דברי תורה קצרים לפרשת ויחי

פרשת ויחי דברי תורה, וידואים, ציטוטים וסטטוסים מוכנים להפצה ושיתוף על פרשת השבוע.

סיכום מורחב וציורי של פרשת ויחי:

בחיק ערפלי הגלות במצרים, בממלכה עשירה ופורחת שהשפעתה מורגשת בכל רחבי העולם העתיק, נמצא יעקב אבינו, איש האוהלים, סמל העקביות והמסירות. שבע-עשרה שנים טובות נתנו לו מנוח, כאשר הוא נהנה מקרבת בנו יוסף, שפעם חשב כי אבד לעד. יעקב, בן מאה ארבעים ושבע, יודע כי ימיו נספרים והשעה לפרידה מתקרבת. זיקה עמוקה לאדמת האבות גורמת לו להבטיח מיוסף שלא ייקבר באדמת מצרים הזרה, אלא ישקיע לעד במערת המכפלה בחברון, לצידם של אבותיו ואמותיו.

בפרקיו האחרונים, יעקב קורא לבניו לעמוד סביב מיטתו. הוא משקיף עליהם בעיניים דומעות אך גאות, מעניק להם ברכות שהן גם נבואות עתיד. כל ברכה מתאימה לאופיו ומעשיו של כל אחד מבניו, ומצביעה על דרכו הייחודית בהיסטוריה של עם ישראל. יעקב מתאר את יהודה כאריה העוז, שממנו יצמחו מלכים; שמעון ולוי כשני אחים שתוקפנותם תפצה אותם לערים שונות; זבולון יתפרנס מהים, ויששכר יטפח באהלי תורה.

הברכה המרכזית בפרשה מוענקת לשני הנכדים, אפרים ומנשה, שמהם יצמחו שבטים בעתיד. יעקב מחליף את סדר ידיו כשהוא מניח אותן על ראשיהם – ימין על אפרים הצעיר ושמאל על מנשה הבכור, במעשה שמבטא את הבחירה האלוהית ואת ראיית העתיד שבו הצעיר יעלה על גדולו.

כשימי יעקב מתקרבים לסיומם, הוא מתבקש מבניו להבטיח שיקבר בארץ כנען, במערה שקבורים בה אבותיו. מותו של יעקב מותיר ריק בלבות ובחיים של בניו ושל כל מצרים, שבה היה כבר ברכה והשגחה. בכובד ראש ובאומץ לב מלווים אותו בניו לארץ המובטחת, שוב ושוב מחדשים את הקשר הבלתי ניתן להפרדה לאדמה של האבות, למסורת שהיא נצחית ולעם שעוד יצמח ויפרח מתוך הסיפורים והברכות של יעקב אבינו.

תכנית העתיד וברכות נצח: פרשת ויחי ומשמעות הברכות לשבטי ישראל

בפרשת ויחי, אנו מוצאים את יעקב אבינו ברגעים האחרונים של חייו, נותן ברכות נבואיות לבניו ונכדיו, כשהוא מנסה לסכם ולהנחיל את הקווים לדורות הבאים. יעקב, שהתגורר שבע-עשרה שנים במצרים לצד יוסף בנו, מבקש להיקבר במערת המכפלה בארץ כנען, כדי לחבר את סופו למורשת האבות.

הברכות לשבטי ישראל:

