פרשות בהר-בחוקותי מחוברות, אנחנו חיברנו וליקטנו לכם עמוד עם הרבה דברי תורה קצרים לפרשיות השבוע לאור החסידות ובכלל
העם הכי אחי
- “בשנתיים האחרונות זכינו לעלות לארץ מונצואלה. שם, הייתה חזקה האחדות בין היהודים. כשהגענו לפה זו הייתה נקודה שדיברנו עליה הרבה בבית. איך יש שנאה ופילוג בין הקבוצות? לא הצלחנו להבין את זה. וכשיש אסונות, ויש, אחד אחרי השני, זה רודף – פתאום אחד עם השני.
אפילו בדבר קטן: כשמגיע אמבולנס, אתה רואה, החובש מזרם כזה, המוקדן מזרם כזה, וכולם יחד חושבים מה אפשר לעזור באותו רגע. אלוקים, אבא שלנו, רוצה לראות אותנו ביחד. . בואו לא נחכה למצבים האלו”.
מירה חיות, אמא של הנער ידידיה ז"ל מאסון מירון - בבתי הדין לממונות, נסגרו השבוע מאות תיקים ביוזמת הצדדים.
עדויות מהשטח - "אנו אלופים בלמות יחד… הגיע הזמן שנלמד לחיות יחד".
הרב ישראל מאיר לאו. אוד מוצל מאש - אנחה שיהודי נאנח ומשתתף בצער זולתו – בוקעת רקיעים. שמחתו של יהודי בשמחתו של הזולת וברכותיו – מקובלות
אצל השם יתברך תפילתו של הכהן הגדול בקודש הקודשים.
הבעל שם טוב
אהבה#שמחה#פרגון#טוב עין#צו השעה
קללה או ברכה? / החלק היומי, פרשת בהר-בחוקותיי / סיון רהב-מאיר:
בפרשת השבוע מופיעות גם מילים שקשה לקרוא. לצד הברכות, יש גם תיאור של קללות ותסריטי אימים שעלולים להתרחש. שימו לב למצב שמתאר אחד מן הפסוקים: "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב – וְרֹדֵף אָיִן". התורה מתארת כאן מציאות מקוללת שבה אנחנו רצים ונופלים זה על זה, בלי אויב חיצוני. נשמע מוכר.
אבל רש"י, בפירושו לפסוק העצוב הזה, דווקא מזכיר כלל משמח: "כל ישראל ערבים זה לזה". כלומר, אם אחד יכול להחליש ולהפיל את השני, הוא גם יכול לחזק אותו. הרבי מלובביץ' מסביר שרש"י הטמין לנו פה נחמה, בתוך הקללה הקשה: אנחנו קשורים וקרובים לא רק פיזית, אלא גם רוחנית. וממש כשם שאנחנו יכולים ליפול ביחד, אנחנו גם יכולים וצריכים לקום ביחד.
שבת שלום.
ב"ה ממתק לשבת פרשת בהר בחוקותי תשפ"א 2021
הגמרא במסכת בבא בתרא מספרת,
טורנוסרופוס הרשע שואל את רבי עקיבא, אם אלוקים אוהב את העניים למה הוא לא מפרנס אותם? עונה לו רבי עקיבא שזה בשביל להציל אותנו מדינה של גיהינום בזכות הצדקה שניתן להם.
שואל טורנוסרופוס אדרבא בגללם אתם מתחייבים בגיהינום כמשל למלך שכעס על העבד שלו והכניס אותו לבית סוהר וצווה שלא ייתנו לו לאכול ולשתות והלך אדם והאכילו והשקה אותו האם המלך לא יכעס עליו? ואם הרי קרויים עבדים כפי שנאמר "כי לי בני ישראל עבדים"
אמר לו רבי עקיבא: אתן לך משל אחר למה הדבר דומה:
למלך שכעס על בנו ושם אותו בבית הסוהר וצווה שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כשישמע המלך הרי יתן לו מתנות ואנחנו קרויים בנים כפי שכתוב "בנים אתם לה' אלהיכם"
אמר לו טורנוסרופוס אתם קרויים בנים וקרויים עבדים בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אתם קרויים בנים, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אתם קרויים עבדים.
בפרשת השבוע אנחנו קוראים את הפסוק "כי לי בני ישראל עבדים", כפי שראינו בסיפור אנחנו מוצאים שני תארים שמביעים את היחס של עם ישראל עם הקב"ה 'בנים' ו'עבדים' התואר בנים יוחס לעם ישראל עוד לפני צאתם ממצריים כפי שנאמר "בני בכורי ישראל" והתואר עבדים התחדש במתן תורה וכפי שאנחנו אומרים לעבד הנרצע "אוזן זו ששמעה בהר סיני עבדי הם"
במבט ראשון, הקשר של בן עם אביו הוא קשר הרבה יותר עמוק ופנימי אבל מצד שני מכיוון שהקשר של הבן לאביו הוא קשר טבעי הרי שבנסיבות מסוימות יכול הבן להחליט להחליש את הקשר או אפילו לנתקו לגמרי לעומת זאת הקשר של העבד לאדונו הוא קשר שלא תלוי ברצונו ולכן אין ביכולתו להתנתק מהקשר הזה.
