שלום לכבוד הרב.

לאחרונה פורסם מאמר מאת אחד הרבנים, על כך שמותר להרוג במלחמה הרג חפים מפשע, ואף להחריב את עזה כולה.

תשובה

 גם במלחמה אין התר להרוג לכתחילה חפים מפשע,

איסור לא תרצח לא פוקע במלחמה.

אך אם חף מפשע נהרג בלי כוונה זו אחריותו,

ראה מה שכתבתי בספרי הלכה בימינו "המוסר המלחמתי בתורה".

הרה"ג יעקב אריאל

מוסר לחימה בצוק איתן

הפגיעה בבלתי מעורבים

העיקרון הראשון והבסיסי ביותר הוא שמלחמה היא התנגשות בין קולקטיבים. זאת, בשונה מפעולות שיטור כנגד פושעים בהם אדם נענש בחטאו האישי בלבד.

בפתח הדברים חשוב להדגיש שהמונח "חפים מפשע" הוא שגוי ומטעה. בלחימה שאיננה טרור לוחם איננו פושע, ולכן גם הוא חף מפשע. על כן, ההיתר לפגוע בו נובע מהמסוכנות שלו ולא מפשע.

לגופו של עניין, כל פוסקי זמננו אסרו לפגוע פגיעה מכוונת בבלתי מעורבים, וחייבו לנקוט פעולות שיצמצמו את הפגיעה בהם במידת האפשר, ובכלל זה הזהרת בלתי מעורבים לעזוב את אזור הלחימה.

אולם, לאחר האזהרה, מי שנשאר באזור הלחימה נושא באחריות לסיכון שהוא ייפגע על ידי כוחותינו. כך כתב למשל הרב שלמה גורן לגבי מצור ביירות (משיב מלחמה ג, עמ' רסה): "וכל מי שלא ניצל את הרשות שנתנה לו, לילדיו ולמשפחתו להימלט משם אל לו לבוא בזעקות לצה"ל: 'האף תספה צדיק עם רשע'?" בהקשר זה האחריות כאמור איננה אישית, אלא קולקטיבית. ולכן, גם אם החמאס מנע מבלתי מעורבים להתפנות הוא נושא באחריות לתוצאות ולא צה"ל.

חשוב להדגיש, שהדבר אינו מתיר הרג מכוון של בלתי מעורבים

שאלה

אנחנו לומדים מסכת מכות, מה ההבדל, אם קיים, בין רצח והריגה לפי התורה?

תשובה

זה בעצם ההבדל בין רוצח בשגגה לרוצח במזיד.

הרה"ג דוב ליאור

הגורם למות חבירו – פטור מעונש?

תשובה

מי שפטור מעונש של מיתה בבית דין מפני שלא רצח בידיו אלא גרם למוות בכוונה או ברשלנות יענש בידי שמים. ויש להניח שגם בית הדין ימצא לנכון להטיל עליו עונש אך זה נתון לבית הדין לשקול לפי צורך השעה ולפי הנסיבות של המקרה איזה עונש ראוי לו..

הרה"ג זלמן מלמד שליט"א

3

שאלה

האם מותרת המתת חסד ע"פ ההלכה ? תשובה

עצם המושג מכיל סתירה פנימית המתה היא רצח ואינה יכולה להחשב כחסד

חומר רב בנושא זה נמצא באנצקלופדיה הלכתית רפואית של פרופ' שטיינברג

הרה"ג יעקב אריאל

4

תשובה

אמנם אסור לגרום להמתת אדם בקום ועשה אפילו אם הוא חולה סופני הסובל יסורים. אך גם אין חיוב לעשות פעולות החיאה לחולה סופני שחסר הכרה או שסובל יסורים קשים. ואם למשל נגמר בלון החמצן אין בזה איסור שלא לחבר בלון חמצן חדש. אך כל מעשה כזה צריך לעמוד להכרעת רבנים גדולים שישקלו כל מקרה לגופו.

הרה"ג זלמן מלמד שליט"א

קראתי במשנה תורה להרמב"ם שעל שלושה דברים אין כפרה: 1.שפיכות דמים. 2. גילוי עריות. 3. לשון הרע כנגד כולם. ומאידך קראתי שכשאדם עושה תשובה מתכפרים לו כל עוונותיו, ברגע שיתוודה עליהם.

האם גם שלושת העברות הללו מתכפרים, ובכלל האם יש עבירות שלא מתכפרים?