1. ראובן: יעקב מזכיר את ראשוניותו של ראובן כבכור אך גם את פזיזותו שגרמה לו לאבד את מעמד הכוח וההנהגה.
2. שמעון ולוי: שניהם נזכרים יחד מכיוון ששותפו למעשה אלים בשכם. יעקב חושש מאופיים האלים ומצפה ששניהם יפוזרו; לוי ישכון בערים מפוזרות ויהפוך לשבט הכהונה.
3. יהודה: מושבח על ידי יעקב כאריה, סמל למנהיגות וכוח. ממנו יצאו מלכים והמשיח בעתיד.
4. זבולון: יעקב מבטיח לו הצלחה במסחר הימי, כשישכון לחוף הימים ויזכה בעושר.
5. יששכר: תואר כחמור גרם, סמל לעבודה קשה ולסבלנות. יעסוק בתורה ויפיק מהדעת ומהכוח הרוחני שבו.
6. דן: יעקב מנבא שממנו יצא שופט גדול, שמשון, שילחם למען ישראל.
7. גד: יצאו ממנו גבורי חיל שיכבשו ויגן על הארץ. הם יהיו ראשונים בקרב.
8. אשר: יתברך במוצרי אדמה, במיוחד בזיתים ושמן.
9. נפתלי: תואר כאיילה שלוחה, סמל למהירות וחירות. נחלתו תהיה פוריה ומבורכת בפירות.
10. יוסף: יוסף מקבל ברכה מרובה על עמידתו בניסיונות והצלחתו להפוך למנהיג ומזין לכל ביתו ולכל הארץ בשנות רעב. ברכתו מתארת אותו כפורה עדירה המתנשאת מעל לעין הרעה.
11. בנימין: הוא מתואר כזאב טורף; בנימין יהיה אב לשושלת של לוחמים ומנהיגים, כאשר שאול ומרדכי הם דוגמאות לכך.

כל הברכות הללו אינן רק הערכות פרטניות אלא מתווות את הדרך להתפתחות העם בעתיד, ומדגישות את הקשר הבלתי ניתן להפרד בין אופי לגורל. הפרשה והברכות שבה מלמדות על כוח המסורת, המנהיגות, והערכים שעליהם נבנה עם ישראל.

סיום פרשת ויחי: פטירת יעקב וקבורתו במערת המכפלה

כשנמשו ימי יעקב אבינו, חרט השלווה על רגעים האחרונים בחייו, רגעים שבהם חיבר עם עברו, עם אבותיו ועם העתיד שהוא קובע לצאצאיו. ברכותיו הן תמצית החיים שחי, הלקחים שלמד והתקוות שהוא חולק לכל דור ודור הבא אחריו.

לאחר שבירך את כל בניו, יעקב מצווה עליהם בדבר האחרון החשוב לו ביותר – קבורתו. הוא מבקש מבניו לא לקברו במצרים, ארץ הגלות שבה חי עשרים ושבע שנים, אלא להחזירו לאדמת האבות, למערת המכפלה בחברון, שם קבורים אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ולאה, אשתו.

עם מותו, יעקב משקיף לאחרונה על בניו, מאוסף רגליו למיטה, נושם נשימתו האחרונה ונלקט אל עמיו. השקט שרודף את הרגע הזה מתמלא בכבוד ובכאב, בהכרה שפרק חשוב בתולדות המשפחה ובזהות העברית ננעל.

הבנים, שקורעים את בגדיהם באבל, מתחייבים לקיים את מצוותו של אביהם ומתחילים בהכנות למסע הארוך חזרה לכנען. יוסף, במעמדו כשליט בכיר במצרים, פונה לפרעה לבקש את רשותו להוציא את גופת אביו ממצרים ולקברו בארץ ישראל, כפי צוואתו. פרעה, מכבד את יוסף ואת בקשתו, מעניק לו את הרשות להוליך את משפחתו וגדודי עבדיו ללוות את גופת יעקב למנוחתו האחרונה.

הלוויה היא טקס מלא פאר והוקרה, שלא רק משפחתו של יעקב וזקני מצרים משתתפים בו, אלא גם מלכי כנען והאומות הסובבות מצטרפים לרכבת האבל. זהו מופע של כבוד אדיר, שמעיד על גודלו ומעמדו של יעקב לא רק בעיני משפחתו אלא גם בעיני כל מי שהכירו.

קבורתו של יעקב במערת המכפלה, לצד אבותיו, מסמנת את סיום פרק בהיסטוריה של המשפחה היהודית ותחילת פרק חדש, שבו זכרונו ומורשתו ימשיכו להוביל את בניו ואת צאצאיו בדרך.

