שמחת בית השואבה לפי החסידות: למה דווקא מים יוצרים את השמחה הגדולה ביותר?

מהי שמחת בית השואבה?

״מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו״.

משנה סוכה, פרק ה, משנה א; תלמוד בבלי, סוכה נא ע״א.

המשנה מתארת שמחה יוצאת דופן שנערכה בבית המקדש בחג הסוכות. שמה קשור לשאיבת מים ממעיין השילוח, שנועדו למצוות ניסוך המים. ״ניסוך״ פירושו יציקת נוזל במסגרת עבודת המזבח. במשך השנה היו מנסכים יין עם קרבנות מסוימים; בסוכות נוספה עבודת ניסוך המים, הלכה למשה מסיני.

הפסוק ״ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה״, בישעיהו יב, ג, נקשר בדברי חז״ל לשאיבה זו. כדאי להבחין: הפסוק מבטא את הששון שבשאיבה, ואילו פרטי מצוות ניסוך המים נמסרו במסורת ההלכה. אין מדובר בשתיית מים חגיגית, בטקס שנועד לבדר את הקהל או במצווה שמקיימים כיום באמצעות שפיכת מים.

בירושלמי, סוכה פרק ה, הלכה א, נקשרת השמחה גם לרוח הקודש: ״שמשם שואבים רוח הקודש״. בהמשך מתואר יונה בן אמיתי שעלה לרגל ושרתה עליו רוח הקודש. השמחה כאן פותחת את האדם לקדושה. ההתרוממות אינה רק תגובה לצלילים ולמחולות; היא קשורה למפגש עם עבודת ה׳.

ביאור: אפשר לעמוד באותו מקום ולראות שני דברים שונים. אדם אחד רואה המון רוקד. אדם אחר מרגיש שהוא חלק מעם, מברית ומסיפור הגדול מחייו הפרטיים. תיאור חז״ל מזמין אותנו להתבונן במה שממלא את השמחה מבפנים, ולא למדוד אותה רק בעוצמת הרעש.

איך זה היה בבית המקדש?

המשנה והרמב״ם מתארים סדר של שמחה, אור ועבודת קודש. במוצאי יום טוב הראשון ירדו לעזרת הנשים והכינו את המקום. מנורות זהב גבוהות האירו את המרחב. צעירים מפרחי הכהונה נשאו שמן ועלו בסולמות; מבגדי כהונה שבלו הכינו פתילות. לפי המשנה, אור בית השואבה הגיע אל חצרות ירושלים.

הלויים עמדו בכלי נגינה על חמש עשרה המעלות שירדו מעזרת ישראל לעזרת הנשים, כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהילים. חסידים ואנשי מעשה רקדו לפניהם באבוקות ואמרו דברי שירות ותשבחות. בגמרא מסופר גם על זריקת אבוקות ותפיסתן במיומנות. אלה פרטים מתוך תיאור עבודת המקדש, לא הצעה לחקות מעשי אש באירועי החג.

הרמב״ם מדגיש שמובילי הריקוד היו גדולי חכמי ישראל, ראשי הישיבות, חסידים, זקנים ואנשי מעשה. שאר העם, אנשים ונשים, באו לראות ולשמוע. דווקא הדמויות המכובדות ביותר התמסרו לשמחה. הכבוד הרוחני שלהן לא הרחיק אותן מן הריקוד; הוא התבטא בשמחה של מצווה.

השמחה נמשכה בלילה, ואילו ניסוך המים היה במסגרת עבודת הבוקר, עם תמיד של שחר. את המים הביאו מן השילוח בכלי זהב, ובכניסה בשער המים תקעו, הריעו ותקעו. על המזבח היו שני ספלים, למים וליין, שנועדו לאפשר את סיום הניסוך יחד. השאיבה, השמחה והניסוך קשורים זה בזה, אך אינם אותה פעולה.

