הלכות ומנהגים לחודש אלול

חודש אלול, הנחשב לזמן מיוחד בעבודת ה', מסמל את ההכנה לימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים. במהלך חודש זה, יהודים מכל קהילות ישראל מתמקדים בתשובה, תפילה וצדקה, מתוך כוונה להתקרב לבורא ולהתכונן רוחנית לשנה החדשה. הלכות ומנהגי חודש אלול נועדו לסייע בתהליך זה, והם כוללים תקיעות שופר יומיות, אמירת סליחות, בדיקת מזוזות ותפילין, והוספת לימוד תורה וגמילות חסדים. בפוסט הזה נפרט את ההלכות והמנהגים המרכזיים הנהוגים בחודש זה, וכיצד הם מסייעים בהכנה רוחנית לקראת השנה החדשה.

הלכות ומנהגים

לפי חב"ד

ערב ראש חודש אלול

חתן וכלה שחופתם בראש חודש, מתענים היום.

בערב ראש חודש, יש להוסיף בלימוד תורה, תפילה וצדקה.

ל' במנחם-אב – א' דראש חודש אלול

בערבית: בתפילת שמונה-עשרה אומרים 'יעלה ויבוא'. כדאי להקפיד על הכרזה על כך לפני תפילת שמונה-עשרה, בעיקר במקומות כמו קייטנות וכדומה.

הרבי הורה להתחיל מאיחולי 'כתיבה וחתימה טובה' מהיום. לעיתים היה מתחיל אף מוקדם יותר.

שחרית: לאחר חזרת הש"ץ אומרים הלל, אברהם זקן, 'זבדיה', וקדיש תתקבל. שיר של יום, ברכי נפשי, לדוד ה' אורי, וקדיש יתום.

מהיום עד הושענא רבה ועד בכלל, אומרים 'לדוד ה' אורי' בשחרית לאחר שיר של יום ובמנחה לפני עלינו. קדיש יתום נאמר רק פעם אחת אחרי כל המזמורים.

קריאת התורה: מוציאים ספר תורה וקוראים לארבעה עולים בפרשת פינחס. לאחר מכן חצי קדיש, הגבהה וגלילה, אשרי, ובא לציון. תפילין של ראשי מוחלפות בתפילין של רבנו-תם לאחר הכנסת ספר התורה לארון הקודש.

במשך יום זה תוקעים בשופר כתרגול.

מנחה: לפני 'עלינו' אומרים 'לדוד ה' אורי'. אם הציבור אומר 'עלינו' קודם, יאמרו 'לדוד ה' אורי' לאחר מכן.

בישיבות בכל חוגי התורה, חשוב להקפיד שהתלמידים יישארו ללמוד ולהתפלל במסגרת הישיבה במהלך חודשי אלול ותשרי, יחד עם פעילות לעורר יהודים לחזרה בתשובה.

א' באלול – ב' דראש חודש אלול

חודש אלול: מנהג ישראל להוסיף בתפילות, תחנונים, לימוד תורה, חסד וצדקה.

גם לנשים יש להקפיד בלימוד יומי של הלכות, מוסר וחסידות הקשורים לחודש אלול ותשרי.

בישיבות תומכי תמימים מוסיפים בלימוד מאמרי חסידות וחשבון נפש, ולימוד מאמרים הקשורים לתשובה ולחודש אלול.

מנהג בדיקת תפילין ומזוזות חל גם בחודש זה, ואנו ממליצים לפרסם זאת בקרב הציבור הרחב.

עבודת התשובה בחודש אלול היא מתוך שמחה, שכן "המלך בשדה".

בחודש אלול יש להרבות בברכות ולהימנע מאמירת דברי קטרוג.

שחרית: מהיום, לאחר תפילת שחרית, תוקעים בשופר: תשר"ת, תש"ת, תר"ת. התקיעות נמשכות לאורך כל החודש, מלבד בשבת וערב ראש השנה.