הוראות לחיים מפרשת ויחי

בפרשת ויחי, יעקב מותיר לנו מספר הוראות חיוניות שמתוך דבריו ומעשיו ניתן ללמוד הרבה על חיים מלאי משמעות:

1. חשיבות הברכה: יעקב מותיר לנו דוגמה לחשיבות של לברך את הדורות הבאים. הוא משקיע זמן לדבר עם כל אחד מבניו ולהעניק להם ברכה שמתאימה לתכונות אופייהם ולמה שהם צריכים לתקן או לשפר.
2. הכרת המציאות והכוונה הטובה: יעקב מבין ומכיר את יכולותיו ותכונותיו של כל אחד מבניו. הוא לא מתעלם מהפגמים והחולשות שלהם אלא מצביע עליהם בצורה פתוחה אבל רק לפני פטירתו, כדי לעודד אותם להשתפר ולהגשים את פוטנציאלם.
3. זיכרון והמשך המסורת: הדגש על קבורת יעקב במערת המכפלה מחזק את החיבור לאבות ולמסורת ומלמד על חשיבות שמירה על זיכרון העבר והעברתו לדורות הבאים.
4. התמודדות עם שינויים ואתגרים: יעקב מודע לשינויים בסדר הירושה ובוחר לברך את אפרים לפני מנשה. הדבר מלמד על חשיבות ההכרה בפוטנציאל של כל אדם והתמיכה בו למרות הצפיות והמסורות.
5. סליחה ופיוס: לאחר מות יעקב, יוסף מפגין גדלות נפש כשהוא מסלח לאחיו שמכרו אותו לשעבוד. הוא מבין את התוכנית האלוקית ובוחר בדרך של שלום ופיוס, דוגמה לכולנו איך להתמודד עם קשיים בין אישיים.

סודה של רחל

"ושבו בנים לגבולם".

"כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

מכל האבות והאמהות, מדוע זוכה דווקא רחל לקבל את ההבטחה הגדולה על שיבת הבנים?

בפרשת השבוע "ויחי" החותמת את ספר בראשית נפרד יעקב מבניו ומשביע את יוסף שיעלה אותו ממצרים ויקבור אותו במערת המכפלה. אבל, אומר לו יעקב, אני יודע שיש בלבך עלי, כיון שאת רחל אמך לא קברתי במערת המכפלה, אלא על אם הדרך, בבית לחם.
דע לך, מסביר המדרש את תשובת יעקב, שרחל לא נקברה שם לחינם. יום יבוא ובני ישראל יגלו מירושלים לבבל. בדרכם החוצה מירושלים תהיה שם רחל לצידם, היא תצא מקברה, ותעמוד ותתחנן לפני ה' על בניה היורדים לגלות, ואלוקים יבטיח לה להשיב את הבנים לארצם.

אך מהיכן ידע יעקב שזהו רצונה של רחל, להיקבר על אם הדרך?
אלא, רחל כבר הייתה ידוע וותרנותה המופלגה, מאז שהיא מסרה ללאה אחותה את סימני הנישואים הייחודיים שהעניק לה יעקב, כדי שהוא יוכל לזהות אותה בוודאות כאשתו. לכן, יודע יעקב גם אחר פטירתה שזהו רצונה, לוותר על טובתה האישית ולהיות שם למען בניה. ובדיוק מסיבה זו מקבל אלוקים את בקשתה של רחל, ומנחם אותה "מנעי קולך מבכי. . כי יש שכר לפעולתך"- – –

בכך מעניקה לנו אמא רחל את שיעורי הבית הטובים ביותר, ויתור איננו חולשה, הוא חזק ומעצים! וכפי שאנו מאחלים בסיום ספר בראשית,
חזק חזק ונתחזק!!!