גם לוח הזמנים דורש דיוק. המשנה אומרת שהחליל של בית השואבה היה נוהג חמישה או שישה ימים, מפני שאינו דוחה שבת ויום טוב. אין להסיק מכך שניסוך המים עצמו בוטל בשבת; זו עבודה נפרדת, והמשנה מתארת את ההיערכות לשאיבה מערב שבת. הבחנה זו חשובה גם כשמדברים על חגיגות בימינו.

מקורות: משנה סוכה ד, ט–י; ה, א–ד; בבלי סוכה נא–נג; רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ח, הלכות יב–טו; הלכות תמידין ומוספין, פרק י.

למה מים מביאים שמחה גדולה מיין?

״בידעו שעושה זאת רק מצד רצונו של הקב״ה – אזי השמחה היא גדולה ביותר״.

שיחת ליל ג׳ דחול המועד סוכות תשח״י, סעיף י; בלתי מוגה.

יין מתקשר לשמחה באופן טבעי. יש בו טעם, הוא משמח, והגמרא קושרת את שירת הלויים ליין. מים פשוטים אינם פועלים כך. מדוע, אם כן, השמחה המפורסמת ביותר במקדש קשורה דווקא אליהם? בשיחה מסביר הרבי ששני הניסוכים מבטאים שתי דרכים בעבודת ה׳.

ניסוך היין: הלב שמח במה שהשכל מבין

אדם לומד רעיון, מבין את יופיו ומתמלא שמחה. הוא מכיר בערכה של מצווה, מרגיש את הטוב שיש בה ורוצה לקיים אותה. זו עבודה יקרה מאוד. השכל והרגש שותפים בה, והאדם מביא אל הקשר עם הקב״ה את אישיותו, כישרונותיו וטעמיו.

עם זאת, לשמחה המבוססת על הבנה יש מידה. היא קשורה למה שהצלחתי להבין, לכוחות שיש לי כעת ולמידת ההתלהבות שהתעוררה בי. כשאינני מבין, או כשאיני חש טעם, עלול להיחלש גם הרצון. החיסרון אינו בעצם ההבנה, אלא בהפיכתה לתנאי היחיד לקשר.

ניסוך המים: שמחה מעצם הזכות לקיים

המים מבטאים קבלת עול. גם כאשר הטעם אינו גלוי לי, אני מקיים מפני שזה רצון ה׳. במבט ראשון הדבר נשמע כוויתור על שמחה: עושים כי צריך. החסידות מגלה כאן עומק אחר. עצם האפשרות להיענות לרצונו של הקב״ה יכולה לשמח יותר מן ההנאה האישית שאני מוצא במעשה.

״למעלה מטעם ודעת״ אין פירושו שאין ללמוד או לשאול. פירושו שהקשר אינו נגמר במקום שבו ההבנה שלי נגמרת. אדם אוהב יכול לעשות למען אהובו גם דבר שאינו מהנה אותו כשלעצמו. המעשה יקר לו מפני שהוא מבטא קשר. המשל מקרב את הרעיון; הקשר האלוקי המתואר בחסידות עמוק ממנו.

הרבי מדגיש גם שהטבע נברא בידי הקב״ה. לכן עבודת היין אינה מיותרת. במקדש היו גם מים וגם יין, ובעבודת האדם נחוצים גם מחויבות וגם הבנה. קבלת העול נותנת יסוד יציב, והלימוד מאפשר ליסוד הזה לחדור למחשבה ולרגש. השמחה הגדולה אינה מחייבת לוותר על מי שאנחנו, אלא לפתוח את עצמנו מעבר למה שכבר מוכר לנו.

השמחה בחסידות ובחב״ד בדורותינו

מאז החורבן אין בידינו לקיים את ניסוך המים על המזבח, אך נוהגים לערוך שמחת בית השואבה כזכר למקדש. בקהילות שונות מתכנסים לשירה, לתשבחות ולריקודים. בחצרות חסידיות נערכים גם שולחנות חגיגיים, ובחלק מן הקהילות מרבים בנרות ואומרים את חמש עשרה פרקי שיר המעלות, תהילים קכ–קלד.