מהיום עד ערב יום הכיפורים, אומרים בכל יום שלושה פרקי תהילים לפי הסדר. מי שהחסיר, יתחיל מהיום בו הוא עומד וישלים את מה שחסר בהמשך.

הלכות חודש אלול הציונות הדתית – הרב אליקים לבנון

א.         ביום ראשון, א' אלול, מתחילים האשכנזים לומר "לדוד ה' אורי וישעי" (מזמור כז' בתהילים) פעמיים בכל יום. יש האומרים אותו בפעם הראשונה בערבית במוצאי שבת, וביום ראשון בשחרית, ומסיימים לאומרו לאחר שחרית ביום הושענא רבה. ויש המתחילים לאומרו ביום ראשון בשחרית ובמנחה, ומסיימים במנחה של יום הושענא רבה.

ב.         לאחר תפילת מוסף של א' אלול, תוקעים בשופר תשר"ת, ונוהגים לתקוע בכל יום לאחר תפילת שחרית. תקיעת שופר זו היא מנהג וזכר לכך שבראש חודש אלול עלה משה רבינו למרום כדי לקבל לוחות שניות ותקעו בשופר במחנה ישראל כדי ליידע את כולם שלא יטעו אחר עבודה זרה, כפי שארע במעשה העגל. ועוד רמז יש בתקיעת השופר: "עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם". (רמב"ם, הל' תשובה פ"ג ה"ד).

תקיעה זו נוהגים לתקוע עד יום שישי, כז' אלול. בערב ראש השנה אין תוקעים, כדי להפסיק בין תקיעות רשות לתקיעות חובה.

ג.          מנהג הספרדים לומר סליחות מיום שני, ב' באלול, ועד ערב יום הכיפורים.

י"ג מידות מקפידים לומר לאחר חצות הלילה. לפי החישוב המקובל, זמן חצות מחושב לפי אמצע היום (או הלילה) בין זריחה לשקיעה. לפי זה, בר"ח אלול זמן חצות הוא 24:43, והוא יורד ומגיע בערב יום כיפור ל-24:31.

אולם, לעניין אמירת סליחות עם י"ג מידות, אפשר לסמוך על שיטת הבן איש חי (שנה ראשונה, פר' ויקהל, ד, ח), שהחישוב הוא אמצע הזמן שבין עלות השחר לצאת הכוכבים. לפי זה, באלול תשע"ה, זמן חצות הוא מ-24:03 עד 23:55. אפשר לכתחילה לומר סליחות משעה 24:00 ואילך.

[אלו שלא רוצים לנהוג כך, יכולים לשנות את סדר הסליחות ולהתחיל לומר בערך ב-24:00 את החלקים שלא אומרים בהם י"ג מידות. מאוחר יותר, כאשר יגיע זמן חצות לפי החישוב הרגיל, יאמרו את החלקים שיש בהם י"ג מידות]

מנהג האשכנזים לומר סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה, ולהתחיל במוצאי שבת. השנה, בה חל יום א' של ראש השנה ביום שני, הואיל ואין ארבעה ימים ממוצאי השבת הסמוכה לראש השנה, לפיכך מקדימים ומתחילים האשכנזים לומר סליחות במוצאי שבת פרשת כי תבוא, אור לכב' אלול, ואומרים בכל יום עד ערב יום הכיפורים.

ד.         בשבת פרשת ניצבים אין מברכים את חודש תשרי. במוצאי שבת, למנהג האשכנזים, אין אומרים "ויהי נועם", "ואתה קדוש", מפני שהמזמור נאמר כדי לברך את מעשה ידינו – "ומעשה ידינו כוננה עלינו", ובשבוע שחל יום טוב באמצעו, אין ששה ימי מעשה (עיין תחילת סימן רצה' ברמ"א ובמשנ"ב).