עם ישראל במצרים היו כמו בנים למקום הקשר עם הקב"ה היה קשר טבעי ולכן הוא היה מוגבל, לעומת זה במתן תורה כשהקב"ה עשה את בני ישראל לעבדיו הקשר נהיה קשר בלתי מוגבל שלא ניתן לניתוק.
זה גם ההבדל בין יציאת מצרים לגאולה העתידה ביציאת מצרים כתוב שהיו רשעים שלא רצו לצאת ולעומת זאת בגאולה העתידה כתוב שכל יהודי עתיד לעשות תשובה ולהיגאל וזה בגלל שביציאת מצרים כשהיו בבחינת בנים יכלו לבחור להתנתק מהקב"ה ולרצות להישאר במצרים ומי שבחר בדרך זו לא נגאל, אבל הגאולה העתידה היא לאחר שבני ישראל נהיו כבר בבחינת עבדים לקב"ה ונקשרו בקשר שאי אפשר לנתק.
יהי רצון שנזכה בקרוב לגלות את הקשר הנצחי בינינו לבין הקב"ה בגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.
שבת שלום ומבורך
הכוח להפסיק / החלק היומי, פרשת השבוע בהר-בחוקותיי / סיון רהב-מאיר:
פרשת "בהר" מתחילה בשבת ומסתיימת בשבת. היא מתחילה במה שמכונה "שבת הארץ", כלומר שנת שמיטה. שנה שכולה שבת לאדמה. זוהי הזמנות להרפות, לשמוט, להפסיק לעבד את הקרקעות ולצאת לשנה מהמרוץ הכלכלי הבלתי פוסק. הפרשה מסתיימת בשבת שמגיעה בכל שבוע, יום שבו מתנתקים מהחוץ כדי להתחבר לעצמנו, יום שבו מפסיקים את המרוץ המעייף אחרי כסף, לייקים או אטרקציות ושובתים מהכול, כדי להתרכז פנימה.
הרב פרופ' יונתן זקס כתב שהפרשה מציבה פה אתגר גדול, דווקא ליהודי בימינו, בעולם הנוח והמפותח שבו אנחנו זוכים לחיות. היום קשה הרבה יותר להפסיק לכבוש, לעבוד, לייצר ולצבור. בשיא ההצלחה, כשהכול נגיש וזמין וכייפי, לא קל להחליט לשמוט ולשבות. וכך הוא כתב:
"האתגרים האמיתיים שבני ישראל יצטרכו להתמודד איתם
לא יהיו העבדות אלא החירות,
לא העוני אלא השפע,
לא הנוודות אלא הביתיות".
זה המבחן שלנו, בעולם ה-24/7. להצליח לעצור.
• הדברים מוקדשים היום לעילוי נשמת יהודה גואטה הי"ד, שנפטר הלילה אחרי שנפצע בפיגוע ירי בשומרון.
ממתק לשבת פרשת בהר בחוקותי תשע"ז
בחור אחד נכנס פעם לחנות כובעים וראה כובע של לורד אנגלי, הכובע מצא חן בעיניו, כמו גם הרעיון, הוא החליט שהיום הוא לורד אנגלי, ורכש את הכובע, הוא יצא לרחוב ואחרי כמה דקות פוגש אותו חבר ואומר לו "אתה נראה היום ממש כמו לורד אנגלי" מחייך הבחור באושר ואומר לו "כן, זה בזכות הכובע שלי" והחבר מסתכל בתמיהה ושואל איזה כובע? הבחור ממשש את ראשו להוריד את הכובע ומגלה שהוא בכלל שכח את הכובע בחנות הכובעים…
בפרשתנו פרשת "בהר" אנחנו קוראים על מצוות השמיטה "כי תבואו אל הארץ… ושבתה הארץ שבת להשם" ובהמשך מפרטת התורה את דיני המצווה "שש שנים תזרע שדך… ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ"
אם נתבונן נראה שמשום מה התורה מתחילה לדבר דבר ראשון על שנת השמיטה, שנת המנוחה, ורק אחר כך מזכירה את ששת שנות העבודה ולכאורה הרי היה צריך להיות הפוך קודם עובדים שש שנים ואז בשנה השביעית נחים?
מוסבר, ששנת השמיטה היא לא רק שנה של מנוחה בגשמיות, באותה שנה מתאספים החקלאים בבתי הכנסת ולומדים תורה ביחד ובאהבת רעים וכך הם צוברים כוחות ומתמלאים בחיות מחודשת, חיות שתחזיק אותם לששת השנים הבאות והתורה מלמדת אותנו שמציאותו האמיתית של היהודי היא דווקא איך שהוא בשנה השביעית, אמנם שש שנים עובדים אבל אנחנו צריכים לזכור שהשנה השביעית שהיא השנה של הקדושה והרוחניות היא השנה שבה יהודי מתחבר לעצמו ולנשמתו, ולכן גם בשש השנים שעובד את האדמה יתנהג בקדושה ובטהרה וכשייסתכלו עליו יראו יהודי של שמיטה, יהודי של קדושה.