הרב יוסף שמחה גינזבורג מתאר מנהגי קהילות שבהן מכבדים משתתפים באמירת הפרקים, ולעיתים ״מוכרים״ את הזכות תמורת התחייבות לצדקה או ללימוד. שרים גם זמירות ופיוטים הקשורים לימים הנוראים ולסוכות. פרטים אלה מבטאים את מגוון המנהגים; אין כאן סדר אחיד המחייב את כל הקהילות.

בחב״ד התקיימה השמחה בעבר בעיקר בסוכה או בבית המדרש. בשיחת תשח״י הרבי מדגיש נקודה עקרונית: לאחר החורבן השמחה נוגעת לכל ישראל, גם למי שבזמן הבית היו באים לראות ולשמוע. החיסרון בגילוי הקדושה מטיל אחריות רחבה יותר. כל אחד נדרש להביא את חלקו, וניתנים לו כוחות לכך.

ביאור: אדם אינו צריך לחכות עד שירגיש ראוי לעמוד במרכז. עצם השתתפותו מוסיפה לשמחה. אין זו הכרזה שהחורבן טוב או שהשמחה כיום שווה במעלתה למקדש. הרבי מצביע על העבודה הנדרשת בתוך החיסרון: להרחיב את מעגל העושים, במקום להשאיר את המשימה למעטים.

בחול המועד אפשר לקיים אירועים עם כלי נגינה. בשבת וביום טוב אין לנגן בכלי נגינה, ואין ללמוד מתיאור אירועי חול המועד היתר להפעלת מערכת הגברה. פרטי הריקוד, מחיאות הכפיים וסדרי האירוע נידונים בהלכה ובמנהגי הקהילה. השמחה מתקיימת בתוך מסגרת ההלכה של אותו יום.

הרב יוסף שמחה גינזבורג, ״שמחת בית השואבה״, שיחת השבוע 1293; שיחת תשח״י, סעיפים א–ב.

משנת תשמ״א: השמחה יוצאת לרחובה של עיר

משנת תשמ״א, בחג הסוכות של שנת 1980, החל הרבי להורות על שמחת בית השואבה ברחובה של עיר. השירה והריקודים, שהתקיימו בסוכה ובבית המדרש, קיבלו מרחב נוסף. הוצאת השמחה אל הרחוב פתחה את מעגל המשתתפים גם בפני מי שפגשו אותה בדרך אגב.

לרחוב מגיע גם מי שלא היה נכנס מיוזמתו לבית המדרש. עובר אורח שומע ניגון, רואה פנים מאירות ומגלה שהחג פונה גם אליו. השמחה חדלה להיות עניינם של מי שכבר מכירים את המילים ואת המנהגים. היא נעשית הזמנה להשתייך, גם בלי הכנה מוקדמת.

כבר בשיחת תשח״י הרבי קורא להביא את השמחה למקומות נוספים ולעיירות שבסביבה, ואף לאזורים בניו יורק הזקוקים לכך. זו תשתית של יציאה אל הזולת. את ההוראה המובהקת על השמחה ברחובה של עיר משנת תשמ״א יש לציין בנפרד, ולא לייחס לשיחה המוקדמת תאריך או ניסוח שלא נאמרו בה.

יישום: הצלחת אירוע ניכרת גם בשאלה מי קיבל בו מקום. האם מישהו ניגש לאורח שעומד בצד? האם יש דרך להשתתף גם למי שאינו יכול לרקוד? האם השמחה מתחשבת בשכנים ובמעברים? כשהרחוב נעשה מקום של קירוב, האחריות לסביבה היא חלק מן השמחה.

אור בית השואבה: מה מגיע אל החצר שבחוץ?

״לא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה״.

משנה סוכה ה, ג; הביאור בשיחת תשח״י, סעיפים ט–טו.

הרבי מתעכב על פרט מפתיע: בתיאור שמחה הקשורה למים תופס האור מקום מרכזי. הגמרא מתארת אפילו אישה הבוררת חיטים לאור בית השואבה. האור יוצא ממקום הקודש ומאפשר פעולה רגילה של חיי הבית. השפעת המקדש ניכרת גם במקום שבו אין מנגנים ואין רוקדים.

בביאור החסידי מתואר סדר שמתחיל באור התורה, ממשיך לקבלת עול וחודר גם להבנה. התוצאה המבוקשת היא שחיי החול יהיו מוארים. האדם אינו משאיר את ההשראה במקום שבו התפלל; היא מלווה אותו בדרך שבה הוא מתנהל בבית, בעבודה ובמפגש עם מי שזקוק לו.

אפשר לצאת מאירוע נפלא ועדיין לדבר בבית בחוסר סבלנות. כאן נמצא המבחן הפשוט של האור: האם משהו מן השמחה עבר אל האדם שלא היה באירוע? האם הילד שפוגש אותי עכשיו מקבל אבא רגוע יותר? האם מי שעובד לצדי מרגיש התחשבות רבה יותר?

יישום: לפני החזרה הביתה בוחרים מעשה קטן שמבטא את החג: להקשיב בלי לקטוע, לעזור במטלה או להודות למי שטרח. אלה דוגמאות שלנו להנגשת הרעיון. ״בירור החיטים״ שבמקור מלמד שהאור יכול ללוות את החיים הפשוטים, בלי להפוך כל רגע למעמד חגיגי.

ארבעת המינים: השמחה מתחילה כשנעשים אגודה אחת

בשיחת תשח״י הרבי קושר בין נטילת ארבעת המינים לשמחת בית השואבה. האתרוג, הלולב, ההדס והערבה מייצגים, על פי המדרש, סוגים שונים בישראל. הטעם והריח משמשים משל לתורה ולמעשים טובים. המצווה מתקיימת בצירוף כל ארבעת המינים, והשוני ביניהם אינו מבטל את הצורך באחדותם.

גם האתרוג, שיש בו טעם וריח, אינו יכול לקיים לבדו את המצווה. הוא זקוק לערבה. הרבי מדגיש שבאחדות נוצר עילוי שאינו קיים אצל אף סוג כשהוא לעצמו. מי שיש בו מעלות רבות מקבל כאן דבר חדש, ומי שנדמה לו שאין לו מה להציע מגלה שהכלל אינו שלם בלעדיו.

מכאן נולדת שמחה עמוקה. אינני אורח שסובלים את נוכחותו, ואינני מיטיב שמעניק לאחרים מקום מלמעלה. אני חלק נחוץ מקשר משותף. כך אפשר להבין מדוע אחדות קשורה לשמחה הגדולה: היא משחררת את האדם מן הצורך להוכיח בכל רגע שהוא ראוי להיכלל.

אין להשתמש במשל כדי להדביק לאנשים תוויות של ״אתרוג״ או ״ערבה״. מטרתו להראות את ערך הצירוף. בחבורה רוקדת, סביב שולחן או בקהילה, השאלה המעשית היא כיצד מחברים בין אנשים בעלי רקע שונה בלי לדרוש מכולם להיות זהים.

שיחת תשח״י, סעיפים ה–ח. להרחבה: סוכות לפי הרבי: שמחה, אחדות והשפעה על הזולת.

הצעירים שמדליקים אור

את השמן למנורות נשאו צעירים מפרחי הכהונה. הרבי רואה בפרט הזה הוראה לצעירים: יש להם תפקיד פעיל בהארת הסביבה. גם מי שעוד מתמודד עם עצמו יכול להביא תורה, מצווה ושמחה לאחרים. אין צורך להמתין לשלמות כדי להתחיל לעשות טוב.

המאמץ שלהם אינו נעלם מן התמונה. בשיחה מודגשים המשא הכבד והטיפוס בסולמות. בביאור הרוחני אלה מבטאים התמודדות ועלייה הדורשות כוח. דווקא מי שאינו פועל מתוך הרגל קל יכול לגלות מסירות מיוחדת. הקושי שלו אינו הוכחה שאינו מתאים לשליחות.

עם זאת, בהמשך השיחה הרבי מזהיר מפני השקעת מאמץ בעבודה השייכת לאחרים. אחריות אינה מחייבת לתפוס את מקומו של מישהו או לעזוב את החובות האישיות. צעיר יכול ליזום, אך גם ללמוד, להקשיב ולתאם עם מי שכבר נושא באחריות.

יישום: לתת לבני נוער תפקיד ממשי ומתאים: לקבל אורחים, להכין דבר תורה קצר, לעזור לאדם מבוגר להגיע או לארגן מפגש לימוד. לא רק לבקש מהם ״לעשות אווירה״. כשסומכים עליהם ומלווים אותם, השמחה נעשית הזדמנות לגלות יכולת ואכפתיות.

שיחת תשח״י, סעיפים טז–יח.

״אור ולא אש״: איך משפיעים בלי לשרוף?

״צריכים להבטיח … שזהו ׳אור׳ ולא ׳אש׳ … ש׳אור׳ מאיר, ואילו ׳אש׳ שורף!״

שיחת תשח״י, סעיף לח; קטע מקוצר, ההשמטות מסומנות.

זה אחד הקטעים הנוקבים בשיחה. הרבי עובר מן האבוקות שבמקדש אל הדרך שבה אדם מדבר עם חברו. רצון להשפיע אינו מספיק. אפשר להשתמש במילים של תורה ובכוונות המוצהרות כטובות, ובפועל לפגוע באדם שעומד מולנו.

הרבי ממשיל זאת למים חמים: כשהם מופנים כראוי הם מסירים לכלוך; כששופכים אותם בלי הבחנה הם גורמים כווייה. יש אדם שאינו עסוק במה שחברו צריך, אלא בצורך שלו לפרוק את חריפותו. הוא מוצא נמען ומצדיק את הפגיעה בשם התיקון.

לכן השיחה דורשת אהבת ישראל, חיבה וכבוד פנימי לפני אמירת מוסר. אין כאן ביטול של אחריות או של האפשרות להעיר. יש כאן בירור של המניע ושל האופן. האם אני רוצה בטובתו של האדם, והאם הדרך שבחרתי אכן יכולה לעזור לו?

יישום: לפני שיחה רגישה שואלים: האם זה הזמן, האם אני מכיר את הנסיבות, והאם אוכל לומר את הדברים בכבוד? במקום ״אתה אף פעם לא משתתף״ אפשר לומר ״אשמח שתבוא איתי, יש לך מקום בינינו״. זו הצעה מעשית ברוח הביאור, לא ציטוט מן הרבי.

למבט נוסף על הדיבור שמחזק את הטוב, אפשר לקרוא את ״להדגיש את הטוב״. שמחה שמקרבת אנשים צריכה להישמע גם באופן שבו פונים אליהם.

להשתתף ממש ולהיות ״רוח החיה״

לא זו בלבד שכאו״א צריך להשתתף בהשמחה, כמו שותף, אלא עוד זאת, שצריך להשתדל להתנהג כמו בעה״ב ולהיות ״רוח החי׳״ בהשמחה.

קונטרס מעייני הישועה, פרק רביעי, סעיף כה.

במקור השני הרבי מדגיש שההשתתפות צריכה להגיע למעשה. מחיאות כפיים למי שרוקד אינן זהות לריקוד של האדם עצמו. יש הבדל בין הערכה מבחוץ לבין מעורבות שבה האדם מביא את כוחותיו. הקריאה היא לצאת מעמדת הצופה ולהיכנס אל השמחה.

״רוח החיה״ היא מי שמוסיף חיות לאחרים. הוא שם לב שהניגון נחלש, ניגש למי שמהסס ומוכן לעזור בלי לחכות להזמנה רשמית. המקור מבהיר שעליו לכבד את מי שמארגן את האירוע ולהימנע מפגיעה בתחומו. יוזמה ואחריות יכולות להתקיים יחד עם ענווה.

כשמגיעים למקום שאין בו מי שינהיג את השמחה, הרבי מבקש שלא להמתין מתוך חשבונות של כבוד. לפעמים כולם מחכים שמישהו יתחיל. אדם אחד שמוכן לומר דבר תורה, לפתוח ניגון או להזמין אחרים יכול לשנות את הערב כולו.

בסעיף כז מוסבר שצריך להוסיף בשמחה מיום ליום. החג אינו סדרת חזרות על אותו ערב. כל יום מאפשר התחדשות: עוד משתתף, עוד עומק, עוד נתינה. היישום מותאם ליכולת האישית; מי שמוגבל בתנועה יכול להשתתף בקולו, בנוכחותו ובעזרתו. אין צורך להפוך את השמחה לתחרות מאמץ.

שמחה שממשיכה לכל השנה

כבר בתחילת שיחת תשח״י הרבי מציב את היעד: משמחת בית השואבה עוברים לשמיני עצרת ולשמחת תורה, וממשיכים את השמחה לכל השנה. השמחה מקבלת ״כלים״ של תורה ומצוות. היא נעשית דרך לחיות ולעשות, ולא רק זיכרון של רגע שבו הרגשנו טוב.

״שמחה פורצת גדר״ פירושה, בהקשר הזה, ששמחה יכולה לתת כוח להתגבר על מניעות ועל הגבולות שאדם מציב לעצמו. מי שרגיל לומר ״אני לא יודע לדבר עם אנשים״ עשוי להזמין חבר. מי שחשש להתחייב ללימוד יכול לעשות צעד ראשון. הגדר הנפרצת היא לעיתים תמונה מצומצמת של עצמנו.

האמירה אינה הבטחה שכל קושי ייעלם ואינה הוראה להתעלם מגבולות ההלכה או מכבוד הזולת. השמחה נותנת כוח לעבוד בתוך המציאות ולהרחיב את האפשרויות שלנו בה. העבודה עדיין דורשת בחירה, התמדה ולעיתים גם עזרה מאחרים.

יישום: בוחרים החלטה אחת שאפשר לבדוק גם אחרי החג: לימוד קצר בזמן קבוע, טלפון שבועי לאדם בודד או מעשה חסד משפחתי. שואלים כעבור חודש מה התקיים, ומשפרים את הדרך. כך זוכה ההתלהבות לכלי שיכול לשאת אותה גם ביום רגיל.

שלושה סרטונים לצפייה

הסרטונים הבאים מאפשרים להמשיך את המפגש עם הנושא גם דרך צפייה. כותרות הסרטונים מובאות כפי שפורסמו ב־YouTube. אפשר לצפות בעמוד או לפתוח כל סרטון ישירות ב־YouTube.

עשרה צעדים שאפשר לקחת מן השמחה

ההצעות הבאות הן יישומים לחיי היום־יום על בסיס הרעיונות שנלמדו. הן אינן ציטוטי הוראות מן השיחות. כדאי לבחור התחלה אחת, לקיים אותה, ואז להוסיף.

1. להגיע מתוך רצון להשתתף. להחליט מראש מה אביא לערב: קול בניגון, עזרה לארגון או תשומת לב למי שבצד. כך הנוכחות מקבלת תוכן מעבר לצפייה.
2. להזמין אדם אחד באופן אישי. פנייה חמה יכולה לפתוח דלת שפרסום כללי אינו פותח. לומר בפשטות ששמחים בנוכחותו, בלי לבחון את ידיעותיו או את רמתו.
3. ללמוד מקור קצר לפני הריקוד. לקרוא את המשנה או פסקה מן השיחה, ולשאול מה משמח כאן. ההבנה נותנת לשמחה כיוון ועומק שאפשר לשאת הלאה.
4. להוסיף בכל יום דבר ממשי. עוד כמה דקות לימוד, עוד עזרה, עוד אדם שמצטרף. ההוספה אינה חייבת להיות רועשת כדי שתהיה אמיתית ומשמעותית.
5. לתת לצעיר אחריות שמתאימה לו. לבחור משימה עם תוצאה ברורה וללוות אותו בביצועה. אמון מעשי מגלה כוחות ומאפשר לו להיות שותף בהארת הסביבה.
6. לזהות את הגבול שאני מציב לעצמי. לבחור משפט כמו ״אני תמיד נשאר בצד״ ולנסות צעד קטן מעבר לו. אין צורך לשנות את האישיות כדי להתרחב.
7. לבדוק אם דבריי מאירים. לפני הערה לבן משפחה או לחבר, לחשוב כיצד יוכל לשמוע אותה בלי להיפגע. לבקש תיקון מתוך כבוד ולתת גם עזרה.
8. לקחת מעשה אחד הביתה. להיכנס עם הודיה, סבלנות או נכונות לשאת במטלה. הבית הוא המקום הראשון שבו אפשר לבדוק אם האור יצא איתנו.
9. לתת לצדקה בחול המועד. לחבר את השמחה לצורך של אדם אחר. המקור בקונטרס מדגיש תוספת צדקה; את המעשה הכספי מקיימים בזמן המותר, לא בשבת וביום טוב.
10. לקבוע המשך לאחר החג. לבחור הרגל אחד וזמן קבוע עבורו. לחזור אליו לאחר חודש ולבדוק מה עזר להתמיד, במקום להסתפק בזיכרון של ההתלהבות.

מקורות והבחנה בין ציטוט לביאור

הקטעים במרכאות מובאים כמקורות קצרים. הפסקאות המסבירות, ההשוואה, השאלות והצעדים המעשיים הם עיבוד והנגשה למאמר. שיחת תשח״י מסומנת במקור כבלתי מוגה. אין להחליף בין הניסוחים המעובדים לבין לשון הרבי.

1. יסודות המקרא וההלכה: ישעיהו יב, ג; משנה סוכה ד, ט–י וה, א–ד; בבלי סוכה מח–נג; ירושלמי סוכה ה, א; רמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב ח, יב–טו, והלכות תמידין ומוספין פרק י.
2. שיחת ליל ג׳ דחול המועד סוכות, שמחת בית השואבה, תשח״י. סעיפים א–ג: השתתפות ושמחה לכל השנה; ה–ח: ארבעת המינים; ט–טו: מים, יין ואור; טז–יח: הצעירים; לד–לח: השפעה בכבוד; מא–מה: הארת הסביבה והפצת השמחה. מבוסס על קובץ המקור שנמסר.
3. קונטרס מעייני הישועה, שמחת בית השואבה, פרק רביעי. סעיפים כד–כט, ובמיוחד כה–כז: השתתפות ממש, ״רוח החיה״ והוספה מיום ליום. מבוסס על קובץ המקור השני שנמסר.
4. הרב יוסף שמחה גינזבורג, ״שמחת בית השואבה״. פינת ההלכה ומנהג, שיחת השבוע 1293. מקור למנהגי הקהילות ולהוראת הרחוב מתשמ״א. ברשימת מקורותיו: נטעי גבריאל, סוכות פרק עב; ליקוטי מהרי״ח; אוצר מנהגי חב״ד, אלול–תשרי, עמ׳ שיט–שכג; שערי המועדים, חג הסוכות, סימן מט ואילך. הספרים הנלווים אינם מוצגים כאן ככאלה שנבדקו בנפרד.
5. ״הקפות סביב הדרגש״. שיחת השבוע 1293, מדור מעשה שהיה. הסיפור מובא בעיבוד על פי הטקסט שנמסר, ללא טענה לאימות ארכיוני עצמאי.