הועתק מ https://www.kosharot.co.il/index2.php?id=70361&lang=HEB

תקיעת שופר בחודש אלול – מתוך הספר פניני הלכה –  הרב אליעזר מלמד שליט"א

א, א – ימי אלול ועשרת ימי תשובה

פרקי דרבי אליעזר מו: "רבי יהושע בן קרחה אומר: ארבעים יום עשה משה בהר, קורא במקרא ביום ושונה במשנה בלילה, ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. ובשבעה עשר בתמוז שיבר את הלוחות, והרג את לייטי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכיתתו כעפר הארץ, והרג את כל אשר נשק לעגל, והכרית עבודה זרה מישראל, והתקין כל שבט במקומו. ובראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: עלה אלי ההרה (דברים י, א), והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה".

לפי פרקי דרבי אליעזר פעמיים היה משה ארבעים יום בהר סיני: לאחר מתן תורה, ובאלול עד יום הכיפורים. וזה שלא כדברי סדר עולם רבה פרק ו, תנחומא כי תשא ל"א, רש"י דברים ט, יח, ותוס' ב"ק פב, א, 'כדי', ששלוש פעמים עלה משה להר למשך ארבעים יום. וכל מה שעשה לחוטאים בעגל עשה בי"ז תמוז ומיד עלה שוב, והיו ישראל נזופים במשך ארבעים יום אלו.

הגר"א בפירוש סדר עולם רבה (שם) סובר כפרקי דרבי אליעזר, ולכך נטה הרד"ל (הערותיו על פרדר"א מו, יג), והאריך בעניין זה, וביאר הדעות השונות לגבי היום המדויק שבו עלה משה להר לקראת חודש אלול.

א, ב – מנהג תקיעת שופר בחודש אלול

כפי שלמדנו בפרקי דרבי אליעזר: "התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה". על פי זה, יש שכתבו שהמנהג לתקוע רק בראש חודש אלול, וכ"כ שיבולי הלקט רפא: "יש מקומות שנוהגין לתקוע בשופר בלילי ראש חודש אלול. ומצאתי לרבינו נסים ז"ל: מה שנוהגין החכמים שתוקעין בשופר בראש חודש אלול, מצאתי לו עיקר במדרש". וכ"כ דעת זקנים לבעלי התוס' (עקב י, י).

אמנם הרבה ראשונים כתבו שהמנהג לתקוע בכל חודש אלול, וכ"כ המנהיג (הלכות ר"ה כד): "מנהג צרפת להתחיל מראש חודש אלול ואילך לתקוע בכל יום, ויש לי סמך לדבר בפרקי ר' אליעזר: בר"ח אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה: עלה אלי ההרה, והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר, ואל יתעו עוד ישראל אחר ע"ז. והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלֹוהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, לכן התקינו לתקוע בר"ח אלול בכל שנה ושנה, והצרפתים עושים אף משם ואילך". וכ"כ רבינו ירוחם (ו, א, דף מח); ראבי"ה ב, תקמב; רא"ש ד, יד; וטור תקפא.

א, ג – טעמי המנהג

כתב הטור תקפא: "ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה, וכל החודש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג, ו): אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וגו', וכדי לערבב השטן. וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפילה". ¹

הרי שהטעם הבסיסי הוא זכר לתקיעה שתקע משה רבנו כשעלה להר, וטעם התקיעה בכל החודש כדי לעורר לתשובה, וכ"כ ראבי"ה; רא"ש; רבנו ירוחם; מהרי"ל (הלכות ימים נוראים עמ' רס, ה).

עוד כתב הטור: כדי לערבב את השטן, וכ"כ ראבי"ה; רא"ש; ר"ן. והסביר בספר מנהגים דבי מהר"ם (סדר רינוס לערב ר"ה): "לפי שלא ירגיש השטן מתי יהא ר"ה, ומהאי טעמא אין מזכירין ראש חודש בשבת שלפניו. אי נמי משום דכתיב (תהלים פא, ד): בַּכֵּסֶה לְיוֹם וגו'. עוד שמעתי, מפני שהשטן הטעה את ישראל בארבעים ימים ראשונים, שנאמר (שמות לב, א): כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, וגרם שעשו העגל, כדאיתא במדרש. ובר"ח אלול כשעלה לקבל לוחות אחרונות, אמרו: נעשה תקנה שלא יטעה אותנו עוד, ונתקע כדי לערבנו".

