ב"ה ממתק לשבת פרשת שמיני תשפ"א 2021

לפני כעשרים שנים נסע רב חבדניק צעיר מקנדה לניו יורק נסיעת לילה אחרי חתונה ואחרי כמה שעות נהיגה הרגיש שהוא מאוד עייף וחייב לעצור לנוח, ירד מהכביש המהיר ביציאה הראשונה והחל לחפש מלון אבל הוא נוסע ונוסע ואין שום מלון באופק, רק אחרי כחצי שעה נסיעה מצא סוף סוף שלט "מוטל" הוא נכנס לקבלה, יושבת שם פקידה חצי ישנה ואומרת לו אני מצטערת אין לנו חדרים פנויים, הבחור אומר לה תגידי לי היכן יש מלון נוסף כי אני ממש לא מסוגל לנהוג יותר ואני חייב לישון כמה שעות, היא עונה לו " האמת היא שבכל האזור אין שום מלונות אבל יש כאן בית אבות כמה קילומטר מכאן ששם כשיש חדר הם משכירים" הרב הצעיר מגיע לאותו בית אבות והבחור הנחמד בקבלה אומר לו שיש בדיוק חדר שהתפנה באותו יום ונותן לו מפתח, החבדניק מעדיף לא לחשוב מה זה חדר שהתפנה בבית אבות ופשוט הולך לישון כמה שעות,

בבוקר הוא מתפלל ולפני צאתו לדרך הוא חושב לעצמו, "אם הגעתי עד לכאן בהשגחה פרטית כנראה שיש לי כאן שליחות" הוא חוזר פנימה ושואל את הפקיד "אם יש כאן יהודים?" והפקיד אומר לו "מעניין שאתה שואל כי היה לנו כאן רק יהודי אחד שהיה גר בחדר שישנת בו והוא נפטר אתמול, אנחנו עכשיו מחכים לכומר שיבוא לקחת אותו לקבורה" הרב הצעיר אומר לו "בטח אתה מתכוון שאתם מחכים לרב?" והפקיד אומר לו לא אנחנו מחכים לכומר כמו לכולם, התחיל הרב להסביר לו את חשיבות הקבורה היהודית ובשלב מסויים הפקיד אומר לו "אתה יודע מה ? אתה רב? אקח את הפרטים שלך, אוציא לך תעודת פטירה ותיקח איתך את הנפטר, החבדניק שלנו נדהם לרגע מהרעיון אבל כשהתעשת הבין שלצורך זה נשלח לשם ומיד הסכים ואחרי כחצי שעה יצא לדרך עם מטען קצת חריג…

נסע מיד לקהילה היהודית הקרובה והחל להסביר למזכיר הקהילה את העניין, אך המזכיר אמר לו "הרב לא כאן תחזור מחר", כשראה שלא מכאן תבוא הישועה נסע לעוד קהילה ושם סיפר לרב את גודל העניין ושניהם מתפעלים איך הגיע בדיוק בזמן להביא יהודי לקבורה יהודית, הרב מספר לו שבבית הקברות שלהם יש חלקה מיוחדת שמישהו תרם עבור יהודים גלמודים ובודדים שיוכלו להיקבר שם ללא תשלום, שני הרבנים הולכים להכין את הנפטר לטהרה ופתאום רב הקהילה צועק "זה לא יאומן, היהודי הזה היה חבר בקהילה שלנו, לפני כחמש שנים הוא נעלם וכולנו חיפשנו אותו בעזרת המשטרה אך לא מצאנו אותו ותראו באיזו השגחה פרטית הוא חזר להיקבר בדיוק כאן בבית הקברות הקהילתי שלנו, אך מה שיותר מדהים זה שחמש שנים לפני שהוא נעלם היהודי הזה הוא זה שתרם את החלקה המיוחדת לאנשים גלמודים כאן בבית הקברות, השגחה פרטית!

בפרשת השבוע התורה מונה את העופות הטמאים ואחד העופות שמוזכר הוא ה"שלך" רש"י מסביר ששלך הוא עוף שצולל למעמקי הים ושולה משם דגים למזונו.

מסופר בגמרא שכשרבי יוחנן היה רואה את השלך היה אומר את הפסוק "משפטיך תהום רבה" שגם במעמקי הים הקב"ה מחליט איזה דג צריך למות ואז מגיע השלך ושולה אותו מהים.

בעל התניא מביא את המאמר הזה כהוכחה לכך שהקב"ה משגיח בהשגחה פרטית על כל פרט ופרט בבריאה גם על החי צומח ודומם ולא רק על מין המדבר.

