המחדש בתורה בלי יראת שמים, למה הוא דומה?
אודות סימני כשרות הדגים כתוב בפרשתנו שמיני "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים . . כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם" (יא, ט–יב). ונאמר בגמרא (נדה נא, ב) "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת".
ויש לבאר זאת בעבודת האדם לקונו:
דגים הנמצאים תמיד במקום חיותם ‑ מים, רומזים לאלו הנמצאים תמיד במקום חיותם של בני ישראל – היא התורה שנמשלה למים, והיינו היושבי אהל העוסקים תמיד בתורה.
וכמו שבדג, הקשקשים והסנפירים אינם עיקר הדג, אלא טפלים הם ומשמשים לגוף הדג, כן בלומד התורה הקשקשים והסנפירים רומזים לענינים שבתורה שאינם חלק מעצם הלימוד, אך נצרכים הם.
קשקשים, שהם לבוש המגין על הדג, מרמז על יראת שמים, שאינה חלק מלימוד התורה אך משמרת את הלימוד, וכמו שאמרו חז"ל בנוגע ליראת שמים של הלומד תורה, שהיא כמו קב חומטין המשמר את התבואה (שבת לא, א).
סנפירים, שבהם שט הדג ופורח ונעתק ממקומו למקום חדש, מרמז על כח החידוש שבתורה, שבה האדם מחדש ומגיע למקומות חדשים שבתורה [וכמרומז במאמר חז"ל, שכל ענין כתיבת "סנפיר" בתורה, הוא רק משום "יגדיל תורה ויאדיר" (חולין סו, ב)].
ונמצא, שישנם שני ענינים שנצרכים הם בלימוד התורה, יראת שמים – "קשקשת, וכח החידוש "סנפיר".
ועל זה אמרו "כל שיש לו קשקשת", והיינו, תלמיד חכם שהוא ירא שמים, אזי "יש לו סנפיר", הוא בודאי יחדש בתורה והוא דג טהור, וכך צריך לנהוג. אבל "יש לו סנפיר ואין לו קשקשת", והיינו, מי שמחדש בתורה בלא יראת שמיים, הרי הוא דג טמא, וכמאמר רז"ל "לא זכה נעשית לו סם המות" (יומא עב, ב), אלא כדי להיות "דג טהור" – העיקר הוא ה"קשקשת", היינו היראת שמים.
(ע"פ רשימת יט אלול תש"א, רשימות חוברת לט)