א, ד – להתחיל ללמוד תקיעת שופר שלושים יום לפני החג

הוסיף בספר מנהגים דבי מהר"ם עוד טעם: "נהגו לתקוע שופר בכל בוקר וערב אחרי יציאותיהם מבית הכנסת מראש חודש אלול עד שלושה ימים קודם ר"ה, כדי ללמד ולחנך במצוות, דאומר מר: שואלים בהלכות הרגל קודם הרגל ל' יום". בדומה לזה כתב בדרשות מהר"ח או"ז (סימן לג): "לכך נהגו העולם לתקוע כל חודש אלול, כדי שיהא רגיל בתקיעה ולא יטעה".

וכ"כ מרן הרב קוק במצוות ראיה תקפא: "מלבד הטעמים הרמים שנאמרו למנהגינו לתקוע מראש חודש אלול, נלע"ד עוד טעם פשוט שהוא ממה שכתבו הפוסקים דהא דמתחילין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, הוא הדין בהלכות חג בחג. אם כן, צריך ללמוד ל' יום קודם הלכות ראש השנה, והתקיעות צריך לימוד בסידורין ובעצמן, אם כן צריך התוקע להתחיל מר"ח אלול שהוא ל' יום קודם".

א, ה – להתחיל בלימוד הלכות תשובה שלושים יום לפני ר"ה

עוד ביאר מרן הרב קוק (מצוות ראיה שם), את המנהג לתקוע בשופר מראש חודש אלול: "ואפילו מטעם תשובה יש לומר גם כן כעין זה, שהרי באלו הימים שהם ימי תשובה, מי שלא שב בהם ביטל מצוות תשובה, אם כן צריך להתחיל מדינא לימודי התשובה מר"ח אלול".

עיין עוד במי מרום, אורי וישעי, פרק יא, על העבודה בחודש אלול.

א, ו – דיני מנהג אשכנז

הרמ"א תקפא, א, כתב: "מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפילה שחרית, ויש מקומות שתוקעין גם כן ערבית". כיום נוהגים לתקוע רק בשחרית. בערוה"ש תקפא, יב, כתב: "ובלילה לא יתקעו בכל חודש אלול אפילו להתלמד, דאין לעשות התעוררות בלילה והתקיעות מעוררים המדות העליונות". אבל למעשה אין נוהגים להקפיד בזה.

פוסקים רבים כתבו שמתחילים לתקוע מל' אב, שהוא א' דר"ח אלול, וכ"כ דעת זקנים; מהרי"ל; לבוש תקפא, א; של"ה (מס' ר"ה, נר מצווה ו); משאת בנימין ב; יוסף אומץ תתקכ; ועוד. והסביר במטה משה תשעח: "ולאלו תרי טעמי צריך להתחיל מיום ראשון. דאילו לטעם הראשון, כנגד משה עלה להר ושהה שם ארבעים יום וירד ביום כיפור, ומיום ראשון עד יום כיפורים ארבעים יום. ולטעם שני, כדי לעורר העם שיעשו תשובה, צריכין גם כן להתחיל מיום ראשון, כי אלו ארבעים יום, מיום ראשון דאלול עד יום כיפור, הם רצויים לפני המקום וימינו פשוטה לקבל שבים".

אמנם במ"א תקפא, ב, כתב שאין לזוז מהמנהג להתחיל מיום ב' דר"ח, שהוא א' אלול. והסביר שבאותה שנה שמשה עלה להר עיברו את אלול, וכך יוצא ארבעים יום מא' אלול עד יום הכיפורים. וכ"כ במטה משה שנוהגים בפועל; וכ"כ דה"ח קלט, א; מקור חיים לחוו"י; וקיצור שו"ע קכח, ב. וכ"כ באג"מ או"ח ד, כא, ה, שכשאינו יודע איך נוהגים יש להתחיל לתקוע מיום שני של ראש חודש, א' אלול.