ממתק לפרשת ויחי תשע״ח 2017

בחור ישראלי נסע פעם על הכביש המהיר בארה״ב כחצי שעה לפני שבת, פתאום הוא רואה בצד הכביש אדם חובש כיפה עומד ליד רכב עם מכסה מנוע פתוח, הוא חושב לעצמו ״אי אפשר להשאיר יהודי דתי ככה תקוע לפני שבת״ הוא יורד לשוליים ונוסע אחורה עד לאותו מקום, יורד מהרכב ותוך כמה דקות מצליח לסדר את הבעיה, הוא לוחץ יד לבחור שמודה לו מאוד ואומר לו ״שבת שלום״ הבחור אומר לו ״מה?״ הוא מנסה להגיד לו באנגלית ״גוד שבת״ אבל הבנאדם לא מבין, הישראלי שואל אותו ״אתה יהודי״ והוא עונה שלא ״אז מה הכיפה הזו על הראש שלך?״ הבחור מחייך ואומר ״אה זה… לפני שסבתא שלי נפטרה היא נתנה לי את זה ואמרה לי כל פעם שתהיה לך בעיה שים את זה על הראש ותראה שמיד יעזרו לך, עכשיו שנתקעתי החלטתי לנסות את זה ואני רואה שזה עובד״…

בפרשתנו יעקב קורא לבניו על מנת לברך אותם טרם מותו, הדבר הכי הגיוני היה לכאורה שיאסוף את כל בניו ויברך את כולם בכל הברכות, אבל יעקב פונה לכל אחד ומברך אותו בברכה שונה שמתאימה לו, עקב בעצם אומר לבניו ההצלחה שלכם כעם תהיה כשתמיד תהיו מאוחדים ותשתדלו לעזור אחד לשני, אך דעו שאחדות אמיתית היא לא כשכולם נראים וחושבים אותו הדבר, אחדות היא לדעת לגלות את המיוחד שבכל אחד ולהביאו לידי ביטוי וכך אחד משלים את השני ולכן אומר להם יעקב אברך כל אחד מכם בברכה המיוחדת לו שיצליח למצות את הפוטנציאל המיוחד שהקב״ה הטמין בו,

הקב״ה נתן לכל אדם בעולם את המיוחד שלו והברכה הגדולה שלנו כעם תהיה כשנדע לעזור אחד לשני בזכות זה שאנחנו אחים גם אם איננו דומים.

העם היהודי תמיד התברך בעזרה ובערבות הדדית ועלינו רק להזכיר לעצמינו כל פעם מחדש שכל יהודי הוא אחי גם אם הוא נראה שונה ממני.

יהי רצון שאכן נצליח לחזק את אחדותנו ובזכות זה נזכה לראות בקרוב את משיח צדקנו.

שבת שלום ומבורך!

מסרון השבוע – פרשת ויחי חוצפה או חוצפן

מעשה באדם שאני מכיר, שיש בו את כל המעלות, ובכל זאת משהו חוסם אותו בחיים. שום דבר לא מצליח. מתברר שבתור ילד, אמא כעסה ואמרה לו "אתה טיפש, לא ייצא ממך כלום". הילד האמין בתמימותו והדימוי העצמי צנח לתחתית.

בפרשת השבוע יעקב אבינו נפרד מבניו ומוכיח את שמעון ולוי על הרצח של תושבי שכם: "ארור אפם כי עז" – הכעס שלהם, חרון האף, שלילי ומגונה. הוא מפריד בין האדם והמעשה, ואינו מגנה אותם בעצמם אלא את הכעס בלבד.

לעולם אל תאמרו לילד "חוצפן", "שקרן", ביטוי המדביק עליו תווית. אמרו "זו חוצפה", "זה שקר".

כי כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו!

שבת שלום!

ב"ה ממתק לפרשת ויחי תשע"ט 2018

מזכירו של הרבי מליובאוויטש, הרב יהודה קרינסקי, שימש גם כדובר חב"ד בעולם והשתדל מאוד להביא את המסרים של הרבי לכלי התקשורת בארצות הברית. הוא הצליח מאוד בהרבה כלי תקשורת, אבל משום מה ל"ניו יורק טיימס", העיתון החשוב והמשפיע באמריקה, הוא לא הצליח לחדור.

לאחר שבדק, נודע לו כי האחראי על תחום היהדות בעיתון, יהודי בשם אירווינג שפיגל הוא זה שעוצר את הפרסומים, בעצת אשתו, הזמין את אותו עיתונאי להתארח אצלו בשמחת תורה, ולקח אותו להשתתף בהקפות בהתוועדות של הרבי. במהלך ההתוועדות, ניגש הרב קרינסקי עם העיתונאי והציגו בפני הרבי. הרבי, פנה אליו ואמר לו: "אתה יכול להשפיע על יותר יהודים ממה שאני יכול להשפיע עליהם".