הלימוד שלומדים על השגחה פרטית דווקא מהשלך הוא מדויק כי הרי העולם שלנו הוא עולם שעל פניו לא רואים בו את יד השם המכוונת ומשגיחה והכל נראה כאילו נתון רק לחוקי הטבע אבל בתורת החסידות כתוב שטבע זה גם מלשון טביעה כמו הדברים שטובעים בים ולא רואים אותם למרות שהחפץ קיים שם בשלימותו כך גם הטבע מטביע את ההשגחה האלוקית למרות שהיא נמצאת כאן בשלימותה.

השלך מלמד אותנו שכמו שכשמסתכלים על פני הים לא רואים כלל מה שיש בפנים אבל בהשגחה פרטית הוא יודע מה עליו לעשות, צולל פנימה ושולה את הדג המסויים שהגיע זמנו להיאכל, כך גם כשאנחנו מסתכלים על העולם נראה כאילו הכל טבעי אבל אם נצלול ונסתכל קצת יותר פנימה נראה את ההשגחה הפרטית שמנהלת ומתכננת כל פרט על הצד הטוב ביותר.

יהי רצון שנצליח למקד את מבטינו פנימה ולראות את האלוקות שנמצאת בכל דבר בבריאה, בראייה כזו נצליח להיות בשמחה גם במצב המיוחד בו אנו נמצאים בימים אלו ולדעת שאין רע יורד מלמעלה ובקרוב ממש נזכה לעולם של גאולה שבה יראו כולם את ההשגחה האלוקית בצורה היפה והברורה ביותר בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך !

השבת פרשת שמיני דבר תורה קצרצר
(כשהחסד והאמת נפגשים)

בפרשתנו יש דין ודברים בין משה לאהרון. זה היה ביום השמיני למילואים, לאחר מותם של נדב ואביהוא, בני אהרון. למרות האבל, נמשכה העבודה במשכן, ואהרון ובניו הקריבו את הקרבנות. בין הקרבנות היו 'קודשי שעה' – קרבנות שהוקרבו על-פי ציווי ה' באותה שעה בלבד, וגם 'קודשי דורות' – קרבנות שיש להקריבם גם בדורות הבאים.
כאן התעוררה שאלה כיצד לנהוג בקרבן החטאת שהוקרב לרגל ראש-חודש. דינו של קרבן חטאת הוא, שהכוהנים צריכים לאכול את בשרו בחצר אוהל מועד. אולם עכשיו היו הכוהנים שרויים באבל, קודם שנקברו המתים. לכן שרפו הכוהנים את שעיר החטאת ולא אכלוהו.

כששמע זאת משה, קצף על בני אהרון: "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש?!". קודם לכן ציווה משה את הכוהנים, על-פי ציווי ה', לאכול מקרבן המנחה, אף-על-פי שהיו באבל וקודם הקבורה. הוא ציפה אפוא שגם את קרבן החטאת יאכלו ולא ישרפוהו.
השיב אהרון למשה: "הן היום… ותקראנה אותי כאלה – ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'?!". טענתו של אהרון הייתה, שאין ללמוד מהציווי המפורש של הקב"ה בעניין קרבן המנחה, שהוא 'קודשי שעה', על שעיר החטאת של ראש-חודש, שהוא 'קודשי דורות', ולכן לא היה מקום לאכול במצב כזה את שעיר החטאת. הפרשה מסיימת: "וישמע משה, וייטב בעיניו".

חילוקי הדעות בין משה לאהרון נבעו מההבדל שביניהם. המדרש אומר: "חסד זה אהרון… אמת זה משה". תכונתה של האמת שאין בה שינויים, ובכל זמן ובכל מקום נשארים באותה דרגה. לעומתה, מידת החסד מתחשבת בזולת ובמצבו, והיא מביאה בחשבון שיש מצבים עליונים יותר ותחתונים יותר.
לכן סבר משה שאין הבדל בין 'קודשי שעה' ל'קודשי דורות', ואם הקב"ה ציווה לאכול את 'קודשי שעה', יש לאכול גם-כן את 'קודשי דורות'. אולם אהרון, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – הוא סבר שאי-אפשר לדרוש שאותה קדושה שקיימת ב'קודשי שעה' תהיה גם ב'קודשי דורות'.