כתב הב"ח תקצב, ג, שלפי דברי הערוך התוקע בציבור צריך תמיד לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת, שאם יתקע תשר"ת בלבד יטעו לומר שזוהי עיקר התקיעה, לפי זה צריכים לתקוע בכל אלול תשר"ת תש"ת תר"ת. וסיים שלא נהגו כן, ואפשר שאנחנו סוברים כר"ת שאין לחוש אם יתקעו תשר"ת בלבד. במטה אפרים תקפא, ז, וקיצור שו"ע קכח, ב, כתבו בפשטות שתוקעים בחודש אלול תשר"ת בלבד.

א, ז – מנהג ספרדים

לא מצאנו ראשונים מיוצאי ספרד שמביאים מנהג תקיעת שופר בחודש אלול, וגם בשו"ע לא הביא מנהג זה. אולם בפועל, כיום מנהג רוב הספרדים לומר סליחות בכל חודש אלול, ותוקעים בעת אמירת קדיש תתקבל בסיום הסליחות, ורבים נוהגים לתקוע גם בעת אמירת י"ג מידות רחמים. הרי שמנהג רוב ישראל, אשכנזים וספרדים, לתקוע בשופר בחודש אלול. וכ"כ בכף החיים תקפא, יג, לאחר שהביא את מנהג אשכנז שתוקעים בחודש אלול, סיים: "ומיהו הנוהגים כדברי השו"ע יש נוהגין לתקוע ג"כ בסליחות באמרם י"ג מידות וגם קודם תתקבל, כדי לקיים דברי הכל".

מנהג יוצאי מרוקו לתקוע בי"ג מידות רחמים תשר"ת תש"ת תר"ת, ולתקוע גם בקדיש תתקבל (נתיבות המערב אלול כא; עטרת אבות טז, ט; זוכר ברית אבות עמ' 122 בשם הרב חפוטא). וכן מנהג יוצאי מצרים ובוכארה (מנהג אבותינו בידינו עמ' יז), ומנהג יוצאי לוב (עטרת אבות). וכן מנהג הספרדים בארץ ישראל (מנהגי א"י, גליס, כח, ג; כתר שם טוב ו, עמ' 10).

מנהג יוצאי ג'רבה לתקוע אחרי הסליחות תשר"ת תש"ת ותר"ת (ברית כהונה מע' סמ"ך, ו). וכן מנהג יוצאי כורדיסטאן (מנהג אבותינו בידינו עמ' יז).

מנהג יוצאי תימן לתקוע אחר הסליחות תשר"ת, ויש מהשאמים שנוהגים לתקוע גם בי"ג מידות (שו"ע המקוצר ג, קט, ד).

ויש מבין יוצאי ספרד שלא נהגו לתקוע בסליחות, וכ"כ בשו"ת מים חיים (משאש) ח"ב עמ' ב: "התקיעות בסליחות אינם אלא מנהג בקצת מקומות, וברוב המקומות לא נהגו לתקוע רק בראש השנה דווקא, וכן פה המנהג בתלמסאן ואגפיה". וכן מנהג יוצאי תוניס שלא לתקוע בחודש אלול, אמנם תוקעים בעשרת ימי תשובה (עלי הדס ח, ג). וכן מנהג יוצאי ארם צובא שאין תוקעים באלול (כתר שם טוב ו, עמ' 11).

א, ח – האם יחיד יתקע לעצמו

בציץ אליעזר יב, מח, הביא דעתו של הרב צבי פסח פרנק שמנהג תקיעת שופר באלול שייך לכל יחיד ויחיד, ושלמד כן מהמ"א תקפא, יד. ולכן אם לא שמע תקיעת שופר בחודש אלול, נכון להשלים ולתקוע לעצמו או לשמוע מאחר.