העיתונאי היהודי היה המום למשמע הדברים. לפניו יושב הרבי מליובאוויטש, שהשפעתו פרוסה על כל העולם, ועם זאת הרבי אומר לו, "את ההשפעה שאתה יכול להפעיל על קוראיך – רק אתה יכול לעשות. אפילו לרבי הגדול אין כביכול את הדרך להשפיע עליהם. רק אתה יכול!

הדברים חלחלו עמוק לדעתו ולנשמתו, ופעלו בו שינוי עמוק. מאז הוא כמובן שינה את גישתו, הוא פתח את שערי ה"ניו יורק טיימס" לרווחה בפני המסרים החשובים של הרבי, והוא עצמו ומשפחתו התקרבו מאוד.

בפרשת השבוע ויחי אנחנו קוראים על יוסף שמגיע עם בניו ליעקב לפני מותו והתורה מספרת שכשיוסף נכנס יעקב קם ומשתחווה אליו ולמעשה זה די צורם לקרוא את זה בתורה, למרות שיוסף היה משנה למלך, זה לא מתאים שאבא ישתחווה לבנו, וגם אם יעקב מצדו מכבד את יוסף הרי שיוסף היה צריך למחות בו על כך ולא להסכים שישתחווה אליו, בדיוק כמו שידע למחות על כך שיעקב שם את יד ימינו על ראש אפריים הצעיר?
הרבי מליובאוויטש מסביר ההשתחוויות של יעקב הייתה יותר כהעצמה ליוסף ונתינת כח לקראת המשימה הקשה שהוא עומד להטיל עליו, יעקב מבקש מיוסף להעלות אותו לקבורה לארץ ישראל, הוא יודע שפרעה יתנגד מחשש שיוסף ואחיו לא יחזרו למצרים, המצרים יתנגדו שהרי תכננו לעשות מקברו של יעקב אתר עלייה לרגל, לכן יעקב משתחווה ליוסף כדי להזכיר לו שהוא מלך ולכן הוא סומך עליו ויודע שביכולתו לעמוד מול כולם ולהצליח למלא את המשימה.
לכולנו יש ילדים, תלמידים וחברים ואם אנחנו רוצים לעזור להם להצליח עלינו להעביר להם את המסר שאנחנו סומכים עליהם ויודעים שיש להם את הכוחות להצליח.
יהי רצון שנהיה תמיד בביטחון עצמי לקיים את תפקידנו בעולם וביחד נהפוך את העולם למקום הרבה יותר טוב כהכנה לגאולה השלימה שתבוא בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

דבר תורה קצר לפרשת ויחי

שמע ישראל

כשכל בניו נאספים ליד מיטתו ברגעיו האחרונים, יעקב מבקש לברכם אבל תוהה שמא יש בהם מי שאינו ראוי לברכה, ואז פונים בניו ואומרים לו את המשפט שהפך לסמל העם היהודי: "שמע ישראל (שמו השני של יעקב), השם אלוקינו, השם אחד" – כולנו ממשיכים את דרך האבות מתוך אמונה שלימה בהשם אחד, ובעקבות כך הם זוכים לברכתו.

כיצד זכה יעקב שכל 12 בניו ילכו בדרכו?

ממשיכה התורה ומספרת לנו על ברכה ייחודית שמעניק יעקב לכל אחד מהבנים – "איש אשר כברכתו, ברך אותם". הוא לא מסתפק בברכה כללית, אלא מעניק לכל אחד מהם משהו אישי, אינדיבידואלי.

אם תרצו, זהו סוד הצלחתו החינוכית של יעקב, המשכיל לתת בכפית לכל ילד את המגיע לו. חנוך לנער על פי דרכו. את הפידבק הוא זוכה לקבל מהם עוד בחייו: "שמע ישראל (אבינו), השם אלוקינו, השם אחד".

נחת מהילדים זו לא רק ברכה, בעיקר משימה. ואולי גם על כך מאחלים השבת:

"חזק, חזק ונתחזק"!