כך גם בימי השבוע השבת היא התכלית והשלימות של ימי השבוע, אמנם כל ימי השבוע יהודי מתעסק בענייני החולין, בכל זאת אמורים לראות עליו שהוא יהודי של שבת גם כשהוא לא לובש את כובע השבת שלו.
יהי רצון שנשכיל להיות יהודים של שבת בכל מעשינו ונזכה בקרוב ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים בגאולה שלימה בקרוב ממש.
מסרון השבוע – בהר-בחוקותי
הלוואה לכל מטרה
"אצלנו לכל מטרה יש הלוואה" – זועקת הפרסומת מהאוטובוס החולף. החיים בימינו מבוססים במידה רבה על הלוואות, קטנות וגדולות.
פרשת השבוע מדברת על המצוה להלוות ועל איסור ריבית. לפי התורה הלוואה אינה ענין עסקי אלא סוציאלי, עוד דרך לעזור לזולת. לכן אין מקום לריבית שהרי ההלוואה אינה לכוונת רווח.
התורה קוראת לריבית "נשך", והכוונה שריבית היא כמו נשיכת נחש. בתחילה מרגישים רק עקיצה קלה, ורק בסוף מגלים שמדובר בארס מסוכן.
מפתה מאד לקחת "הלוואה מיידית לסגירת המינוס", לשלם בתשלומים וכדומה. בשעת מעשה אנו נהנים מהזמינות הכספית. את המחיר הכבד נשלם מאוחר יותר, ואז יכול להיות כבר מאוחר.
בפעם הבאה שנשקול נטילת הלוואה, נבדוק היטב אם זו הלוואה ארסית… ורק אחר כך נחליט.
שבת שלום!
הרב חיים הבר
בית חב"ד שכונה ט' באר שבע
לפני 50 שנה בדיוק, ערב מלחמת ששת הימים, בשבת כ"ד באייר תשכ"ז (67), קרא הרבי מליובאוויטש לפעול שכמה שיותר יהודים יניחו תפילין כדי לזכות לנצחון ניסי במלחמה.
בפעולה טובה אחת, ציטט הרבי את דברי חז"ל, ניתן להכריע את העולם כולו לכף זכות.
לצד הנצחון ההיסט(ו)רי של ששת הימים, הפכו מאז להיסטוריה גם דוכני התפילין ונרות השבת ברחובות הערים, המעניקים את הזכות לעוברים ושבים.
אם הנכם מכירים נערים שאין ברשותם וביכולתם לרכוש זוג תפילין, ניתן להפנותם באמצעותנו לבית חב"ד כפר סבא, שיעניק להם תפילין מהודרות.
השבת פרשת בהר בחוקותי ( אין טוב בלי עבודה)
אחד מאיסורי התורה המופיעים בפרשת השבוע הוא איסור על הלוואה בריבית. חז"ל אמרו: "כל המקבל עליו עול ריבית – מקבל עול שמים, וכל הפורק ממנו עול ריבית – פורק ממנו עול שמים".
למה נבחרה מצוות ריבית דווקא לסמל את קבלת עול מלכות שמים? – כי תמציתה של הריבית היא עשיית רווח בלי מאמץ, מעמלו של אדם אחר. המלווה בריבית אינו צריך לעשות דבר, והוא מגדיל את הונו מהריבית שהלווה משלם לו.
הבורא ברא את עולמו בדרך שכל ברכה ושפע יבואו רק על- ידי עבודה ועמל. ככה זה בחיים הגשמיים, וכך הוא גם בשפע ובברכה הרוחניים שבאים מלמעלה. המצוות הן ביטוי לעיקרון זה של עבודת האדם, שעליו לעשות מעשים טובים כדי להשיג דרגה רוחנית כלשהי.
המצווה שמסמלת עיקרון זה יותר מכל המצוות האחרות היא איסור ריבית. האדם הנזהר מריבית מבטא את רצון הבורא', שכל דבר יושג רק על-ידי עבודה ועמל. לכן כל המקיים מצווה זו – "מקבל עול שמים", וכל המלווה בריבית – "פורק ממנו עול שמים".
(על-פי לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 1007(
שבת שלום !!!
