צוות מרכז ניו יורק ריכז לזכותך דברי תורה קצרים לפרשת השבוע בהעלותך, מרומם וקצר.

ביחד או לחוד? דבר תורה קצר לפרשת בהעלותך:

☕
ארטורו טוסקניני, המנצח המפורסם, ישב לסדרת ראיונות עם סופר שביקש לכתוב את הביוגרפיה שלו.
באחד המפגשים ביקש המנצח מהסופר להמתין עד שיסיים להאזין לקונצרט ששודר ברדיו. בתום הקונצרט ציין טוסקניני כי הביצוע היה בסדר אך אחד מבין עשרות הנגנים לא הופיע.
הסופר התפלא כיצד ניתן להבחין בכך על פי שמיעה בלבד ופנה לאמת את הדברים, ואכן התברר כי אחד הכנרים היה חולה ונעדר מהאירוע. הוא חזר לטוסקניני לשאול כיצד ידע זאת, והלה השיב כי חסרו צלילים מסויימים בהרמוניה ומכך הסיק כי מי שהופקד על ביצועם לא הופיע בהרכב…

📖
פרשת בהעלותך מתארת את המנורה בה היה אהרן הכהן מדליק את הנרות, העשויה ממקשה אחת של זהב ובה שבעה קנים שהלהבות שדלקו בהם היו צריכות להיות מכוונות כלפי מרכז המנורה.
על פי הקבלה כל קנה מייצג מידה וסוג טיפוס אחר בנשמות ישראל, האחד הוא חסד, השני גבורה, השלישי רחמים, וכן הלאה. אך בסופו של דבר, על אף השוני והניגודיות, כולם נחצבו ממקור אחד ועושים יד אחת לשרת אותה מטרה, בדיוק כמו הצלילים השונים היוצרים הרמוניה מוזיקלית.
כאשר כוחות מנוגדים כמו חסד וגבורה משלבים ידיים אזי נוצר היופי, התפארת. שכן כאשר האדם מצליח לפרוץ את המגבלות וקווי האופי שלו, אזי הוא מגלה בעצמו את הכוח האלוקי, הבלתי מוגדר, המאפשר לו לפעול בצוותא עם הכוח המנגד לו, וליצור שילוב מנצח.

נתאחד ונגלה כי השלם גדול מסך חלקיו…

לא פשוט להיות פשוט / החלק היומי, פרשת בהעלותך / סיון רהב-מאיר:

באירועים רבים שבהם השתתפתי הסבירו המארגנים שזה לא אירוע רגיל. זה אירוע "אלטרנטיבי". "אחר". פעם הרציתי בקורס מסוים, ובסיום שאלו המשתתפים: "כל המרצים אומרים לנו לחשוב מחוץ לקופסה. מישהו אמר לכולכם להגיד את זה?".

מול הרצון (החיובי כשלעצמו!) לחדש ולרענן, מציבה פרשת השבוע תזכורת חשובה: אחרי ההוראה להדליק את המנורה, התורה מקדישה שלוש מילים רק כדי לספר שאהרון הכהן אכן עשה את מה שהוטל עליו. "ויעש כן אהרון", כך נכתב. רש"י מסביר מדוע נכתבו המילים האלה: "להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה". אהרון לא הוסיף ולא גרע, לא חידש ולא ניסה לעשות את זה אחרת, לא הציע פרשנות אלטרנטיבית ולא פירמט מחדש. ויעש כן אהרון.

לפעול בפשטות ובתמימות זה דבר שאינו כל כך קל כמו כמו שהוא נשמע. לפני כמאתיים שנה, אמר רבי נחמן מברסלב משפט מדהים: "עוד יגיעו זמנים שבהם להיות איש כשר ופשוט, יהיה חידוש כמו להיות הבעל שם טוב". האם אנחנו בתקופה כל כך מבולבלת ומאתגרת, שכבר הגיעו הזמנים האלה? האם מי שחי ביושר ובצניעות, שלא ממציא הכול מחדש בכל רגע, הוא בעצם החידוש הכי גדול?