סיפור לשבת ויחי

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי שהתרחש בניו יורק לפני כ30 שנה, במשפחה חרדית הגיע אחד הילדים, בן 18 להוריו ואמר להם כי הוא מרגיש שהם לא אוהבים אותו יותר ולכן החליט לעזוב את הבית ולעבור לגור לבד בדירה שכורה במנהטן.
הבשורה הקשה שברה את ההורים והותירה אותם חסרי מילים. בצר לאמא פנתה אל הרבי מליובאוויטש לקבל עצה כיצד לגרום לבן לחזור בו מהחלטתו. הרבי אמר לאמא “תשקיעי בשולחן השבת שלך”.
האם שהייתה יראת שמיים ומאמינה גדולה חזרה הביתה ומיד פנתה אל כל אחד ואחד מילדיה ושאלה אותו מה ברצונו לאכול בסעודת השבת הקרובה. הילדים ציינו בפניה כל אחד את המאכל בו חפץ. ובליל שישי הייתה על השולחן סעודת מלכים, כל ילד קיבל פתק קטן לצד הצלחת ובו ברכת שבת שלום אישית מאמא. האבא והילדים התפלאו אך ההתלהבות והשמחה גרמה להם לאכול בלהט ולא לתמוה על כך בקול רם.
בשבת הבאה המעשה חזר על עצמו, וכך לאורך מספר שבועות שולחן השבת היה לשולחן מלכים והילדים שמחו שמחה גדולה. יום אחד חייג אותו הבן הביתה ושוחח עם אחיו בטלפון. הם סיפרו לו כי אמא ואבא שבו לאהוב אותנו, ארוחות השבת מפוארות והשולחן שולחן מלכים. אותו הבן שמח מאוד לשמוע שההורים אוהבים אותם ומקבלים אותם וחזר לחיק משפחתו.
השקעה מביאה להצלחה!

השמחה, מנוע הצמיחה

 נסו לחשוב, מה היה עושה אדם רגיל היושב, לא עלינו, מאחורי סורג ובריח ביום חתונת בתו, בה אינו מורשה להשתתף?_

כך כתב שלום רובשקין, שזכה לצדק מאוחר ויצא לחירות בשבוע שעבר בארצות הברית, לבתו ביום חתונתה:

מוזיקאי רוסי התפרנס מנגינת רחוב, כשבתום ההופעה היו עוברי האורח משליכים כמה פרוטות לקערתו. היה לו עוזר, ילד יתום קטן, שהיה מקבל ממנו אוכל ותפקידו היה למחוא כפיים ולרקוע ברגליו כשהוא קורא "יותר שמח, יותר שמח"…

פעם התנמנם הילד ולא מחא כף בקצב הנגינה. הנגן סטר לו על לחיו, אך הילד הפגוע נאלץ להמשיך למחוא כפיים לעיני הקהל ולהכריז "יותר שמח, יותר שמח"…

האמת היא, הביא רובשקין במכתבו את ההסבר החסידי, שהילד ידע שהכאב הוא רק זמני, ואילו העתיד שלו תלוי בכך שהוא ימשיך לשמוח גם עתה, גם כשקשה. השמחה היא מנוע החיים.

וכך, בכל הפרשות האחרונות של ספר בראשית, רוחו של יוסף איתנה: בהיותו בבור, בעת מכירתו לעבד וגם בבית האסורים, עד לעת בה זוכים הוא ויעקב אביו, לסגור את המעגל, כמסופר בפרשת "ויחי" על שבע עשרה השנים הטובות בהן זוכה סופסוף יעקב לשלווה ולנחת מכל צאצאיו.

אמונה=גאולה.

דבר תורה קצר וחסידי לפרשת ויחי

מי ששמח צומח

כשהשמים מעוננים, לעיתים גם בלב מעונן חלקית… אז מאיפה מגייסים את הכוח לשמח בכל מצב?