ב"ה
ממתק לשבת פרשת בחוקותי תשע"ט 2019
לרבי הקודם רבי יוסף יצחק היו שני חסידים מבוגרים שהיו מתעסקים בגיוס כספים לענייניו של הרבי, פעם שלח אותם הרבי לשיקגו ואמר להם "הפעם אל תגייסו שום כספים ורק תדברו עם יהודים על יהדות, הם הגיעו לביתו של יהודי עשיר בשם מר לישנר ושוחחו איתו. הוא מיד הוציא את פנקס הצ'קים כדי לחתום על צ'ק עבור הרבי, אך הם אמרו לו שהם לא באו בשביל הכסף. שאל אותם מר לישנר – "נסעתם דרך ארוכה כל־ כך, שעות רבות ברכבת, ולא בשביל לאסוף כסף?!" ענו לו החסידים: אכן, הגענו רק בשביל לדבר על יהדות עם היהודים! כאשר ראו שהוא לא מבין אמרו לו: כל יהודי הוא כמו ספר תורה, קדוש וטהור, אך לפעמים בעוונות הרבים ישנם אותיות שנמחקות, יש חיסרון ומשהו הצורך תיקון ואז הסופר מגיע ועוזר לתקן. הרבי, שאוהב ומרגיש כל יהודי, שולח את הסופרים השלוחים שלו לתקן את האותיות". הוא הבין ונהנה מהמשל. כשחזרו החסידים לרבי נכנסו לתת דו"ח ממה שהיה. כשסיפרו את שארע עם מר לישנר, הרבי לא היה כל כך מרוצה מהמשל.. והסביר להם: "המשל לא נכון לגמרי, כי יהודי אינו דומה לאותיות כתיבה כמו ס"ת אלא לאותיות חקיקה, שאינן נמחקות אף פעם. לפעמים יש קצת אבק, צריכים לנקות את האבק ואז האותיות מאירים".
הפרשה נפתחת במילים: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו". מפרשים חז"ל שהמילה "בחוקותי" לא מכוונת למצוות, שהרי מיד אחר כך כתוב "ואת מצוותי תשמרו". אלא הכוונה היא "שתהיו עמלים בתורה".
העובדה שלימוד התורה מכונה כאן "בחוקותי" – דורשת הסבר. ידוע ש'חוקים' הם המצוות העל-שכליות, ולכאורה זהו לא ביטוי שמתאים ללימוד התורה, שכל עניינה הוא להבין בשכל ובהיגיון?!
אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' מסביר, ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה. הפסוק רומז כאן, שעלינו לעמול בתורה באופן של חקיקה דווקא. הדבקות בין האדם לתורה צריכה להיות אותה דבקות שיש בין אותיות החקוקות באבן לבין האבן שעליה נחקקו.
אפשר לכתוב בדיו על קלף, ואפשר לחקוק אותיות על-גבי אבן. האותיות הכתובות בדיו אמנם מתמזגות עם הקלף ונעשות יצירה אחת, אולם עדיין יש לפנינו שתי מציאויות נפרדות – דיו וקלף. לעומת זאת, באותיות החקוקות – אין לאותיות עצמן שום מציאות משלהן, ואי-אפשר להפריד בינן לבין האבן, כי האותיות עצמן הן האבן.
ולזה רומזת התורה במילה "בחוקותי". לא מספיק ללמוד תורה עד כדי דבקות עמה כהתאחדות של אותיות כתובות עם הקלף. האדם והתורה צריכים להתמזג כפי שמתמזגות אותיות החקוקות באבן – שלא תישאר באדם שום מציאות אישית עצמאית, אלא כולו יהיה דבוק במחשבת התורה.
איך מגיעים להתאחדות כזאת? אומרת התורה: "בחוקותי תלכו" – כשתעמלו בתורה בהרגשה של 'חוקים'. נכון שצריך ללמוד את התורה מתוך הבנה והשגה ואי-אפשר להסתפק באמונה בלבד. אבל זה עצמו צריך להיות מתוך קבלת-עול.
כלומר, אדם באמת צריך להתאמץ להבין בשכלו את דברי התורה, אבל עליו לעשות את זה לא מתוך מניע אישי של הנאה והתעניינות בדברי חכמה ושכל, אלא מתוך ידיעה שזה רצון ה' – הקב"ה רוצה שהוא ילמד תורה דווקא מתוך הבנה והשגה, ולכן עליו להתאמץ להבינה ולהשיגה. כשניגשים בגישה כזאת ללימוד התורה, מתאחדים עמה כאותיות החקוקות על האבן.
אחרי שהאדם מתחיל את לימוד התורה מתוך קבלת עול ממשיכה התורה ואומרת "בחוקותי תלכו" – צריכים ללכת ולעלות מדרגה לדרגה. אדם צריך להתעלות בהבנת התורה, עד שדברים שהיו אתמול בבחינת אמונה וקבלת-עול, כבר מובנים לו היום, ועכשיו האמונה שלו היא בדרגות עליונות יותר.
זהו ה'עמל' הגדול שצריך להיות בלימוד התורה: מצד אחד – לגשת אליה מתוך קבלת-עול ואמונה, ומצד שני – לשאוף תמיד ללמוד ולהבין וגם את זה הוא עושה כחלק מרצון ה'.
יהי רצון שנזכה להיות עמלים בתורה ובמצוות ובזכות זה נזכה לכל הברכות של ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכו' והשלימות של כל הברכות האלו תהיה הגאולה האמיתית והשלימה שתבוא בקרוב ממש.