טעם החיים / החלק היומי, פרשת בהעלותך / סיון רהב-מאיר:

איך מטפלים בתלונות, קיטורים וחוסר מוטיבציה? בפרשת השבוע, עם ישראל מתלונן רבות על האוכל, על המסע לארץ ישראל, ואפילו מביע – איזה פייק-ניוז – געגועים עזים לאוכל הטעים במצרים.

הרב יעקב אדלשטיין סיפר על כך את הסיפור הבא: כשאדם אוכל, הוא פותח את פיו וסוגר אותו עשרות פעמים רצופות, אבל אינו מתעייף כלל. אבל אם אדם שלא אוכל ינסה לעשות את אותן הפעולות, לפתוח ולסגור את הפה ולהזיז את הלשון, הוא יתעייף ויתקשה להמשיך. כשהוא אוכל, הוא מרגיש שיש תכלית וטעם בפעולות שלו, זה לא לחינם. כדי שהעם ימשיך במסע ויצליח בו – הוא צריך להבין למה, ולחוש טעם.

זו השאלה הבסיסית כשעוסקים במצוות, בחינוך ובשלל משימות החיים – האם האדם מרגיש סיבה לעשייה, או שהוא כמו אותו אחד שלועס בלי אוכל בפה, ללא כל תכלית? ברגע שיש משמעות – אפשר להמשיך.

 

קצרצר לפרשת השבוע בהעלותך

אל תגידו רק רגע

'מם' שרץ לאחרונה ברשת אמר "אל תוסיפו את השנה הזאת לגיל שלי, לא השתמשתי בה"… מזדהים?!

☕

הוא היה טיפוס די אפרורי שחי את חייו בחדגוניות משעממת. לקחת את הילדים ללימודים, ללכת לעבודה, לחזור הביתה, לאכול, לישון וחוזר חלילה…
עד שיום אחד הוא נאלץ לעבור ניתוח די פשוט ברגלו. לחרדתו, לאחר הניתוח הוא שומע את הרופא אומר לעמיתיו: נותר לחולה הזה עוד חודש ימים לחיות…

אחר שהתאושש מההלם ומהחרדה, נפל לו האסימון והוא החליט שאת החודש הזה ינצל ויחיה כמו שצריך.
מיד כשהשתחרר לביתו הוא החל להקדיש זמן איכות לעצמו, לאשתו ולילדיו, להנות מהשמש הזורחת ולהודות על כל רגע. להפתעתו חלף חודש ועוד יום ועוד שבוע והוא נותר בחיים…
כשהגיע לביקורת הסביר לו הרופא: הכל בסדר, עברת ב"ה ניתוח קל ומוצלח, התכוונתי לחולה ששכב במיטה לידך, שאכן כבר איננו בין החיים…

?
פרשת השבוע, בהעלותך, מספרת על החניות של בני ישראל במדבר, בין מסע למסע – "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו". למרבה הפלא, בכל חנייה, אפילו אם היתה ללילה אחד בלבד, היו בני ישראל בונים ומקימים את המשכן מהמסד ועד הטפחות.

ללמדנו, שלא חשוב ולא משנה מה יהיה ברגע הבא. הרגע והמקום הנוכחי בו אנו נמצאים, זהו עולם ומלואו, אליו לא נקלענו בטעות אלא בכוונת מכוון, ובו עלינו 'להקים את המשכן' – להשכיל לנצל, למקסם ולקדש כל רגע ורגע. כך נזכה לחיות חיים של משמעות.

 

קצר לפרשת בהעלותך כן, אנחנו מסוגלים!