☕
בעיירה רוסית ישב נגן רחוב, כשבתום ההופעה היו העוברים ושבים משליכים כמה פרוטות לקערתו. היה לו עוזר, ילד יתום קטן, שקיבל ממנו אוכל ותפקידו היה למחוא כפיים ולרקוע ברגליו כשהוא קורא "יותר שמח, יותר שמח"…

פעם התנמנם הילד ולא מחא כף בקצב הנגינה. הנגן סטר לו על לחיו, אך הילד הפגוע נאלץ להמשיך למחוא כפיים לעיני הקהל ולהכריז "יותר שמח, יותר שמח"…

החסידים ברוסיה הסובייטית שגדלו על סיפורים שכאלה, הסבירו כי הילד ידע שהכאב הוא רק זמני, ואילו העתיד שלו תלוי בכך שהוא ימשיך לשמוח בכל מצב, גם כשזה לא קל. השמחה היא מנוע החיים והצמיחה.

?
וכך, בכל הפרשות האחרונות של ספר בראשית, רוחו של יוסף איתנה, גם ברגעים בהם היה לו הכי קל 'להתקרבן' וליפול לייאוש, הן בהיותו בבור, הן בעת מכירתו לעבד וגם בבית האסורים, עד שלבסוף זוכים הוא, אחיו ויעקב אביו, לסגור את המעגל,
כמסופר בפרשת "ויחי" על שבע עשרה השנים הטובות בהן זוכה סופסוף יעקב לשלווה ולנחת מכל צאצאיו.

חזק, חזק ונתחזק

✡

דג מחוץ למים / החלק היומי, פרשת ויחי / סיון רהב-מאיר:

לא מזמן קבעתי עם מישהי, ופתאום שמתי לב שחיכיתי לה ליד מודעה: "בייקון עושה הכל טוב יותר". בפרשת השבוע יעקב אבינו מברך את נכדיו, אפרים ומנשה, ואומר להם: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּואֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹותַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". רק רגע, מה זאת אומרת "וידגו לרוב בקרב הארץ"? אם הוא ממשיל אותם לדגים, הוא היה צריך לומר "וידגו לרוב בקרב הים". הרי מקומם של הדגים במים, כידוע. דגים מתים כשהם בארץ. מה פשר הברכה הידועה והמשונה הזו?
זו התשובה שמופיעה בספר "שפת אמת": יעקב עומד מול נכדיו שחיים במצרים ויודע שעליהם, ועל כל יהודי, נגזר להיות פעמים רבות כמו דג מחוץ למים: להתנהג אחרת, להתאמץ לשמור על עצמאות רוחנית, לחיות בעולם גשמי אבל לשמור על חיבור למקור מים חיים. הוא מתפלל שהם לא יתבלבלו, לא ירגישו בבית במקום שאינו מתאים להם, ויבינו שהסתירה הזו היא חלק מהברכה שקיבלנו. במשך אלפי שנים יהיו סביבנו אינספור פרסומות כאלה, אינספור אידיאולוגיות ותרבויות ואתגרים שיהוו סתירה גמורה למה שאנחנו חושבים. יעקב מברך את אפרים ומנשה – וגם אותנו – שנצליח במשימה. שבת שלום.

מהי ברכה? / החלק היומי, פרשת ויחי / סיון רהב-מאיר:

מהי הברכה הכי גדולה שאפשר לקבל? לדעת מי אתה. יעקב אבינו מברך את ילדיו בפרשת השבוע, אבל חלקם לא שומעים ממנו רק ברכה, אלא גם תוכחה. ראובן, למשל, שומע מאבא שלו על מידת הבהילות והחיפזון שלו. שמעון ולוי שומעים ביקורת על האלימות שבה נקטו בעבר.
הרב שלמה וולבה מסביר: "הסוגייה העמוקה ביותר באדם היא מידותיו, שורש הנשמה שלו. יעקב אבינו גילה לילדיו מה מידותיהם. אדם יכול לחיות חיים שלמים בלי לדעת זאת על עצמו. והברכה הכי גדולה שהאדם יכול לקבל – היא לדעת באמת מה מעלותיו ומה חסרונותיו. כשאומרים לאדם מאיזו מידה הוא צריך להיזהר – הדבר יכול להעמיד אותו על הרגליים לכל חייו. רק אם יודעים את החסרונות אפשר להינצל מהם ולתקן. זוהי ברכה עצומה".