שבת שלום ומבורך!
*לשים לב לסדקים / החלק היומי, פרשת בהר-בחוקותיי / סיון רהב-מאיר דבר תורה קצר לפרשת השבוע
המצב הכלכלי, הבריאותי והנפשי של רבים – אינו טוב כעת. זה אומר שעלינו להיות רגישים ועירניים במיוחד. לטפל, לחזק, לא להזניח מצוקות.בפרשת השבוע מסופר על אדם שמצבו הכלכלי מתחיל להתדרדר. מה צריך לעשות? *"וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ"*, נכתב בפרשה, ורש"י מסביר: אסור להניח לו ליפול ולהתרסק. צריך לחזק אותו כבר מההתחלה. הוא ממשיל זאת לחמור שסוחב משא כבד. אם המשא מתנדנד כשהוא על גב החמור – אדם אחד יכול לייצב אותו. אבל אם הכול נפל לארץ והתפזר – גם חמישה אנשים לא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. מה המסקנה? להתאמץ ולאתר סדקים ראשונים של מצוקה, לפני שהדברים מתדרדרים. פרשנים רבים כותבים שההוראה הזו נכונה לא רק לגבי מצב כלכלי, אלא גם ביחס לנפש, למצוקות בין בני זוג, בחינוך ילדים ועוד – רצוי לטפל במשברים כשהם מתחילים, באיתור מוקדם, ולא לחכות לפיצוץ. לפקוח עיניים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים, ולנסות לראות דברים מבעוד מועד.
ב"ה ממתק תורה לשבת פרשת בהר-בחוקותי תש"פ 2020
היה פעם באירופה רב מכובד מאוד שעשה בר מצווה לבן שלו, לבר מצווה הגיעו רבנים חשובים, שרים, אישי ממשל ועוד מכובדים, למחרת בר המצווה ראה הרב את הבן שלו מסתובב בין חבריו ואומר להם בגאווה "ראיתם איזה אנשים מכובדים היו בבר מצווה שלי אתמול?" פנה הרב לבנו ואמר לו "יקירי, ראיתי את כל האנשים שבאו לבר מצווה שלך אתמול? הם לא באו בזכותך הם באו בזכותי" הילד היה חכם ואמר "אבא, אם ככה למה לא באו יותר אנשים?" ענה לו האב "זה כבר בגללך…"
כשהתורה מדברת על מעלתו של משה רבנו היא כותבת "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" ובמבט ראשון זה נראה מוזר איך יכול להיות שאדם שצריך להנהיג עם שלם, מליוני אנשים מקשיבים לכל מילה שלו, על פיו נוסעים ועל פיו חונים איך הוא יכול להיות עניו האם הוא לא יודע שהוא מנהיג את עם ישראל? מסתבר שהקושי שלנו הוא בהבנת המושג "ענווה" העניו הוא לא אדם שלא מודע למעלותיו, להיפך הוא יודע בדיוק מי הוא ומה היכולות שלו אלא שהוא לא מייחס את ההצלחה לעצמו, משה רבנו ידע שהוא המנהיג של עם ישראל אבל הוא לא אמר תראו איזה כח יש לי אלא תראו איזה כח יש לקב"ה שהוא הצליח לעשות אפילו אותי מנהיג.
זה בדיוק מה שהפרשה הראשונה שנקרא השבוע מלמדת אותנו, הפרשה נקראת בהר סיני, לכאורה למה צריכה התורה לספר לי שזה היה בהר סיני? יש מדרש ידוע שמספר על ריב שהיה בין ההרים על איזה הר תנתן התורה, כל הר סיפר כמה הוא מיוחד והר סיני לא התערב כי הוא קטן ולא מיוחד אמר הקב"ה תבוא התורה שמלמדת ענווה ותנתן על הר שמסמל ענווה. אבל אם התורה רוצה ללמד אותנו ענווה למה שלא תנתן במישור או אפילו בבקעה? אלא שהמסר הוא מצד אחד על האדם להיות הר ומצד שני סיני, אמנם האדם צריך להיות עניו כמו סיני אבל עליו להיות הר להיות מודע למעלות שלו ולהשתמש בהם כרצון השם לעשות כדי להשלים את המשימה שלשמה הגיעה נשמתו לעולם.
יהי רצון שנשכיל לדעת את מעלותינו ומתוך צניעות וענווה נסייע לעשות את העולם מקום הרבה יותר טוב, מקום שיהיה ראוי לגאולה אמיתית ושלימה בקרוב ממש.
שבת שלום ומבורך!
המסר שלמד הרבי מהספורטאי
בתחילת שנות השבעים (תשל"ב) התקיימה הצבעה על תיקון חוק השבות, במסגרתו יוכר רק גיור "כהלכה". הממשלה התנגדה לתיקון החוק ודרשה משמעת קואליציונית. אך פרוסור אבנר חי שאקי ז"ל אמש חל יום האזכרה שלו, הצביע בעד תיקון החוק, בניגוד להחלטת סיעתו שהיתה חלק מהממשלה.