אולם לאחר שמשה שמע את דברי אהרון, נתקבלו על דעתו. אמנם מידת האמת אין בה שינויים, אבל גם מידת האמת יודעת שאמת מוחלטת קיימת רק אצל הקב"ה, ואילו בבריאה האמת היא לעולם יחסית. כאשר אהרון הביא לפניו את מגבלותיו של העולם ואת חוסר יכולתו להגיע לאמת השלמה, הסכים משה שגם מיצוי היכולות היחסיות של הנבראים הוא בבחינת אמת.
מכאן יש ללמוד הוראה, שכאשר פועלים עם יהודים שעומדים בדרגה נמוכה, אי-אפשר לתבוע מהם להגיע מיד לדרגת הקדושה העליונה. על האדם להעמיד את עצמו במצבו של היהודי הנחות, ולהביא לידי כך גם שגם במעמדו זה יוכל לקבל את אור הקדושה. כך נפגשים "חסד ואמת" ומתגשמת מטרת הבריאה – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 109)

שבת שלום!!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה

דבר תורה חסידי קצר פרשת שמיני
(להחדיר את השמיני בתוך השבע)

פרשת השבוע נקראת שמיני, ומספר זה מציין את הדרגה שלמעלה מהטבע. שבע מציין את המסגרת הטבעית של הבריאה, ואילו שמונה מציין את הדרגה שלמעלה ממסגרות הבריאה כולה – את הקדושה האלוקית שלמעלה מסדר השתלשלות העולמות. וכך נאמר ב'כלי-יקר' ש"מספר זה מיוחד אליו יתברך".
לכן המספר שמונה גם רומז על הגאולה השלמה, שבה האור האלוקי שלמעלה מהטבע יאיר בעולם. וכפי שאמרו חז"ל, שהכינור שישמש בבית-המקדש בימות במשיח יהיה של שמונה נימין (שמונה מיתרים), דבר הרומז להתגלות אלוקית גדולה ביותר.

השנה נקראת פרשת שמיני בשבת האחרונה של חודש ניסן, השבת שמברכת את חודש אייר. חיבור שני הדברים דורש הסבר: לכאורה עניינה של פרשת שמיני שייך לחודש ניסן, חודש הגאולה, חודש ששמו (ניסן) רומז ל'ניסי-ניסים', חודש שבו "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". מה הקשר בין שמיני לחודש אייר, שמציין את מגבלות העולם?
ליתר פירוט: עבודת חודש אייר היא בירור וזיכוך המידות, דבר הבא לידי ביטוי בכך שבכל יום מימות החודש מקיימים את מצוות ספירת העומר, שעניינה לברר ולזכך את המידות. כמו-כן ראשי-התיבות של החודש הם "אני ה' רופאך", ועצם הצורך ברפואה מוכיח שמדובר במצב שבו יכולה להיות אפשרות של חולי. הרי שחודש אייר מציין את העולם המוגבל. איך אפוא נקבע שדווקא ברכת החודש הזה תהיה בפרשת שמיני, שמציינת את הדרגה שלמעלה מהבריאה?

העניין יובן על-פי משמעותו האמיתית של המספר שמונה. מספר זה נרמז במילה 'אז' ("אז ישיר משה"), בגימטרייה שמונה. ובלשון ה'כלי-יקר': "כי 'אז' היינו – אחד רוכב על ז". כלומר, שמונה אין פירושו דרגת קדושה שמנותקת מהעולם, אלא להפך, זו קדושה שחודרת ומאירה בתוך גדרי הבריאה.
זו למעשה תכלית הכוונה, שהקדושה האלוקית לא תישאר למעלה מהעולם ומובדלת מהעולם, אלא שתבוא לידי ביטוי בתוך העולם ובתוך גדריו. זה עניינו של "אחד רוכב על ז" – שהאחד, המסמל את הקב"ה, רוכב ושולט על גדרי הבריאה, הרמוזים בשבע.

זה גם עניינו של חודש ניסן, החודש הראשון. מצד אחד הוא 'ראשון' ולמעלה משאר החודשים, ובה-בשעה עצם השם 'ראשון' מכיל את ההתקשרות לחודשים שלאחריו (שכן ראשון יכול להיות רק כשיש שני ושלישי).
לכן קוראים את פרשת שמיני דווקא בשבת מברכים אייר: זה הכוח המיוחד להחדיר את הקדושה העליונה של חודש ניסן ושל 'שמונה' לתוך מסלול החיים הרגיל, המתבטא בחודש אייר, שגם ימים רגילים יהיו ספוגים בכוח המיוחד שלמעלה מהעולם. דווקא על-ידי עבודה זו מגיעים להתגלות ה'שמונה', בגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש. 