☕
גברת התקשרה בשידור למאמן עסקי ושטחה בפניו את הקשיים שהתעוררו בעסק שלה עד כדי ייאוש ורצון לסגור אותו. היא תלתה זאת בתקופת הקורונה בה אנשים העדיפו להוציא פחות כסף על תחומים מסוימים והביעה חשש שהסיפור העסקי שלה הסתיים.
הוא שאל אותה אם היא אוהבת באמת את העסק שלה, ומשענתה בחיוב אמר לה, נכון, זה מתסכל וקשה להתחיל שוב כמעט מאפס, אך אם תרצי, דווקא כעת זהו הזמן לנצל את ההזדמנויות של התקופה החדשה ולהסתער קדימה, בעזרת חשיבה מחוץ לקופסה ושיווק נכון.

📖
פרשת 'בהעלותך' פותחת בהוראה לכהן להיטיב ולסדר את הנרות טרם הדלקתם, כך שהלהבה תמשיך ותדלק מאליה לאורך זמן.
וכך גם בנפשות – "נר ה' נשמת אדם", עלינו לוודא שהשלהבת תדלק מאליה, שהילד או החניך יהיה מסוגל לעמוד על רגליו ולהתפתח הן בפן הרוחני והן בפן החומרי;
אך גם אם מישהו נפל או נכשל, אין להירתע מלקום ולחשב מסלול מחדש, כמסופר בהמשך הפרשה על אותם אנשים שפיספסו את ההזדמנות להקריב במדבר את הפסח במועדו, אך הם לא היססו לבקש מאלוקים מועד ב' וגם קיבלו.

גם בעת שמוכיחים ילד, כתב הרבי מליובאוויטש, אסור שהוא יקבל רושם כאילו הוא עצמו אינו ראוי וכי הכול אבוד ולפיכך הוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. להיפך, יש לעודד את ההרגשה של הילד שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים העומדים בפניו בעזרת כוח רצון ונחישות.

אולי, לפעמים "הילד" זה אנחנו?…

זבנג וגמרנו? / החלק היומי, פרשת בהעלותך / סיון רהב-מאיר:

הכי קל לחיות בסגר מוחלט או בחופש מוחלט. הכי קשה לאזן, וזה מה שנדרש מאיתנו כעת בישראל – לדבוק בהוראות יומיומיות. הפרשנים משבחים את היכולת של אהרון הכהן להצליח לעשות את הדברים כפי שהם לאורך זמן, בלי לחרוג, בלי לשנות. "להגיד שבחו של אהרון – שלא שינה", כותב רש"י על העבודה של אהרון במשכן.

הרב איתמר חייקין כתב על כך השבוע דברים חשובים:

"אנחנו מתקשים לשאת תהליך ממושך, הדורש אורך רוח וסבלנות. הייתה לנו פעם מלחמה של שישה ימים ומאז נדמה לנו שכך טיבן של כל המלחמות. אנחנו מעדיפים סטארטאפ על פני פיתוח חברה גדולה, לטווח ארוך. זבנג וגמרנו. אנחנו נעים בין סקנדל לפסטיבל, בין קרחנה למחדל. לכן כל כך קשה לנו (וגם לי כמובן) בהתמודדות עם הקורונה, המחייבת אורך רוח. נראה שהיא כאן להרבה זמן, ולנו כבר נמאס. דומני שאנו בחברה הישראלית צריכים לעבור שינוי רוחני עמוק. כבר נאמר בתלמוד: 'כך היא גאולתן של ישראל – קמעא קמעא'. הגאולה שלנו היא היכולת להתגבר על קוצר הרוח אופייני לנו, ללמוד את סוד הנשימות העמוקות והארוכות, את ההתקדמות קמעא קמעא, טיפה ועוד טיפה".

שבת שלום.

ממתק לשבת פרשת בהעלותך תשע"ז 2017

לרבי החמישי של חב"ד, רבי שלום דב בער היה אח מבוגר יותר, בשם זלמן אהרון, האח המבוגר יותר היה יותר נמוך משלום דב בער, יום אחד בהיותם בחצר, פנה האח הגדול לאחיו הצעיר ואמר לו "כנס לבור וכך אני אהיה יותר גבוה ממך כי אני יותר מבוגר" ראה זאת אביהם הרבי הרביעי קרא לבנו הגדול ואמר לו "אף פעם אל תגביה את עצמיך על חשבון הנמכת הזולת, אם אתה רוצה להיות גבוה יותר תעלה אתה על כסא".

