"בראש השנה
כל באי עולם
עוברין לפניו
כבני מרון
שנאמר
'היוצר יחד, לִבם
המבין, אל
כל מעשיהם'
משנה מסכת ראש השנה א ב
לזכות משפחת צידון
"אף על פי שתקיעת השופר בראש
השנה גזירת הכתוב
רמז יש בו כלומר
עורו ישנים משנתם
ונרדמים הקיצו מתרדמתכם."
משנה תורה לרמב"ם
לזכות משפחת צידון
"מכבסים ומסתפרין בערב ראש השנה
לכבוד יום טוב…
וטובלים ולובשים בגדי שבת בראש השנה
להראות שאנו בטוחים
בחסדו יתברך שמו שיוציא לאור משפטנו."
קיצור שולחן ערוך
לזכות משפחת צידון
"בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיום צום כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן…
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה."
מתוך תפילת ונתנה תוקף
לזכות משפחת צידון
ברכנו אבינו, כולנו כאחד
☕
בשערי בית המשפט התייצב אדם שהגיע למשפט חייו כשכולו בטוח בעצמו, חגיגי ומצוחצח. לסובבים התמהים לפשר הבטחון העצמי המופרז משהו, הוא הסביר "השופט הוא אבא שלי"…
?
וכך מברכת אותנו הפרשה "אתם ניצבים היום כולכם" – שנצא זכאים מיום הדין, בעמידה יציבה ובטוחה.
אך בתנאי אחד: "אתם ניצבים כולכם!" – וכאן מונה התורה סוגי מעמדות שונים, מראשי השבטים ועד חוטבי העצים ושואבי המים, הנצבים כולם יחד זה לצד זה.
כאשר כולנו חשים אחים, בערבות הדדית, אבא שבשמים שמח לברך אותנו, ואנו זוכים להכתב ולהחתם לשנה טובה ומתוקה, ולהתברך בילדים, בבריאות ובפרנסה טובה, ולגאולה שלימה.
שנה טובה ומתוקה, כל שליבך מייחל, ליבנו מאחל!
הצוואה של משה רבנו / החלק היומי, פרשת ניצבים / סיון רהב-מאיר:
מה משה רבנו אומר לנו בצוואה שלו, ביום האחרון לחייו? "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". כך נפתחת פרשת השבוע, ופרשנינו מוצאים פה מסרים עמוקים ונצחיים של משה רבנו אלינו:
ניצבים. אנחנו לא חיים בנמיכות קומה, במסכנות, אלא ניצבים בגאווה ובשמחה בפני המשימות שלפנינו.
אחדות. משה מכנס כאן את כל בית ישראל. איש בל ייעדר. אף אחד לא נשאר באוהל. צריך את כולם-כולם בסיפור ויש להתאמץ, עד היום, שהברית הזו בינינו לא תתפורר.
הדבק של האחדות הוא – לפני ה'. זו לא אחדות ריקה, יש לה תוכן פנימי של אמונה ומשמעות. לא נצליח להמציא לנו דבק אחר שידביק אותנו.
כל רכיבי העם חשובים. משה לא מסתפק במילה "כולכם" אלא מפרט: הבכירים והזוטרים, הנשים והגברים, חוטבי העצים ושואבי המים. מהטייקון ועד מנקה הרחובות. התורה לא ניתנה ליחידי סגולה אלא לעם סגולה.
אז מה יש לנו כאן? דרישה לביטחון עצמי, לסולידריות וערבות הדדית, לכבוד כלפי התורה, וליחסים תקינים בין האליטה לבין העמך. הלוואי.
ב"ה
ממתק לראש השנה תש״פ
היה פעם יהודי עשיר שהיה אדם בודד ללא משפחה, הוא החליט שהוא רוצה לתת את כספו רק לאדם שבלעדיו אין לו תקווה, כל פעם שפגש עני ניסה להבין אם יש לו קרובים או חברים וכשהבין שיש מי שיעזור לו לא נתן לו כלום, כך המשיך בחיפושיו עד שיום אחד פגש עני מסכן שהיה זרוק ברחוב, ניגש אליו ושאל " יש לך קרובים?" והעני ענה "לא", "חברים?" גם לא, "ולמה אתה כאן ברחוב?" שאל העשיר והעני אמר "כי אין לי שום מקום אחר" הוציא העשיר שקית עם זהובים והושיט לעני, כשראה העני מה יש בשקית שאל בבהלה "למה אתה נותן לי כל כך הרבה כסף?" ענה העשיר "כבר הרבה זמן אני מחפש אדם שאין לו תקווה שאוכל אני לתת לו את התקווה, סוף סוף מצאתי אותך ואני שמח לתת לך תקווה".
