קטגוריה: תצוה

פרשת תצווה פותחת במילים: "ואתה תצווה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור". בתורת החסידות מוסבר, כי המילה תצווה היא מלשון צוותא, ופירוש הפסוק הוא (גם) כך: 'ואתה' – משה רבינו, 'תצווה את

ב"ה ממתק לשבת לפרשת תצווה עשיר גדול יצא פעם לטיול רגלי, בדרך נקרעה לו סוליית הנעל, ראה צריף עלוב ובו מעין סנדלרייה, ונכנס פנימה. הסנדלר לקח את הנעל, חתך, הדביק ותפר. כשעמד העשיר לנעול את הנעל

האבנט אשר חגרו הכהנים בעת עבודתם בבית המקדש, היו בין מרכיביו צמר ופשתים אשר יחד הם "שעטנז" ואסורים בלבישה על דרך הרגיל, אך במקדש הותר איסור זה. ויש לבאר הטעם מה שהתירה תורה לבישת שעטנז בבגדי

בפרשתנו תצווה נאמר בנוגע לאבני השוהם "ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם" (כח, י). והנה, בסדר חקיקת שמות השבטים על אבני השוהם "כתולדותם" מצינו להרמב"ם שיטה מיוחדת, שמפרש ש"כתולדותם"

כתב בבעל הטורים בתחילת פרשתנו תצווה "לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה, והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת, וקללת חכם אפילו על

בתחילת פרשתנו נאמר (כז, כ): "ואתה תצווה את בני ישראל". ויש לבאר פסוק זה ע"פ פנימיות: כתוב בזוהר הקדוש (ח"ג רכה, ב): "ההיא אמונה דלעילא יתזן ויתפרנס מני' על ידך [ע"י משה]". והיינו שמשה רבינו "זן

טור לפרשת תצוה קרה לכם פעם שהייתם בלחץ אדיר וגיליתם כוחות שלא הכרתם? חשתם סכנה ורצתם במהירות גבוהה ממה שידעתם שיש ביכולתכם? לפני שנתיים בארה"ב, ג'ף סמית עבד בשדה עם הטרקטור הכבד שלו, כשלפתע התהפך הטרקטור

בתחילת פרשתנו נאמר (כז, כ): "ואתה תצווה את בני ישראל". ויש לבאר פסוק זה ע"פ פנימיות: כתוב בזוהר הקדוש (ח"ג רכה, ב): "ההיא אמונה דלעילא יתזן ויתפרנס מני' על ידך [ע"י משה]". והיינו שמשה רבינו "זן

בנוגע למזבח הקטורת כתוב בפרשתנו (ל, ט): "לא תעלו עליו גו' עולה ומנחה". ויש ללמוד מזה בעבודת האדם לקונו: ידוע מה שכתוב בספרים (ראה ראשית חכמה שער האהבה פ"ו. של"ה ש' האותיות אות ל. ועוד) שעל

בפרשת השבוע, תצוה. הקב"ה מצווה את משה ציוויים רבים בענין המשכן וכליו. למרבה הפלא שמו של משה לא מוזכר בכל הפרשה. ואכן מאז לידתו של משה ועד סוף התורה, זו הפרשה היחידה שבה שמו של משה

בפרשתנו (כט, ט): "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו". ועל צורת חגירת האבנט כתב הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ח הי"ט): "האבנט . . אורכו ל"ב אמה, מקיפו ומחזירו כרך על גבי כרך". ויש לבאר את התוכן הפנימי

בפרשתנו (כח, לג): "ועשית על שוליו רמוני תכלת גו' על שוליו סביב ופעמוני זהב בתוכם סביב". ופירש רש"י "ביניהם סביב – בין שני רִמונים פעמון אחד דבוק". והקשה עליו הרמב"ן: "אם כן, לא היו הרמונים משמשין

בשאגת ארי' (סי' ל. וכן בעוד ספרים) שקלו וטרו באריכות בביאור פסק הראב"ד שכלאים הותרו בבגדי כהונה כאשר נמצאים במקדש, גם שלא בשעת העבודה (ראה השגות הראב"ד הל' כלי המקדש פ"ח הי"א, והשגתו בסוף הל' כלאים),

בפרשתנו (כח, לה): "ונשמע קולו בבואו אל הקודש גו' ולא ימות". והיינו, שזה ש"נשמע קול" הכה"ג גרם ש"לא ימות". ואם לאו, הרי הוא מתחייב מיתה ר"ל. ויש לבאר את גודל ההכרח ב"ונשמע קולו", עד שאם חסר

למה נמשלה כנסת ישראל לזית? שנאמר "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" אלא כל המשקים מתערבים זה בזה, אך השמן אינו מתערב בשאר משקים, אלא צף מלמעלה. כך ישראל אינם יכולים להתערבב עם שאר אומות

ב"ה טור לפרשת תצווה כותרת: נרות נשמה "כמה יפה יכלו להיות חיי היהודים בלי הבדלי קהילות וזרמים", כך חושבים לעצמם רבים. הם מתקשים לקבל את הבדלי המנהגים בין הספרדים והאשכנזים, מוחים על ריבוי הזרמים ביהדות, ומייחלים