תשובה

1. הרמב"ם כותב בהלכות רוצח, שעל שפיכות דמים, בעולם הזה לא בטוח שאפשר לעשות כפרה. אם רצח מישהו, מה כבר יכול לעשות. וגם על שאר הדברים הללו הכוונה שקשה לחזור בתשובה. האמת היא שאנו פוסקים בהלכות תשובה שאין דבר שעומד בפני התשובה. גם אם אדם עשה את העבירות האלו החמורות כמו רציחה, שלתקן את זה אי אפשר. זה לא כמו גזילה, אדם שגזל ממישהו, יכול להשיב את התשלום ולפייס אותו. אם רצח מישהו, אי אפשר להחזיר את זה כלל. אולי לעניין זה מתכוון הרמב"ם, שאין יכולת לתקן את העבר. אך תשובה מצד עצמה, הוא עושה כלפי שמיא. אם יש עונש בעולם הבא, זה לא בידינו. באופן כללי וודאי שאנו יוצאים מנקודת הנחה שלכל עבירה יש תשובה. רק שיש שמצוות שקשה מאוד לעשות תשובה. אבל הוא מצידו צריך לעשות מה שהוא יכול.

כהן שלא עלינו דרס אדם למוות, האם רשאי לעלות לדוכן לברכת כהנים?

כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיה א, טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם וכו' יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ברכות לב, ב). כלומר רק ידיים שנקיות מדם, כשרות לברכת כהנים. תפקידו של הכהן להוסיף חסד וחיים, כמו אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכהן שהרג, פגם ביסוד כהונתו

השו"ע פוסק שלא

הרמא פוסק

אם הכהן יעשה תשובה שלימה, וילך אצל חכם שיסדר לו סדר תשובה בתעניות וצדקות וקבלה לעתיד, אזי לאחר גמר תהליך התשובה, יוכל לשוב ולישא את כפיו. והטעם לכך הוא, שאדם ששב בתשובה הרי הוא כאדם חדש, ולכן אפילו אם רצח במזיד, אם עשה תשובה שלמה, יכול לחזור ולישא את כפיו

ויש דעה אמצעית, שכהן שרצח בשגגה ועשה תשובה יכול לשאת את כפיו, אבל כהן שרצח במזיד, גם לאחר התשובה לא יוכל לשאת את כפיו

8

האם אדם שהורג חיה שלא לצורכי מאכל, אלא מתוך רוע לב ורשעות, האם דינו כדין רוצח?

תשובה

לא. רוצח זה מי שהורג בני אדם. הוא סתם משחית. הוא עובר על 'בל תשחית', שזה איסור לקלקל כל דבר בעולם.

שאלה.

 לא הבנתי בדיוק מה היו חטאי אנשי סדום: ג’’ע/ע’’ז/רצח/לא רצו לעזור לעניים כמו מה שכתוב בסנהדרין?

מה הם שונים מאנשי דור המבול שחטאו?

תשובה

אנשי סדום חוקקו חוקי רשע כנגד עניים ואורחים כדי שלא יהיה חסד שעלול לגרום להם הפסדים. ובזאת, חמור חטאם מדורות אחרים שהיו מושחתים אך לא הפכו את השחיתות לחוק.

מה הוא דין רודף?

רודף הוא זה שעומד להרוג את חבירו. במקרה כזה, על פי ההלכה, מצווה על המותקף לעמוד ולהתגונן כדי להציל את חייו. הגנה זו כוללת גם התקפה, כלומר, שאם כדי להציל את עצמו הוא נאלץ להקדים ולהרוג את התוקף, מותר לו לעשות כן, וכפי שאמרו חז”ל: “הבא להורגך השכם להורגו” (סנהדרין עב, א).

לא רק המותקף צריך להתגונן, אלא כל אדם שרואה את הרודף עומד להרוג את חבירו, חייב לעשות הכל כדי למנוע ממנו להרוג. אם יש שהות, יפנה תחילה אל הרודף ויזהיר אותו שלא יפגע בחבירו. אם בכל זאת לא שמע לדבריו, או שאין שהות לדבר עימו, מצווה על כל אחד לפגוע ברודף, ולמנוע אותו מלבצע את זממו. כמובן שאם ניתן למנוע את הרצח על ידי פציעת הרודף, יש לפוצעו ולא להורגו. אבל כאשר האירוע מתרחש במהירות, ויש חשש שעד שהמציל ינסה לדייק ולפגוע באחד מאיבריו של הרודף, יספיק הרוצח לבצע את זממו – מצווה על המציל לעשות הכל כדי להציל את הנרדף, ואפילו על ידי פעולה שעלולה להרוג את הרודף

על פי ההלכה, כן הדין גם לגבי אשת איש, שאם אדם רודף אחריה לאונסה, מצווה להצילה. לכתחילה, כמובן שאין לפגוע בחייו של הרודף לאנוס. אבל כאשר הדרך היחידה להצילה, היא על ידי פגיעה בנפשו של הבא לאנוס, מותר להורגו (רמב”ם שם א, י-יב).