החזיר לו העני את הזהובים ואמר לו "חס וחלילה, לא אמרתי שאין לי תקווה, הקב"ה יכול להרים אביון מאשפות" אמר לו העשיר אז למי אין בכלל תקווה?
""כל זמן שאדם חי, יש לו תקווה" – השיב העני – "רק למתים אין כבר שום תקווה בעולם הזה".
"אם כך, אתן צדקה למתים" – אמר העשיר התמהוני. הוא הלך תיכף ומיד לבית העלמין וקבר שם סכום כסף ניכר, עבור המתים שכבר איבדו כל תקווה…
עברו שנים מאז אותו מקרה מוזר והגלגל מסתובב עד שהעשיר ירד מנכסיו ונהיה עני מרוד. יום אחד הוא נזכר כי בשעתו הוא קבר סכום כסף גדול בבית הקברות, ועתה הוא מיהר לשם כדי למצוא את ה"פקדון".
אבל, עוד לפני שהספיק להוציא את הכסף. תפס אותו שומר בית העלמין והוא הובא בפני שופט. "הנה כבוד השופט, קבצן זה ניסה לשדוד את הקברים"! התלונן השומר, העשיר-לשעבר סיפר לשופט את מה שקרה וביקש רשות ללכת לבית העלמין ולהוציא משם את סכום הכסף שקבר בשעתו, בתור "צדקה למתים".
השופט האזין לו בתשומת-לב, ולאחר מכן שאל אותו אם הוא זוכר אותו. למשמע התשובה השלילית סיפר לו השופט, כי הוא הוא אותו עני שהיה מוטל באשפה ושלגביו חשב, שאין לו עוד תקווה בחיים. "אתה רואה" אמר לו השופט, "לעולם אסור לאבד את התקווה, ועל הרכוש והכסף אסור לעולם לסמוך".
הוא הרשה לו להוציא את הכסף מבית העלמין ואמר לו: "יהודי צריך לזכור שהכסף שהקב"ה נתן לו הוא כדי לקיים איתו מצוות ולהיות שותף לקב"ה בעשיית העולם מקום טוב יותר מבלי להכנס לחשבונות של בורא העולם,
הקבצן הלך לבית הקברות ומצא את כספו הקבור שם, ושוב הסתובב הגלגל והוא התעשר, אבל הפעם הוא כבר לא חיפש מקרים "חסרי-ישע" כדי לתת להם צדקה. הפעם הוא כבר נתן צדקה, כפי שיהודי צריך לתת…
ראש השנה הוא יום הדין על כל צרכי האדם בגשמיות וברוחניות, לכן אנחנו מתפללים לבריאות, ילדים, פרנסה וכמובן גם להצלחה רוחנית, אבל מהותו העיקרית של ראש השנה הוא יום הכתרת הקב"ה למלך מחדש כנאמר "תמליכוני עליכם" ולכן אנחנו מבקשים בתפילה "מלוך על העולם כולו וכו'"
לכאורה הבקשה על צרכינו הגשמיים לא מתאימה ביום כזה בו אנחנו מעוררים רצון אצל המלך למלוך ומתבטלים לפניו ולמה הוכנסו בתפילות גם בקשות גשמיות ואישיות?
מוסבר על כך בתורת החסידות שהבקשות הגשמיות שלנו הם כחלק מהכתרת המלך, אנחנו מבקשים מהקב"ה שיתן לנו גשמיות כדי שנוכל לעשת ממנה רוחניות וכדי שתהיה לנו מנוחת הנפש לעבוד את השם, ולמרות שכשאנחנו מבקשים גשמיות אנחנו מונעים מרצונות אישיים, מסביר הבעש"ט על הפסוק "רעבים גם טמאים נפשם בהם תתעטף" שבפנימיות, הרצונות הגשמיים שלנו מגיעים מהנפש שמרגישה שבאמצעות הגשמיות היא תמלא את רצון השם ולכן גם אם אנחנו מבקשים גשמיות למען עצמינו הרי שבעומק הבקשה טמון הרצון של הנפש למלא את הכוונה העליונה.
יהי רצון שתבוא על כולנו שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה ושהקב"ה יתן לכולנו בשנה הקרובה הרבה גשמיות ונעשה אנחנו ככל יכולתינו לעשות מהגשמיות רוחניות ושנזכה שהשנה תהיה שנת גאולה וישועה לכל עם ישראל.
חג שמח ושנה טובה ומתוקה