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על כך שהקב"ה אומר למשה למנות את שבעים הזקנים ואומר לו "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" אומרים חז"ל "למה משה דומה… לנר שמונח על גבי מנורה ודלקו ממנו נרות הרבה ולא חיסר אורו כלום"
באופן טבעי משה רבנו היה אמור להרגיש שנלקחה ממנו הבכורה, מעכשיו יהיו ביחד איתו עוד שבעים איש שינהלו את העם אבל משה רבנו מבין שהאור הרוחני שיש בתוכנו הוא אין סופי ונתינה לזולת היא כמו להדליק עוד נרות שהאור לא רק שלא נחלש אלא הולך ומתגבר.
זו גם הסיבה שכשבאים ואומרים למשה שישנם שני אנשים במחנה שמתנבאים, משה אומר "מי יתן כל עם ה' נביאים" ומלמד אותנו שדווקא הגבהת הזולת היא זו שתגביה אותנו.

יהי רצון שנזכה לסייע אחד לשני לגבוה ולהתעלות ובזכות זה נזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך

ממתק לשבת פרשת בהעלותך תשע״ח 2018 ו 2020

היה פעם יהודי שחיפש את האמת והחליט שהוא מוכן לעשות הכל ובלבד שידע מה היא האמת, הוא החל לחפש ולשאול, יום אחד פגש אדם חכם מאוד שאמר לו ״אם אתה באמת רוצה למצוא את האמת עליך לטפס לראש ההר שבאופק ושם תמצא את האמת״, היהודי יוצא למסע ואחרי כמה שבועות מגיע לראש ההר, הוא רואה שם כמה אנשים שמצביעים לו על עוד הר ואומרים לו ״אם אתה מחפש את האמת עליך לטפס לראש ההר ההוא", הוא שוב מתחיל לטפס ושוב מפנים אותו לעוד הר ועוד הר עד שהוא כמעט מתייאש ואז אומר לו מישהו אל תתייאש נשאר לך עוד הר אחד ושם תמצא את האמת, היהודי מתרגש מהבשורה ומטפס במהירות את ההר האחרון, עם הגיעו לראש ההר מתגלה לנגד עיניו מחזה מרהיב, כל ההר מלא בכוסות עם שמן ופתילה, נרות דולקים, חלק מהכוסות מלאים וחלקם פחות, ממול יושב שם זקן ומחייך אליו, הוא אומר לזקן ״אני מחפש את האמת״ והזקן אומר לו ״כאן האמת נמצאת ברוך הבא לעולם האמיתי…״ היהודי שואל מה קורה כאן והזקן מסביר ״לכל אדם בעולם יש כאן כוס מלאה בשמן, ברגע יציאתו לאוויר העולם הפתילה נדלקת והשמן מתחיל לאזול, ישנם אנשים שהשמן שלהם בוער מהר יותר והחיים קצרים יותר ויש אנשים שהשמן בוער לאט וחייהם ארוכים יותר״, היהודי הנדהם שואל מיד איפה הכוס שלי? והזקן אומר לו ״הנר שלך בשורה 237 נר מספר 96״ הוא הולך מהר לנר שלו ונבהל לראות שהשמן שלו כמעט נגמר, הוא מסתכל ימינה ושמאלה ורואה שאף אחד לא רואה, תופס את הנר של השכן ובא לשפוך לעצמו ״רק קצת, עוד כמה שנים״ באותו רגע הזקן מופיע, תופס לו את היד, מסתכל לו בעיניים ושואל אותו ״אתה מחפש את האמת?…״
פרשתינו מתחילה בציווי לאהרון הכהן ״בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״ במנורת בית במקדש היו שבע נרות וכשהיו דולקים היו צריכים כל הלהבות להיות מכוונות לכיוון הנר האמצעי,
בחסידות מוסבר ששבעת הנרות מסמלים שבע סוגים של יהודים שלמרות השוני בדרכם בעבודת ה׳ עליהם להיות מכוונים לאותו מקום ולשאוף לאותה מטרה של השראת השכינה בעולם,