האם מותר להתאבד

מאבד עצמו לדעת הוא כינוי הלכתי לאדם המבקש להרוג את עצמו. מעשה כזה נחשב לאיסור חמור, עליו נכתב באחרונים "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא" על פי ההלכה, האיסור על התאבדות הוא תוצאה הכרחית מן העובדה שהאדם נברא על ידי ה', ושחייו הופקדו בידיו. על פי ראייה זו, האדם אינו שליט יחיד על חייו, לעשות בהם כראות עיניו –

ייהרג ואל יעבור

ייהרג ובל יעבור הוא דין הנאמר בעניינן של מצוות העומדות על פי ההלכה מעל פיקוח נפש. ככלל, דין זה נאמר לגבי שלוש מצוות לא תעשה שהן: לא תרצח, איסור עריות ואיסור עבודה זרה. משמעות ההוראה היא שגם אם קיום מצווה ממצוות אלו מסכן את חייו של היהודי ועלול להביא למותו, עליו למסור עצמו להריגה ולא להפר אותן[1]. במצבים מיוחדים כלל זה תקף גם בעבירות אחרות.

איסור שפיכות דמים

בנוגע לרצח כלל "ייהרג ואל יעבור" בו נלמד מסברה: דמך אינו אדום (סומקא בלשון הגמרא) מדם חברך, ואין עדיפות לחייך על חיי הזולת. לכן אם אומרים לאדם רְצַח או תֵּרָצַח, אסור לו לרצוח. עם זאת, אם כופים על אדם להשליך אותו על תינוק במטרה שהתינוק יתרסק וימות, אין מחויב האדם למסור את נפשו כדי שלא יהרגו את התינוק על ידי גופו, מכיוון שהנימוק האוסר על האדם להרוג גם אם הדבר כרוך במותו, הוא "מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי", כלומר – אין דמו חשוב יותר משל השני, ולכן אין לו זכות להרוג את השני כדי למנוע את הריגתו הוא. לפי סיבה זו, אין על האדם למסור את נפשו כדי שלא יהרגו תינוק על ידו, מכיוון שגם כאן עומד השיקול האומר שדמו של התינוק אינו סמוק יותר מדמו הוא, ואין עליו להכריע בין השנים, אלא עליו לשבת ולמנוע עצמו מלעשות מעשה, ואם זרקו אותו על התינוק, אין דמו של התינוק סמוק מדמו הוא

רבי חיים סולובייצ'יק מסביר כי גם ללא נימוק זה לא היה על האדם ליהרג כדי שלא יהרגו את התינוק על ידי גופו, מכיוון שכאשר משליכים את האדם על התינוק אין האדם נחשב לרוצח כלל, והוא רק כאבן וכעץ ביד מי שמשליך אותו שהוא הרוצח. רבי חיים מסביר, כי אכן באופן זה אין צריך להיתר של "מאי חזית", והיתר זה נחוץ, לו יצויר שהוא היה נחשב לרוצח על ידי השלכתו על התינוק, שגם אז לא היה צריך למסור את נפשו, מכיוון שהכלל של "מאי חזית" אומר שאין עליו להכריע כלל בין דמו לבין דם השני, וישב ולא יעשה מעשה.

גילוי עריות

איסורי גילוי עריות מהתורה, שעונשם כרת או מיתת בית דין, כמו עם אשת איש או משכב זכר, הם בגדר ייהרג ואל יעבור.

מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הוא מאגדות החורבן המופיעות בתלמוד. וזו לשון האגדה במסכת גיטין

מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון [ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים], הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" "מבשן אשיב" [בשן – בין שן נוטריקון] – מבין שיני אריה, "אשיב ממצולות ים" – אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך [לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו] – כך אנו, שאין דרכנו לכך – על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה".

מבחינה הלכתית נחלקו הראשונים האם במקרה שחובה למסור את הנפש מותר להתאבד כדי למנוע זאת[14]. בעלי התוספות מסבירים את המעשה בגיטין בכך שהילדים חששו שיענו אותם ויכריחו אותם לעבור עבירה (כמו חנניה, מישאל ועזריה שלדעת חלק מהפרשנים קפצו מעצמם לאש כי פחדו שיענו אותם ויעבדו עבודה זרה), או בגלל שאם לא היו מתאבדים לא היו הורגים אותם אלא אונסים אותם. מדברי גמרא זו (ולפי פרשנות התוספות[15]) למדו חלק מהפוסקים ראיה לשיטות שמותר להתאבד בשביל שלא לעבור עבירות, ואף על עבירות שאין עליהן חיוב למסור את הנפש[16].

עבודה זרה

איסור על עבודת אלילים. חייב למסור את נפשו כדי שלא לעבור על איסור זה, ולמות על קידוש השם. במהלך ההיסטוריה יהודים רבים, במיוחד בספרד בשעת השמד והאינקוויזיציה, וכן אירופה, הקריבו את נפשם ולא הסכימו להמיר את דתם, גם כשמדובר באנשים פשוטים מאוד ואף כאלו שלא שמרו על המצוות עד אז, ולמרות שסבלו עינויים קשים