בהמשך, בעקבות אי-תיקון החוק, הוא אף התפטר מתפקידו כסגן שר "החינוך והתרבות".
בפגישה מיוחדת ("יחידות") עם הרבי מליובאוויטש, אליה הוזמן כהוקרה על עמידתו בגאון וארכה כשלוש שעות, זמן נצח במונחים חב"דיים, הודה לו הרבי רבות על הדרישה ועל הפרישה.
מסר אחד ברור עלה במהלך אותה פגישה, שאותו לא שכח פרופסור שאקי לאורך כל ימי חייו, וחזר עליו באין ספור הזדמנויות, עם ברק בעיניים. ספורטאי אמיתי עושה כמה צעדים לאחור לפני שהוא עומד לתת זינוק קדימה, ואז הוסיף הרבי: "אמנם היית צריך להתפטר מתפקידך, אבל אתה עוד תחזור בכבוד גדול ותהיה שר!"
ואכן שנים רבות לאחר מכן נבחר פרופסור שאקי ליו"ר המפד"ל וכיהן מטעמה כשר לענייני דת.
בפגישה מאותה תקופה, הוזכר המסר המעודד, שזכה בינתיים להתממש:
אמנם הדברים מתכתבים ברקע האירועים הפוליטיים, אך המסר הוא בעיקר לחיים עצמם ולתקופה בה אנו נתונים.
כל ירידה היא הזדמנות ומנוף לצמיחה ולעלייה. תשאלו את הספורטאי.
סיפור לשבת פרשת בהר בחוקותי החיזוק היומי שלי ✍️
שווה קריאה 🙂 דקה של קריאה ומסר ענק! מה זה אושר?
אנתרופולוג אחד, אשר במשך זמן רב שהה באפריקה ולמד את מנהגיהם ותרבותם של השבטים המקומיים.
ביום האחרון לפני העזיבה שלו, הציע האנתרופולוג לילדים לשחק במשחק אחרון:
הוא קנה הרבה ממתקים, שם אותם בסל גדול, וקשר סביבו סרט יפה. לאחר מכן הוא צייר קו על האדמה, ומיקם את סל הממתקים במרחק של 100 מטר ממנו.
מה היו כללי המשחק?
הילדים היו צריכים לרוץ מהקו המצויר אל הסל. מי שיגיע אליו ראשון – יקבל את הסל יחד עם כל הממתקים.
אבל אחרי שהוא אמר "צאו לדרך"!
קרה דבר מדהים… במקום למהר ולרוץ אל הממתקים היקרים והנחשקים, הילדים אחזו ידיים ורצו אל הסל כולם ב-י-ח-ד!!!
לאחר שהגיעו אל הפרס, הם חילקו את הממתקים ביניהם באופן שווה.
האנתרופולוג עמד שם, פעור פה.
"מדוע עשיתם את זה?" הוא שאל, "הרי מי שהגיע ראשון יכל להיות ממש עשיר בממתקים!".
והילדים השיבו לו:
"איך אפשר להיות מאושר, אם כל האחרים מסביב – עצובים?"
יש לנו מה ללמוד מהם, לא?
זיגדון נועם
לקבלת החיזוק היומי שלחו הודעה ⬇️
בחיזוק היומי שלי ✍️ כתוב במשלי: "רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום"
מפרש המצודות דוד:
"לפעמים יחשוב האדם מחשבות רבות ושונות זו מזו ואין אחד בהם מתקיים, אך התוכנית אשר יעץ ה' היא תקום"
את הסיפור הזה סיפר הרב פנחס לוי מירושלים :
בחור אחד התרברב בפני חבריו שקנה חליפת מיוחדת לחתונתו החברים ציפו בכיליון עיניים לחתונה לראות את חליפה.
מועד החתונה התקרב והחתן עדיין לא קנה את חליפה.
הוא נסע לתל אביב וחיפש חליפה מיוחדת. הוא נכנס לאחת החנויות ומדד חליפה יוקרתית ב- 6000 ש"ח סכום כסף נכבד שאין לו.
הוא אמר למוכר שהוא ישקול את העניין.
בדרך חשב לעצמו הרי חתונה מחר בערב אני חייב למצוא פתרון ועלה בראשו רעיון.
בבוקר יום החתונה הוא נכנס לחנות וביקש מהמוכר לקחת את החליפה הביתה להראות לאישתו במידה והחליפה תמצא חן בעיניה הוא יקנה אותה ואם היא לא הוא יחזיר אותה למחרת המוכר הסכים והוא משאיר המחאה על סך 6000 ש"ח ערבון.
החתונה עברה וכולם התפעלו מחליפה.
למחרת החזיר לחנות את החליפה וקיבל את הצ'ק ערבון חזרה.
אחרי פתיחת המתנות הוא מבין שחמו לא הביא מתנה לחתונה.