אבל בציץ אליעזר חלק עליו: "הנה מעולם לא שמענו בכזאת, שמי שהוא אפילו מהמדקדקים ביותר יהדר בחודש אלול כשמתפלל לעת הצורך ביחידות, שיביאו שופר לתקוע לפניו כדי לקיים התקנה לתקוע בחדש אלול, וישראל אם אינם נביאים הם וכו', ותמיד כשדבר מסופק לנו, אמרינן פוק חזי מאי עמא דבר. על כן נראה לי ברור לאידך גיסא, שתקנת התקיעה היתה רק בציבור ולא ביחיד, ומטעמא דכל דתיקנו מעין המאורע תיקנו, ותקנת התקיעה הרי היתה מפני שככה התנהגו בשעה שעלה משה להר בר"ח אלול, ושמה כתוב מפורש שהעבירו שופר במחנה משה עלה להר, ו'במחנה' פירשו בציבור, ולא ביחיד. וגם לטעמא שהמשכת התקיעה בכל החודש הוא כדי להזהיר על התשובה, ג"כ הרי למדים זה ממה שנאמר (עמוס ג, ו): אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ, ו'בְּעִיר' הרי ג"כ פירושו בציבור, ולא ביחיד. ולכן כל דתיקון כעין האמור תיקון, לתקוע בציבור, אבל לא היתה כל תקנה לתקוע גם ביחיד".

והוסיף: "ויתכן להסביר זאת גם בסברא, שהתעוררות מקול שופר מקבלים רק כששומעים קול השופר בציבור, והתעוררות כזאת לא באה כשתוקעין ביחיד בינו לבין עצמו".

האם יוצאים ידי חובה בשמיעת מצוות ותקיעת שופר דרך מכשירים חשמליים?

יש מחמירים במצוות שופר, הדורשות שמיעה ישירה, אבל מתירים בשאר המצוות.

הפוסקים נחלקו האם מי ששומע ברכה דרך מכשיר חשמלי, כמו טלפון או רמקול, יוצא ידי חובה:

• יש הסוברים שיצא ידי חובה, שכן הקול ששמע הוא תוצאה של הקול המקורי, גם אם עבר דרך מכשיר חשמלי.
• יש פוסקים שחולקים, וטוענים שהקול שנשמע דרך מכשיר הוא קול חדש שנוצר על ידי המכשיר, ולא קולו המקורי של המברך, ולכן לא ניתן לצאת ידי חובה בשמיעתו.

למעשה, יש לחשוש לדעת המחמירים ולא לקיים מצוות התלויות בשמיעה דרך מכשירים חשמליים. עם זאת, במקרים שאין ברירה, עדיף לקיים את המצווה בעזרת מכשירים אלו מאשר לא לקיים אותה כלל. לדוגמה, אדם שלא יכול לשמוע קריאת מגילה או הבדלה במקום אחר, עדיף שישמע אותן דרך טלפון או שידור רדיו חי. לגבי זימון, יש יותר מקום להקל ולהשתמש ברמקול כשקשה לשמוע את המזמן.

לגבי אדם כבד שמיעה המשתמש במכשיר שמיעה, יש מחלוקת:

• יש פוסקים שסוברים שאינו יוצא ידי חובה כיוון שאינו שומע באוזניו ישירות.
• יש המקילים ואומרים שיצא ידי חובה, שכן בפועל הוא שומע את הקול בעזרת המכשיר.
• יש מחמירים במצוות שופר, הדורשות שמיעה ישירה, אבל מתירים בשאר המצוות.

השומע ברכות וקדיש דרך רמקול צריך לענות אמן, ואם שמע דרך טלפון או רדיו בשידור חי, טוב שיענה אמן אך אינו חייב בכך.

מבוסס על פניני ההלכה – פרק יב סעיף ט https://ph.yhb.org.il/10-12-09/