**

שמעתי פעם וויכוח בין שני מטיילים אחד אמר ״כל אחד והאמת שלו״ והשני טען ״אמת יש רק אחת״, כשביקשו שאגיד את דעתי אמרתי להם ״שניכם צודקים, ברור שכיהודים יש לנו דרך ברורה שקיבלנו מאז מתן תורה ״משה אמת ותורתו אמת״ וככל שניצמד לאמת זו העולם ייראה יותר טוב ויגיע אל תכלית בריאתו, יחד עם זאת הקב״ה נתן לכל אחד את המסלול האישי שלו שנגזר מהמקום שבו נולד, מהחינוך שקיבל וממה שלמד במשך חייו, ואת זה בא הפסוק בפרשתינו ומלמד אותנו, ישנם אמנם שבעה דרכים אבל עלינו תמיד לזכור ״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״, עלינו לוודא שהאמת הפרטית שלי מכוונת לתוכנית הכללית של הקב״ה שאתה העולם יהיה מקום הרבה יותר טוב.
וכשכל אחד מאיתנו יעשה את שלו באמת ייתקבצו יחד כל הנרות הקטנים ויהפכו לאבוקה אחת גדולה של הגאולה האמיתית והשלימה שתבוא בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

 

מסרון השבוע – פרשת בהעלותך

כשאלוקים סוגר לך דלת

כשהיינו ילדים שאלו "מה אתה חולם לעשות כשתהיה גדול". והיום, במבט לאחור, האם הגשמנו את החלום, או שמסע החיים הביא אותנו לתחנות אחרות?

פרשת בהעלותך מדברת על מסעות בני ישראל במדבר. כשהענן עלה, היה זה סימן לצאת למסע; וכשהענן ירד, זה סימן לעצור ולחנות. לפעמים הענן היה עוצר למשך חודשים ושנים, ולפעמים רק יום אחד, וכבר ניגשו למסע הבא. והכול "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו".

גם בחיים לפעמים הענן יורד. סוף סוף התקבלת לעבודה. עד שקצת התבססת, והנה הענן שוב עולה. הבוס מספר על קיצוצים ושולח אותך מתוסכל הביתה, לחכות שהענן שוב ירד.

גם דוד המלך וגם בנו שלמה המלך אומרים אותו דבר: "מה' מצעדי גבר כוננו". אם מצאת עבודה או פוטרת ממנה, גרת במקום מסוים או נאלצת לעזוב אותו, זה מאת ה'. "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו". הייתה לך שליחות במקום הקודם, וכעת יש לך שליחות אחרת.

או כמו שאומרים אנשים "כשאלוקים סוגר לך דלת, הוא פותח לך דלת אחרת"…

שבת שלום ונסיעה טובה במסע החיים!

הרב חיים הבר

אמן צעיר העמיד את כן הציור שלו ועליו ציור מרהיב עין בקניון הומה אדם, וביקש מאנשים שיסמנו איקסים היכן שהוא פישל… אחר שהציור כולו התמלא באיקסים, העמיד ציור חדש וביקש מהסובבים לתקן את הציור. אף אחד לא התנדב למשימה… להעיר כולם יודעים. אבל לתקן?!

בסיפור על 'פסח שני' (=בתרגום רעיוני: A second chance) מלמדת אותנו הפרשה ש תמיד ניתן לתקן. כן, כן.

השבת פרשת בהעלותך (למצוא את האחדות)

פרשתנו נפתחת בציווי של הקב"ה לאהרן הכוהן על הדלקת מנורת המקדש. בהמשך הדברים נאמר: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב, עד ירכה עד פרחה מקשה היא". שואלים על כך פרשני המקרא: הלוא הציווי על עשיית המנורה ניתן הרבה קודם לכן, בפרשת תרומה, וכאן כבר מדובר על הציווי להדליקה, ואם-כן, מדוע התורה חוזרת כאן על פרטי עשיית המנורה?

רש"י אינו נדרש לשאלה זו בפירוש, שכן לדעתו אין הפרשה הזאת עוסקת בדיני הנרות, אלא ב'פרשת המנורה', ולכן התורה מדגישה, שמהותה של המנורה היא – היותה "מקשה זהב" ושהנרות צריכים להאיר "אל מול פני המנורה". לעומתו, הרמב"ן רואה בחזרה זו של התורה תנאי בהדלקת המנורה. כלומר, מהי הדלקה נכונה? כזאת שנעשית במנורה שעשויה "מקשה זהב".

ידוע, שהנשמה נקראת נר, כפי שנאמר: "נר ה' נשמת אדם". עם-ישראל כולו מכונה בדברי הנביא – "מנורת זהב". מנורת המקדש מסמלת אפוא את מהותו של עם-ישראל. שבעת קני המנורה מסמלים את שבע הדרגות השונות שקיימות בעם-ישראל.

אולם למרות כל ההבדלים הללו, כל הסוגים שבעם-ישראל מחוברים למהות אחת מאוחדת, ודבר זה מסומל בכך, שהמנורה כולה עשויה "מקשה", גוש אחד.

זאת ועוד: הדלקת המנורה צריכה להיעשות כך, שהנרות יאירו "אל מול פני המנורה" – שהאור המיוחד של כל סוג בעם-ישראל יתחבר עם השורש המאחד של כולם.

ובנקודה זו יש שתי רמות של התאחדות, שמרומזות בדבריהם של רש"י ורמב"ן: רש"י, הפשטן, רואה בציווי על הדלקת המנורה את 'פרשת המנורה'. כלומר, יש צורך שהמנורה תהיה שלמה, ושכל שבעת הנרות יהיו מחוברים אל שורשם המאוחד, אל ה'מקשה'.

המשמעות הרוחנית של הדברים היא, שיהודי צריך תמיד לשאוף אל שורשו ומקורו, אל הנקודה העצמותית המאוחדת, שממנה נחצבו כל הנשמות, ושאין בה הבדל בין נשמה לנשמה. עליו לחשוף את השורש המשותף של נשמתו, שמחובר בקשר בל-יינתק עם חברו.

אולם הרמב"ן, שמגלה את פנימיות הדברים, רואה בפרשה שלנו את 'דיני הנרות'. התכלית האמיתית אינה מסתיימת בחשיפת האחדות העצמית של כל נשמות ישראל, אלא בכך שכולן מאירות והן בבחינת 'נרות'.

תכלית הבריאה היא, להביא את האחדות המהותית של נשמות ישראל אל העולם, ולגלות גם בו את האחדות האלוקית הכוללת. העיקר הוא להאיר החוצה, להאיר את העולם כולו. זוהי המשמעות הפנימית של הדלקת המנורה – להאיר את העולם כולו באור האלוקי המאוחד של מנורת עם-ישראל.

(על-פי לקוטי שיחות כרך כח, עמ' 60)

שבת שלום!!!!
מוקדש לזכות הת׳ מנחם מענדל בן נחמה דינה לרפואה שלימה

ב"ה ממתק לשבת פרשת בהעלותך תשע"ט

הדיפלומט הישראלי מר יהודה אבנר, שעבד בשירותם של ארבעה ראשי ממשלה, היה מבקר לעיתים קרובות אצל הרבי וגם זכה לכמה פגישות אישיות בחדרו.