אביו ניגש למחותן ואמר: "ר' אפרים מחותני היקר, מה הביא את כבודו לא לתת מתנה לזוג הצעיר?!"
המחותן נדהם: "מה הפירוש נתתי 6000 ש"ח לחתן בחתונה והוא שם אותם בכיס החליפה…"
החתן החוויר הוא כבר הבין שהכסף חזר לבעליו.
הוא ניגש לחנות וסיפר למוכר את האמת וביקש שייקח את הכסף עבור החליפה הנמצאים בתוכה.
בעל החנות היה יהודי ירא שמים ואמר לחתן הטרי: "ראה אני מבין שאין באפשרותך לשלם אני מוכן למחול לך ולהחזיר לך את הכסף בתנאי שתפיץ את הסיפור הזה שילמדו כולם:
"אין עצה ואין תבונה נגד ה'!"
ועל זה אמרו בדבר צחות:
"אדם מתכנן למטה
והקב"ה צוחק מלמעלה"
יום קסום זיגדון נועם
החיזוק היומי שלי ✍ פרשת בהר, פותחת במצות השמיטה:
כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שש שנים תזרע שדך ובשנה השביעית שבת שבתון ואם תאמר מה נאכל ? מבטיח הקב"ה שיתן ברכה מיוחדת שמיבול השנה השישית יתפרנסו שלוש שנים בשנה השישית השביעית והשמינית עד שיקצרו מן היבול החדש.
על זה אומר דוד המלך בתהילים:
"הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ!"
אל הרב הגיע אדם ותינה לפניו את צערו: פרנסתו דחוקה עליו הוא עובד בחנותו ולבסוף רואה שאך הפסדים היו נחלתו!
"ואיך היה המצב בשנה שעברה?" שאל הרב.
"קשה מאוד, הפסדים עצומים!"
"ולפני שלוש שנים?"חזר ושאל.
"כבוד הרב מאז שירשתי את החנות מאבי לא הייתה לי שנה אחת שאוכל להצביע עליה כשנה רווחית!".
"אם כן תסגור את החנות!" פסק הרב.
"כבוד הרב, אם אסגור את החנות – מאין אתפרנס?"… צעק האיש.
הלצה נאה אך לא רק הלצה.
למעשה טמונה כאן תפיסה שקיימת אצל מרבית האנשים: החנות העסק העבודה – הם אלו שמפרנסים!
האם אין זה נכון?
אמר רבי שמעון בן אלעזר : מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנווני והם מתפרנסים שלא בצער.
האריה – בכוחו הרב יכול הוא להיות סבל מצטיין!
השועל – בערמומיותו ופיקחותו, יכול להיות סוחר ממולח.
והצבי – יכול להיות שומר מעולה הוא ישן שעינו האחת פתוחה ובריצתו המהירה יכול לרדוף בקלות אחר גנבים.
אבל הם לא עושים זאת!
מבלים הם את חייהם בשלווה בג'ונגלים וביערות ואינם עובדים לפרנסתם.
והיכן מוצאים הם את פרנסתם?
מן הטבע מידו המלאה והרחבה של הקב"ה הזן את העולם כולו בחן בחסד ברווח וברחמים רבים מביצי כינים ועד קרני ראמים!
הַשְׁלֵךְ עַל אדוני יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ" מהווה סמל לדרכו בחיים של היהודי המאמין אשר משליך את יהבו ותקוותו על ריבון העולמים ובוטח בו כי הוא יספק לו את כל צרכיו.
יהי רצון שהקב"ה יספק כל צורכנו ברווח
שבת שלום זיגדון נועם.
☎ לקבלת חיזוק יומי שלח/י הודעת וואצאפ ל- 052-8930233 נועם
ערב שבת קודש פרשת בהר בחוקותי 🌷
"ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו
זה קיווינו לו ויושיענו"
מדוע לא כתוב 'ואמרו' בלשון רבים
כמו המשך הפסוק 'קיווינו לו ויושיענו' ?
ישנם מיליוני יהודים בעולם יש עוד הרבה אנשים גדולים וחשובים, ייתכן אף נעלים בדרגתם יותר ממך אבל לכל אחד בעולם יש את המקום המיוחד שלו !
את המידות שלו !
את הקשיים שלו !
את החולשות שלו !
הקב"ה שם כל אחד במקום
שרק הוא יכול להכיר את ה' משם !!
אין אף אחד בעולם שיוכל להתמודד במקומך ולהכיר את ה' ברמה שאתה מכיר אותו מתוך קשייך ומאבקיך !!
אם היה עוד אחד בעולם שהיה מסוגל למלא את התפקיד שלך לא היו צריכים אותך!!!