(ספר השיחות תשמ"ח כרך ב, עמ' 408)

שבת שלום!!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה

הפרחים לאלי ויזל

בשיחותיו ומכתביו לאלי ויזל, הסופר שורד השואה, ולימים חתן פרס נובל לשלום, עודד אותו הרבי מליובאוויטש להתחתן ולהקים משפחה יהודית, על אף הטראומה שחווה בשואה. כך כתב לו הרבי בין היתר:

הזכירה – היא רק חלק אחד של התפקיד המוטל עלינו. החלק האחר, ואולי עוד יותר חשוב, הוא לעבוד ולהשפיע באופן פעיל נגד מה שמכונה "הפתרון הסופי" שהיטלר, בדיוק כמו המן, זממו.
התגובה צריכה להתבטא במעשים בכיוון של "כן ירבה וכן יפרוץ". כדי להשיג מטרה זו, לא תסייע ההתמרמרות הנובעת מזכירה מתמדת ואי-שכחה, עד כמה שתהיה חשובה. הכרחי להגדיל ולטפח את העידוד לבנות את העם היהודי, כעם יהודי, מן הבחינה הפשוטה של "ויפרו וירבו ויעצמו במאד מאד" – ההיפך הגמור של "הפתרון הסופי" שתוכנן. .
במיוחד אחד שחווה בעצמו את כל הדברים הללו, צריך בודאי להראות, כי לא זו בלבד שהיטלר ימח שמו לא ניצח, אלא אדרבה, בהתרסה נגדו ונגד עוזריו, דוקא להקים משפחה גדולה עם בנים ובנות ונכדים. .
עליו לעשות כל מאמץ להתנתק ברגע זה מאותן החוויות ולהיכנס לסדר חיים, חיי נישואין, להקים בית יהודי ומשפחה יהודית. זה בוודאי יתרום למפלתו של היטלר, שלא הצליח לגרום שיהיה חסיד ויז'ניץ אחד פחות (-משפחתו של ויזל נמנתה על חסידי ויזניץ'); אדרבה, יגדל ילדים ונכדים, חסידי ויז'ניץ עד סוף כל הדורות. .
אם לאחר חג השבועות ינשא כדת משה וישראל במזל טוב – כדאית הכתיבה שלי וגם טרחת הקריאה שלו- – –

לימים סיפר ויזל כי ביום חתונתו התרגש והופתע לקבל בביתו שבירושלים זר פרחים גדול מהרבי…

אותו קו ביטא הרבי גם ביחס להצעה להותיר כיסא ריק ליד שולחן הסדר כזכר לנספים, כשאמר שיותר נכון למלא את הכסא ביהודי נוסף שיבוא לחגוג את החג, ובכך נבטא את ניצחון העם היהודי.

ולסיום, קריאתו האקטיבית של הרבי, לפני 30 שנה בדיוק, אור לכ"ח בניסן: עשו כל אשר ביכולתכם להבאת הגאולה תכף ומיד ממש.

החיזוק היומי שלי ✍️ סיפור ומשל לפרשת שמיני

איש חכם אחד עמד מול קהל רב וסיפר בדיחה. בסיומה, כל הקהל צחק צחוק רועם, כזה חזק, שלא צחקו מעולם.
לאחר מספר דקות הוא סיפר את אותה בדיחה. הפעם פחות אנשים צחקו.
הוא המשיך לספר את אותה בדיחה שוב ושוב. עם כל פעם, פחות אנשים צחקו, עד שלבסוף אף אחד לא צחק.
ואז הוא חייך ואמר: 
"אתם לא יכולים לצחוק על אותה בדיחה שוב ושוב, נכון? אם כך, מדוע אתם ממשיכים לבכות שוב ושוב על דברים לא נעימים שקורים לכם?"  
אנחנו אוהבים לקטר על המצב, על המדינה, על העבודה, על הילדים, על ההורים, על החיים.
זה משחרר אצלנו איזה לחץ. שולחים כמה אנרגיות לאוויר, אולי מישהו יזדהה או יבין אותנו ויגרום לנו להרגיש קצת יותר טוב לכמה דקות.
במקום לקטר צריך ללמוד להודות
כן, להודות כמה פשוט.
אנחנו נוטים לקחת את מה שקורה בחיים שלנו כמובן מבלי לעצור ולבחון
להעריך ולשמוח על מה שיש לנו.
על העובדה שפתחנו עיניים בבוקר, שהתעוררנו שהילדים שלנו בריאים על כל נשימה ונשימה על החיוך שלו, שלה, שלהם.
להודות על מה שיש.
לרוב אנחנו עסוקים במה שאין
במה שחסר
בשיפוטיות של אחרים
הכל ענין של נקודת מבט.
אם נבחר לראות את מה שיפה וטוב בחיים נגלה בהם עוד ועוד דברים יפים.
ככה זה.
כי במה שאנחנו שמים עליו את תשומת הלב גדל.
כך גם הטוב
רק אם נעצור כדי לחפש אותו לראות אותו ולהעריך אותו.
בוודאי גם נמצא אותו

זיגדון נועם

☎ לקבלת חיזוק יומי שלח/י הודעת וואצאפ ל- 052-8930233 נועם