• מוקדש לעילוי נשמתו של מוטי בן שבת ז"ל, תושב נהריה בן 38, שבמידותיו הטובות סיכן את חייו וחילץ לכודים אחרים בשיטפון.

השבת פרשת ויחי
(הכוח לנצח את הגלות)

כשהעלו בני יעקב את ארונו של אביהם לארץ-ישראל, כדי לקברו בחברון, מספרת התורה: "וישאו אותו בניו". אולם בפועל, רק עשרה מתוך שנים-עשר בניו נשאוהו, שכן יוסף ולוי נמנעו מלשאת את הארון.
דבר זה ציווה יעקב בעצמו, כפי שמביא רש"י: "לוי לא יישא – שהוא עתיד לשאת את הארון, ויוסף לא יישא – שהוא מלך; מנשה ואפרים יהיו תחתיהם". ומכיוון שמנשה ואפרים היו שלוחיהם של יוסף ולוי לשאת את הארון, נחשב הדבר כאילו יוסף ולוי עצמם נשאוהו, וכך התקיים הפסוק "וישאו אותו בניו".

כאן יש להבין, מדוע בעצם לא היו יוסף ולוי יכולים לשאת את ארון אביהם? בעניין לוי, השאלה גדולה עוד יותר: הלוא לוי עצמו לא היה עתיד לשאת את ארון הברית אלא רק צאצאיו, אחרי שעברו את כל שנות גלות מצרים. ואם בכל-זאת נשיאת ארונו של מת היא הפרעה כה גדולה לנשיאת ארון ה' – כיצד נשא משה רבנו את ארונו של יוסף בעלותם ממצרים, והלוא גם משה עצמו היה לוי, מבני קהת, נושאי ארון הברית?
עלינו לומר, שבהימנעותם של יוסף ולוי מלשאת את ארונו של יעקב טמונה סיבה מהותית ופנימית יותר.
כל זמן שיעקב היה במצרים, לא היה יכול להתחיל השעבוד. נמצא אפוא, שנשיאתו של יעקב ממצרים היא שלב בהתחלת גלות מצרים. לכן יוסף ולוי לא היו יכולים להשתתף בפעולה זו, הגורמת לגלות, כי הם, במהותם, למעלה מכל עניין הגלות.

על יוסף נאמר "כל זמן שיוסף קיים – לא היה עליהם משוי של מצרים; מת יוסף – נתנו עליהם משוי". זו משמעותם העמוקה של דברי יעקב שיוסף "הוא מלך": מצרים אינה שולטת עליו אלא הוא שולט עליה.
כמו-כן, השעבוד בפועל לא התחיל אלא לאחר מיתת לוי (שכן כל זמן שאחד השבטים חי, לא התחיל השעבוד, ולוי האריך ימים יותר מכולם). גם כשכבר החלה הגלות, שוחררו בני שבט לוי מעבודת הפרך, כי הם עסקו בתורה. שכן גם לוי עומד מעל הגלות.

רואים אנו אפוא, שיוסף ולוי הם מעל כל עניין הגלות, ולכן לא היו יכולים להשתתף בנשיאת ארונו של יעקב.
עם זאת, שלחו יוסף ולוי שלוחים במקומם לשאת את ארון אביהם. בכך העניקו כוח לבניהם לעבור את הגלות בשלום: מנשה מבטא את התשוקה לחזור לבית אבא ("נשני אלוקים את… בית אבי"), ואילו אפרים מסמל את הכוח להפוך את חושך הגלות לאור ("הפרני אלוקים בארץ עוניי"). שתי התכונות הללו הן הדרך שבאמצעותה בני-ישראל יכולים להתגבר על קשיי הגלות ולהגיע לגאולה.
כאשר מצד אחד יש תשוקה וצימאון לגאולה, ומצד שני אין מתרשמים מקשיי הגלות והופכים את הגלות עצמה לאור – על-ידי כך מנצחים את הגלות וזוכים לגאולה.

(על-פי לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 235)
 
שבת שלום!!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה