנס אינו מכיר בנסו".

ו"שכינתי'" – כנסת ישראל – קאי על מדריגת האלקות שנקראת בשם "שכינה", ע"ש ששוכנת ומתלבשת בעולם, והרי ענין ההתלבשות הוא עד"מ כמו אדם כביכול המתלבש בלבוש, שכאשר מסתכלים עליו רואים את הלבוש ולא את בשר האדם שבתוך הלבוש, ודוגמתו בנמשל הו"ע הנהגת העולם ע"פ הטבע, שגם היא נקבעת ונעשית ע"י הקב"ה, שהרי "דברך נצב בשמים", ו"חוקות שמים וארץ .. שמתי", אבל, להיותה הנהגה שהיא בשוה בכל יום ויום, ומתרגלים אלי' – אינה עושה רושם, ולא ניכר כ"כ ענין האלקות, ולכן נקראת (לא בשם קדוש ומובדל, אלא) בשם שכינה, ששוכנת ומתלבשת כו'.

וכאשר ישנה ההתאחדות דקוב"ה וכנסת ישראל (שכינתי') – "שבת אחים יחד" – הרי זה מתבטא בכך שבטבע ניכרת הנהגה נסית,

ובכללות – שרואים את הקיום של עם ישראל, שלמרות היותם בדוגמת כבשה אחת בין שבעים זאבים, שהם מוקפים אויבים ושונאים משבעים אומות העולם, הרי הם נצבים וקיימים, ואדרבה, עוד יותר מכל אלו שהצירו והעיקו אותם ("מ'לעבט זיי איבער") – שזהו מצד ההתאחדות דקוב"ה וכנס"י.

ועי"ז נעשה "שבת אחים גם יחד", "גם לרבות ישראל דלתתא" – שגם נשמה כפי שנמצאת בגוף בעולם למטה, מרגשת בעצמה אלקות, ועד שרואה זאת בעיני בשר באופן ההנהגה בחיים, הן בחיים שבאהלה של תורה, והן בחיים שבעולם המסחר וכיו"ב – שרואה על כל צעד ושעל השגחתו הפרטית של הקב"ה.

י. ופירוש הב' – שאין זה באופן שבנ"י שנמצאים למטה צריכים להמתין שתומשך להם ברכה כו', אלא בהם תלוי הדבר:

"שבת אחים יחד" – קאי על בנ"י, אשר, עד כמה שיהי' המרחק בין אחד לחבירו ברוחניות ובמעלה, ועד כמה שיהי' המרחק בין אחד לחבירו במקום הגשמי, הרי "כל ישראל חברים", ונקראים "אחים" איש לרעהו – בכח, ובהם הדבר תלוי להתנהג באופן שהאחוה תהי' נראית בגלוי, ובאופן ד"שבת אחים יחד", שהו"ע ההתיישבות והקביעות, שהרי ישיבה מורה על ענין הקביעות, כפי שמצינו לגבי דיני ברכת המזון.

ומוסיף רשב"י, ש"שבת אחים יחד" קאי גם על "אחים" כאלו ש"בקדמיתא אתחזון גוברי מגיחי קרבא .. דא לדא", היינו, שהיתה אצלם מלחמה בין אחד לחבירו – כיון שיש אצלם אופנים שונים והנהגות שונות בלימוד התורה, וכיון שהלימוד מביא לידי מעשה, הרי זה נמשך גם באופנים שונים בנוגע להנהגתו בחייו ועד לחייו היום-יומיים. ואעפ"כ, מבלי הבט על החילוקים באופן ההנהגה כו', מתאחדים ביחד מתוך קירוב ואחוה, ובאופן של התיישבות כו'.

ואז – "קב"ה מהו אומר, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, גם לאכללא עמהון שכינתא", היינו, שכאשר הקב"ה רואה את הקירוב והאחוה בין בנ"י, אזי גם הוא מתאחד עמהם,

"ולא עוד אלא קב"ה אצית למלולייהו וניחא לי' וחדי בהו", היינו, שהקב"ה שמח בהם ומקשיב אליהם (וע"ד מ"ש "השמיעני את קולך כי קולך ערב"),

ומביא על זה מ"ש "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו וגו'", והיינו, שענין זה פועל לא רק באותה שעה שנמצאים באחוה, אלא "ויכתב ספר זכרון גו'", שנשאר לזכרון לימים ולחדשים ולשנים שלאח"ז.

ועפ"ז נמצא – וזוהי ההוראה – שבכחו של איש הישראלי להנהיג את אורח חייו ואת העולם שמסביבו באופן ד"שבת אחים גם יחד", היינו, שע"י אחדותם של ישראל נעשה גם היחוד של הקב"ה וכנס"י (שכינתי'), שתומשך הנהגה נסית בהנהגה טבעית.