שבת שלום
זיגדון נועם💞
לשים לב לסדקים / החלק היומי, פרשת בהר-בחוקותיי / סיון רהב-מאיר:
צריך לשים לב לסדקים, כמה שיותר מוקדם. בפרשת השבוע מסופר על אדם שמצבו הכלכלי מתחיל להתדרדר. מה צריך לעשות? "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ", נכתב בפרשה, ורש"י מסביר: אסור להניח לו ליפול ולהתרסק. צריך לחזק אותו כבר מההתחלה. הוא ממשיל זאת לחמור שסוחב משא כבד. אם המשא מתנדנד כשהוא על גב החמור – אדם אחד יכול לייצב אותו. אבל אם הכול נפל לארץ והתפזר – גם חמישה אנשים לא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. מה המסקנה? צריך להתאמץ ולאתר סדקים ראשונים של מצוקה, לפני שהדברים מתדרדרים.
פרשנים רבים כותבים שההוראה הזו נכונה לא רק לגבי מצב כלכלי, אלא גם ביחס לנפש, למצב בריאותי, למצוקות בין בני זוג, בחינוך ילדים ועוד – רצוי לטפל במשברים כשהם מתחילים, באיתור מוקדם, ולא לחכות לפיצוץ. לחשוב על הדימוי הזה, של החמור שסוחב מטען כבד, ולנסות לתמוך כשהדברים עוד מתפקדים. עלינו להיות ערניים רגישים במיוחד, לטפל, לחזק ולא להזניח מצוקות. לפקוח עיניים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים, ולנסות לראות דברים מבעוד מועד. אחר כך, זה הרבה יותר קשה. "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ".
תגובה אחת
השבת פרשת בחוקותי
(היש מידה למתן צדקה)
בסוף פרשת בחוקותי עוסקת התורה בדיני החרמים שיהודי מקדיש לה'. בעניין זה משתמשת התורה במילים "אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו". מכאן הרמב"ם לומד שהאדם רשאי להקדיש לה' רק מקצת נכסיו ולא את כולם: "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו". בהמשך הוא מביא את הוראת חז"ל שלא לתת לצדקה יותר מחמישית (20 אחוזים) ואומר, שמי שמקדיש את כל נכסיו "עובר על דעת הכתוב… ואין זו חסידות אלא שטות".
אולם הרמב"ם עצמו כותב בפירושו למשנה כי שיעור הצדקה הוא חמישית, "ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממנו, לבד אם עשה כן במידת חסידות". לכאורה לפנינו סתירה: במקום אחד הוא אומר שנתינת צדקה למעלה מן המידה "אין זו חסידות אלא שטות", וכאן הוא אומר שאם הדבר נעשה "במידת חסידות", הוא ראוי.
מפרשי הרמב"ם מסבירים שמדובר בשני סוגים של מתן צדקה: יש שהאדם נותן צדקה כדי לתקן את נפשו, לזכך את מידותיו ולדחות את תכונת הקמצנות, ועל כך נאמר שהשיעור לצדקה זו הוא עד חמישית. אולם יש צדקה שניתנת כדי לעזור לעניים ולאומללים העומדים לפנינו, ועל זה הרמב"ם אומר שהחובה היא לתת עד חמישית, ומצד מידת חסידות אפשר לתת יותר מזה.
אדמו"ר הזקן כותב בספר התניא על הצורך לתת בימינו הרבה צדקה, תחליף לתעניות התשובה. הוא אומר שם: "ואף שיעלה לסך מסויים, אין לחוש משום 'אל יבזבז יותר מחומש'… מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסיגופים, ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו".
נתינת צדקה זו היא סוג שלישי, ונמצא שיש לנו שלוש דרגות במתן צדקה: א) עד חמישית ולא יותר; ב) יותר מחמישית, אבל לא עד מתן כל הנכסים; ג) בלי שום הגבלה – "כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו".
שני הסוגים הראשונים קשורים בגדרי מצוות הצדקה, ולכן יש בהם מידה ושיעור, אולם הסוג השלישי אינו גדר של מצוות צדקה ודאגה לנזקקים, אלא עניינו "לתקן נפשו". כאן אין שום הגבלות, כשם שאי-אפשר לקבוע הגבלות למידת הכסף שהאדם רשאי להוציא כדי לרפא את עצמו, וכמו שכותב רבנו הזקן, שרפואת הנפש אינו פחותה בערכה מרפואת הגוף.
כשם שהאדם נותן צדקה, כך קיים עניין הצדקה גם אצל הקב"ה, כפי שאנחנו אומרים: "לך ה' הצדקה". כשיהודים עומדים כעניים ודלים לפני הקב"ה ומבקשים שימלא את מחסורם, צריך, כביכול, הקב"ה למלא את בקשתם ולתת להם "יותר מחומש" כביכול מ'נכסיו'.
ויתרה מזו: מאחר שכל יהודי הוא חלק 'א-לוה ממעל ממש', הרי כשיהודי שרוי בגלות, גם הקב"ה שרוי בה, וכאשר מדובר על גאולת עצמו, אין מקום לשום הגבלות ושיעורים, אלא "כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו". הרי שהקב"ה צריך להביא תיכף ומיד ממש את הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.
(לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 217)
שבת שלום !!!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה