אתרוג באלף שקל.
לולב שעבר יותר בדיקות מרכב יד שנייה.
ובסוף? שניהם מחכים לערבה בחמישה שקלים.
דווקא היא. בלי טעם, בלי ריח, בלי קופסת קטיפה ובלי תעודת הוקרה.
כי במצוות ארבעת המינים, האתרוג לא יכול להגיד: ״אני תרמתי הכי הרבה, תוותרו לי על הערבה״.
אין ערבה? אין מצווה של ארבעת המינים.
תישאר עם פרי יקר וקופסה יפה.
ועכשיו בואו נדבר עלינו.
יש את מי ששומרים לו כיסא בשורה הראשונה.
ויש את מי שסחב את כל הכיסאות.
יש את מי שמודים לו עשר דקות במיקרופון.
ויש את מי ששטף כלים שעתיים, ואף אחד לא שאל איך קוראים לו.
התרגלנו לקרוא להם ״אנשים פשוטים״.
מעניין. כשצריך אותם, פתאום שום דבר לא פשוט בלעדיהם.
סוכות נותן סטירה קטנה לאגו:
זה שהשם שלך מופיע על הקיר לא אומר שאתה שווה יותר ממי שניקה אותו.
אנחנו לא צריכים להיות אותו דבר כדי להיות שווים בכבוד שלנו. ואף אחד לא חשוב מספיק כדי להספיק לבד.
אז השנה, לפני שבודקים בזכוכית מגדלת את האתרוג, כדאי לראות בעין רגילה את האדם שלידנו.
מי האדם שעושה אצלכם הכול בשקט ולא מקבל מספיק תודה?
בלי להביך אותו, תנו לו רגע את המקום שמגיע לו.
עכשיו קצת לעומק המקורות
מאחורי האתרוג באלף שקל והערבה בחמישה, יש רעיון תורני עמוק. הנה המקורות, ומה אפשר ללמוד מהם על עצמנו.
אי אפשר לפצות על אדם חסר באמצעות אתרוג מהודר יותר
הרמב״ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז, הלכה ה:
״ארבעה מינין אלו מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולן נקראים מצות לולב. ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן. ואם לא נמצא אחד מהן אין מביאים תחתיו מין אחר הדומה לו״.
המשמעות ההלכתית ברורה: כשחסר אחד מארבעת המינים, אי אפשר לקיים את המצווה בשלושת הנותרים. עוד אתרוג, יקר ככל שיהיה, לא יחליף ערבה.
ומכאן אפשר לקחת שיעור לחיים: אדם יכול להיות מוכשר, מלומד ומכובד, ועדיין לא למלא את מקומם של כולם. בקהילה יש מקום גם למי שהתרומה שלו אחרת משלך.
אתה יכול לשלם על כל האירוע. זה עדיין לא הופך את מי שסידר את הכיסאות למיותר.
לקרוא עוד דיני ההלכה מהרמב"ם
https://daat.ac.il/he-il/toshba/rambam/amanim/lulav/lulav7.htm?printview=true
גם מי שיש לו זקוק למי שנדמה שאין לו
בתלמוד הבבלי, מסכת מנחות, דף כז עמוד א, מובאת הברייתא:
״ארבעה מינין שבלולב, שנים מהן עושין פירות ושנים מהם אין עושין פירות. העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות. ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת. וכן ישראל בהרצאה, עד שיהו כולן באגודה אחת, שנאמר: הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה״.
רש״י מסביר את המילים ״וכן ישראל בהרצאה״:
״כשהן מתענין אין נענין עד שיהו כולן באגודה אחת, צדיקים ורשעים, דומיא דעושין ואין עושים פירות״.
הגמרא עצמה מחברת בין ארבעת המינים לבין עם ישראל. והמילה שכדאי להתעכב עליה היא ״זקוקין״. התלות הולכת לשני הכיוונים.
לפעמים אנחנו מגיעים למפגש עם אדם אחר מתוך מחשבה אחת: מה אני יכול לתת לו? ללמד אותו? לתקן אצלו?