יא. וענין זה מודגש יותר בזמנינו זה:

ובהקדמה – שבענין הריחוק בין בנ"י, הרי נוסף על הריחוק שבין איש לרעהו ברוחניות ובמעלה, ישנו גם הריחוק במקום הגשמי (כנ"ל), שהרי הנשמה מלובשת בגוף גשמי שקשור עם זמן ומקום, כך, שישנם כאלו שביניהם מפסיק ריחוק המקום.

אמנם, בחסד הוי' עלינו, נקבע עתה סדר ההנהגה בעולם, שככל שיגדל ריחוק המקום, הנה במשך זמן קצר יכולים להתאסף יחד מתוך שמחה וטוב לבב, ומתוך החלטה שיהי' ביניהם קירוב ואחוה, ובאופן ד"שבת", התיישבות.

ועי"ז ממשיכים גם את הקב"ה להיות יחד עמהם,

כהבטחת הקב"ה שכאשר הנהגתם של ישראל תהי' באופן ד"שבת אחים יחד", אזי יהי' "גם יחד", "לאכללא עמהון שכינתא",

וכאשר מתגלית הנהגתו והארתו של הקב"ה – אזי "לא יגורך רע", וזוכים לקבל בגלוי כל ברכותיו של הקב"ה, שיורד ושורה ומתלבש ושוכן בתוכם, להמשיך להם מילוי משאלות לבבם לטובה, למטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזוני רויחי.

וכיון שפירוש הנ"ל בפסוק גילה רשב"י, שקיבל על עצמו "לפטור את כל העולם כולו מן הדין" עד ביאת משיח צדקנו – הנה מכאן ולהבא תהי' ההנהגה באופן של טוב וחסד הנראה ונגלה, ועד שתומשך למטה מעשרה טפחים הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

* * *

יג. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר, שאצל אדמו"ר האמצעי הי' ל"ג בעומר מיו"ט המצויינים. אדמו"ר האמצעי הי' יוצא לשדה כו', והי' אז גם ענין המופתים, ובעיקר – בנוגע לבנים, ועד שכל השנה כולה היו מצפים ("מ'פלעגט אויסקוקן") לל"ג בעומר, כיון שאז היו מתברכים מאדמו"ר האמצעי במילוי משאלותם לטובה, וביחוד בנוגע לבנים. – ענין זה נדפס בקיצור ב"היום יום", וישנו גם אריכות הדברים שהסביר רבינו נשיאנו בשעתו80.

ויש לומר בדרך אפשר בביאור הקשר לל"ג בעומר דוקא:

מצינו בנוגע לאדמו"ר האמצעי, שגם אצלו הי' ענין ההסתלקות בשמחה, וגם באופן ש"דרש כו' עד שהגיע לפסוק כי עמך מקור חיים חיי החיים, לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים עד דאשתככו מילוי ונפשו שבה למקומה כו'" (כמו אצל רשב"י), כפי שכותב בנו בהקדמה לתורת חיים.

ועד"ז הי' גם אצל אדמו"ר האמצעי הענין דפנימיות התורה באופן ד"יפוצו", בהפצה והרחבה שלא בערך לגבי מה שהי' לפנ"ז, ועד שיצא לאור גם בדפוס, נוסף על המאמרים שנשארו בכתב.

ועד"ז מצינו עוד כמה ענינים שבהם היתה ההשתוות לרשב"י, ומצד זה מודגש הקשר לל"ג בעומר.

*

יד. ענינו של ל"ג בעומר – שספירתו היא הוד שבהוד – שכולל את כל העבודה דספירת העומר, "שבעה שבועות תספר לך".

וכללות העבודה דספירת העומר היא הכנה כדי שיוכל להיות לאח"ז הענין דקבלת התורה ב"זמן מתן תורתנו" בחג השבועות, וכסגנון ברכת הרב – קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

וכן הוא בכל שנה ושנה, ש"הימים האלה נזכרים ונעשים", וכפירוש האריז"ל שכאשר "נזכרים", שמזכירים אותם מתוך השתוקקות וגעגועים, אזי "נעשים" כל ההמשכות וההשפעות כפי שהיו "בימים ההם" – "בזמן הזה".

וכן תהי' לנו – הענין ד"בחד קטירא אתקטרנא" באופן של נשמה בגוף,

ומל"ג בעומר ו"פרוס עצרת" (כלשון הגמרא) – נלך ל"עצרת", לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות,

ועל מנת להמשיך זאת – "יורד על פי מדותיו" – בקיום המצוות, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"77,

וכל זה – בשמחה ובטוב לבב, ובהרחבה אמיתית,

ועד שהקב"ה יביא אותנו ל"מרחב י-ה", בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אנעים זמירות", ואח"כ "אני מאמין".

לאחרי תפלת ערבית, טרם צאתו – צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "הושיעה את עמך