באחת הפגישות שאל את הרבי "מה תפקידו של רבי?" השיב הרבי: "תאר לעצמך שאתה מביט בנר, הנר עשוי מחומר דליק, כמו שעווה, ויש בו גם פתילה, אך זה עדיין אינו הופך אותו לנר, כדי שזה יהיה נר צריך להדליקו, ואז יאיר וימלא את ייעודו. גם יהודי הוא בבחינת נר, תפקידו של רבי הוא להדליק את הנר".

קודם צאתו שאל מר אבנר את הרבי: "האם הרבי הצליח להדליק את הנר שלי?" חייך הרבי והשיב: "אני נתתי לך את הגפרור עכשיו הכול תלוי בך".
פרשת השבוע מתחילה עם הציווי האלוקי לאהרן להדליק את המנורה בבית המקדש, ההלכה היא שלהדליק את הנרות יכול בעיקרון כל אחד אבל להיטיב ולהכין את הנרות רק הכהן יכול,
כתוב נר ה' נשמת אדם והמנורה עם שבעת נרותיה מסמלים את כל הסוגים שבעם ישראל שגם אצל כל אחד מהם צריכים להדליק את המנורה, אומרת לנו התורה שלהדליק יהודי אחר, לקרב יהודים לתורה זו זכות וחובה של כל יהודי לא רק מי שהגיע לרמה רוחנית גבוהה.
יחד עם זאת הכנת ההדלקה יכולה להיעשות רק על ידי הכהן, שזה אומר, לקרב יהודי אחר כל אחד יכול אבל לדעת איך לקרב ובאיזה אמצעים זה רק הכהן יכול להחליט.
לפעמים יכול יהודי לחשוב שעל מנת לקרב את הזולת הוא יקרב את התורה אליו במקום לקרב אותו לתורה, הוא יוותר על כל מיני דברים בהלכה רק כדי לקרבו, מלמדת אותנו התורה שאת הדרך לקרב, רק הכהן הוא זה שמלמד, הרבי נותן לך את הגפרור ואז יש לך את הכוח להדליק את הנר שלך וגם של החבר.
יהי רצון שנזכה להדליק עוד ועוד נשמות של יהודים ובזכות זה נזכה לראות את המנורה בבית המקדש שיבנה בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

אל תשכחו לתת להם חכות

רגע לפני 'החופש הגדול', אנו יכולים להפיק גישה חינוכית מנצחת, מהציווי בפרשת 'בהעלותך', המורה לכהן להיטיב ולסדר את הנרות טרם הדלקתם, כך שהלהבה תמשיך ותדלק לאורך זמן, ללא מגע יד אדם.

וכך בחינוך הילדים, לא מספיק שנאכיל אותם בכפית, אלא עלינו לצייד אותם בחכות, כך שיוכלו לעמוד על רגליהם ולהתפתח הן בפן הרוחני והן בפן החומרי.

הנה טיפ מעצים מהרבי מליבאוויטש: בעת שמוכיחים ילדים, על ההורה או המורה להיזהר שלא לעורר בילד תחושה של חוסר אונים או ייאוש חלילה; במילים אחרות, אסור שהילד יקבל רושם כאילו הוא עצמו אינו ראוי וכי הכול אבוד וכו' ולפיכך הוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. להיפך, יש לעודד את ההרגשה של הילד שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים העומדים בפניו בעזרת כוח רצון ונחישות.

נסו את זה בבית…

בדיחה יהודית לשבת בהעלותך

יהודי אחד מגיע לשמים בשעות הערב… המלאך בשער בודק ומגלה שהוא, מה לעשות, הולך לגיהינום.
"תראה", אומר לו המלאך, "אתה הולך לגיהינום. אבל אתה יכול לבחור. יש לנו גיהינום של אנגלים, גיהינום של צרפתים וגיהינום של יהודים. במה תבחר?"
היהודי שואל בחשש גדול, מה ההבדל ביניהם?

