בנוגע לעבד נאמר בפרשתנו שבשנת היובל "ויצא מעמך הוא ובניו עמו"(כה, מא). ופירש רש"י "אמר ר' שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו".
ויש לבאר ענין זה בדרך החסידות:
המכירה לעבדות רומזת על ענין הגלות (ראה אור החיים בהר כה, מא). ואמר רשב"י(מגילה כט, א) "חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם". ונמצא, שכאשר ישראל הם בגלות, הרי גם "האב" ‑ זה הקב"ה, וה"בנים" אלו ישראל, נמצאים בגלות.
ועל זה שואל רשב"י "אם הוא נמכר, בניו מי מכרן"? זה ש"הוא נמכר" מובן, כי הקב"ה, הרי הוא "כל יכול", ובמילא ביכלתו יתברך להגלות עצמו כביכול, ולא יחול בו יתברך שום שינוי ח"ו. אך "בניו ‑ מי מכרן", איך אפשרי שיהיו בני ישראל מכורים בגלות, הרי אם תהיה לגלות שליטה ובעלות על עם ישראל, יכול להיות שתחול בהם ירידה ושינוי, עד שלא יהיה ניכר בהם ח"ו שהם "בנים למקום".
ועל כך מתרץ רשב"י "מכאן שרבו חייב במזונות בניו", שבזה משמיענו שני דברים:
א. ענין העבדות והשליטה שיש לגלות על ישראל הוא רק בנוגע ל"מזונות" וצרכיהם הגשמיים, אך בנוגע לרוחניות עם ישראל והיותם בגדר "בנים למקום" אין לגלות שליטה כלל. וכפתגם הידוע של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע "רק גופותינו נמסרו בגלות . . אבל את נשמותינו לא שלחו לגלות, ולא נמסרו לשעבוד מלכיות" (לקוטי דיבורים ח"ד תרצב, א).
ב. גם בנוגע למזונות גשמיים, הנה "רבו חייב במזונות בניו", שאין לשרי המדינה וכיו"ב דעה ובחירה באם לתת לבני ישראל צרכיהם ומזונותיהם, אלא הם מחוייבים לזון את ישראל ולפרנסם, בכל צרכיהם.
(יעויין בכ"ז לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 156 ואילך)