המקור הזה מזמין גם שאלה אחרת: מה אני צריך לקבל ממנו?
האתרוג יכול לרדת מהפוזה. הוא לא עושה לערבה טובה כשהוא מצטרף אליה למצווה.
ובהקשר ההלכתי: בהמשך הסוגיה נחלקו על חובת הקשירה ממש. הרמב״ם פוסק שאפשר לצאת גם בנטילה בזה אחר זה, בתנאי שכל ארבעת המינים מצויים אצלו. הצורך בכולם נשאר.
- לשון הגמרא (הברייתא):
״תניא: ארבעה מינין שבלולב, שנים מהן עושין פירות ושנים מהן אין עושין פירות. העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין פירות, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות. ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת. וכן ישראל בהרצאה, עד שיהו כולן באגודה אחת, שנאמר: 'הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה' (עמוס ט, ו).״
- רש״י על המקום (ד״ה "וכן ישראל בהרצאה"):
״כשהן מתענין אין נענין עד שיהו כולן באגודה אחת, צדיקים ורשעים, דומיא דעושין פירות ואינן עושין פירות.״
״אלו על אלו״: גם מי שמרגיש שלם צריך את הכלל
מדרש ויקרא רבה, פרשה ל, סימן יב:
״דבר אחר: ‘פרי עץ הדר’ אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.
‘כפות תמרים’ אלו ישראל. מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.
‘וענף עץ עבות’ אלו ישראל. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.
‘וערבי נחל’ אלו ישראל. מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם? לאבדן אי אפשר. אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה, הדא הוא דכתיב: ‘הבונה בשמים מעלותיו’. ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר: ‘ואגודתו על ארץ יסדה’. לפיכך משה מזהיר לישראל: ‘ולקחתם לכם ביום הראשון’״.
המדרש מכיר בהבדלים בין בני אדם. הוא לא טוען שלכולם יש אותה תורה או אותם מעשים. ובכל זאת, המסקנה שלו היא לקשור את כולם יחד. גם מי שחסר אינו נזרק החוצה.
ומכאן העומק של האחדות: השייכות של אדם לעם שלנו אינה פרס שהוא מקבל אחרי שהוכיח שהוא מספיק מוצלח.
המילים ״מכפרין אלו על אלו״ מזמינות אותנו לענווה. גם מי שמרגיש שהוא תמיד בצד שמחזק את כולם הוא חלק מציבור שהוא עצמו זקוק לו.
- מדרש ויקרא רבה, פרשה ל', סימן י"ב (מופיע גם בפסיקתא דרב כהנא, פיסקא כ"ז – "ולקחתם לכם", סימן ט').
"דבר אחר: 'פרי עץ הדר' – אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.'כפות תמרים' – אלו ישראל. מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.'וענף עץ עבות' – אלו ישראל. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.'וערבי נחל' – אלו ישראל. מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם? לאבדן אי אפשר! אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך – אותה שעה אני מתעלה, הדא הוא דכתיב: 'הבונה בשמים מעלותיו' (עמוס ט, ו), ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר: 'ואגודתו על ארץ יסדה'. לפיכך משה מזהיר לישראל: 'ולקחתם לכם ביום הראשון'."
וכאן חשוב לדייק ביחס לפוסט: האנשים שעובדים בשקט, עוזרים ומנקים אחרי כולם, עושים מעשים טובים. אין סיבה לזהות אותם דווקא עם הערבה שבמדרש. הדימוי נועד לערער על הזלזול שלנו באנשים, לא להעניק להם דירוג רוחני לפי המקצוע או המעמד שלהם.
אולי האדם שאתה בקושי מבחין בו הוא בכלל האתרוג שבחבורה.
ואולי זה מה שסוכות מבקש מאיתנו: לצד כל הבדיקות שאנחנו עושים לארבעת המינים, לבדוק גם את המבט שלנו על בני אדם.
את המחיר של האתרוג אתה יודע.
את הערך של האדם שמולך, הרבה פחות.