המלאך פותח לו דלת לאולם אחד שבו יושבים המון צרפתים במסעדה מפוארת, שותים יין טוב, אוכלים אוכל צרפתי משובח ובאופן כללי נהנים מהחיים.
מה כאן הגיהינום, הוא שואל?
"כל בוקר בשמונה בדיוק הם נכנסים לשמן רותח וניצלים שם עד שעה חמש", מספר לו המלאך, "אח"כ הם מתלבשים ויוצאים לבלות כרצונם… למחרת שוב שמן רותח מ 8 עד 5 וכן הלאה".

אח"כ המלאך פותח דלת שנייה ושם יושבים המוני אנגלים בפאב, שותים בירה ושרים ונהנים… 
ומה כאן אצל האנגלים הגיהנם הוא שואל? 
"כל יום משעה 8 ועד השעה 5 הם ניצלים בשמן רותח… ואח"כ מתלבשים, מתרחצים ויוצאים לבלות כרצונם. למחרת שוב מ8 ועד 5 שמן רותח…"

לבסוף המלאך פותח דלת שלישית… ושם יש המון יהודים, כולם מתפללים, בוכים, מתייסרים, צמים ובאופן ברור לא נהנים.
ומה סדר היום כאן הוא שואל?
"משעה 8 ועד 5 שמן רותח ואח"כ צום ותפילות ויסורים עד הלילה. למחרת שוב מ 8 ועד 5 שמן…"

הבחירה קשה מאוד אומר היהודי למלאך. מה היית בוחר אתה אילו היית במקומי?
"אני, אם הייתי במקומך, הייתי בוחר בגיהינום היהודי", אומר המלאך.
ביהודי דווקא? למה?
אצל היהודים שמונה זה לא שמונה, חמש זה לא חמש והשמן לא בדיוק רותח…

🙂 🙂 🙂

עוד בדיחה לשבת בהעלותך

משפחה חרדית ברוכת ילדים מגיעה לגן חיות אבלה שומר אומר להם שהגן כבר נסגר.
"בבקשה הבטחנו לילדים שנראה להם את הגורילה" התחנן האב.
"רגע, אתה רוצה להגיד שכל זה הילדים שלך?" התפלא השומר.
"כן".
"אז רגע אני אביא את הגורילה לפה היא חייבת לראות את זה"

הכי דגול, הכי עניו? / החלק היומי, פרשת בהעלותך / סיון רהב-מאיר:

אחד הפסוקים המעניינים ביותר בתורה מופיע בפרשת השבוע: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. איך האיש הכי דגול, שהגיע לרמה הכי גבוהה, הוא גם האיש הכי צנוע בעולם? כך מסביר הרב פרופ' יונתן זקס את הענווה של משה, ואת המסר עבורנו:

"רבים חושבים שענווה פירושה הערכה עצמית נמוכה. זו טעות. ענוות אמת היא הידיעה שאנו עומדים לנוכח גדולה. ענווה היא שפה שבה ה'אני' שלי שותק כדי שאשמע את קול ה'אתה'. ענווה אין פירושה לחשוב את עצמך פחוּת, אלא לחשוב על עצמך פחוֹת.
בבני אדם מפעם צורך עז בהכרה. עם השנים התחלנו להאמין ש'אם יש לך את זה – תדאג שכולם ידעו'. אבל ענוות אמת לא זקוקה לכך. ענוות אמת נובעת מהאמונה כי מתחת לפני השטח של העולם ישנה נוכחות המכירה אותנו, אוהבת אותנו ומשגיחה על כל מעשינו. זו הידיעה שאנו ממלאים תפקיד בתוכנית הגדולה מאיתנו עשרת מונים. ענווה כזו היא מקור עוצמה אדיר. כי כאשר איננו חושבים כל כך על ה'אני', איננו נפגעים מדברי ביקורת או זלזול. זו לא סתם מידה טובה, זו תפיסת מציאות. אין זו המעטה בערך עצמך, אלא פשוט הכרה בערכם של אחרים. כך פעל משה רבנו. עניו הוא מי שלא חושב על עצמו, פשוט כי יש לו תמיד דברים חשובים יותר לחשוב עליהם".