י"ב-י"ג בתמוז: חג הגאולה – ניצחון הרוח על העוצמה

הקדמה: ימים שמספרים סיפור

י"ב וי"ג בתמוז הם תאריכים מיוחדים ובעלי משמעות עמוקה בלוח השנה החב"די, ולמעשה, בלוח השנה של כל עם ישראל. אלו הם הימים בהם רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי מליובאוויטש, המכונה בפי כל "הרבי הריי"צ", שוחרר ממאסרו הנורא ברוסיה הסובייטית. שחרורו זה לא היה רק אירוע אישי, אלא הצהרה עוצמתית לעולם כולו: גם יהודי אחד, חמוש באמונה בלתי מעורערת ובמסירות נפש, יכול לעמוד מול מעצמה אימתנית – ולנצח. זהו סיפור על גאולה – לא רק פיזית, אלא רוחנית, כזו שממשיכה להדהד ולהעניק כוח לכל יהודי ויהודייה עד עצם היום הזה.

עננים שחורים ברוסיה: הרקע למאבק

כדי להבין את גודל הנס והמשמעות העצומה של ימי הגאולה, עלינו לצלול אל תוך המציאות הקודרת של רוסיה הסובייטית בשנים שלאחר עליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון בשנת 1917. המהפכה הבולשביקית חרטה על דגלה מלחמה חסרת פשרות בדת מכל סוג שהוא. הדת נתפסה כ"אופיום להמונים", כגורם המעכב את התפתחות החברה הסוציאליסטית ומונע מהאזרח להיות נאמן בלעדית למדינה.

מוסדות דת נסגרו בזה אחר זה, בתי כנסת נהפכו למחסנים או למועדוני תעמולה, ורבנים ואנשי דת נאסרו, נשלחו לגלות במחנות עבודה סיביריים, ואף הוצאו להורג. למרות שהאיסור חל על כל פעילות דתית מאורגנת, הקומוניסטים התרכזו במיוחד במלחמתם ביהדות. לשם כך אף נוסדה מחלקה מיוחדת בשם ה"יבסקציה" – המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית – שאויישה באופן אירוני על ידי יהודים, אשר שימשו ככלי שרת בידי השלטון לדיכוי אחיהם.

האדמו"ר הריי"צ: מנהיג המחתרת היהודית

מול גזירות השמד הללו, ניצב בגאון רבי יוסף יצחק שניאורסון. הוא סירב להיכנע לרוחות התקPeriod. הוא ראה לנגד עיניו את עתיד עם ישראל, את הנשמה היהודית בסכנה, והחליט לפעול. הרבי הריי"צ יסד וניהל מחתרת יהודית חשאית, רשת ענפה של פעילות תורנית ומעשית שפעלה בסתר בכל רחבי ברית המועצות.

הוא שלח מאות שלוחים מסורים, צעירים ומבוגרים כאחד, אל עיירות וכפרים נידחים, כדי ללמד ילדים יהודים תורה – א-ב, חומש, גמרא, חסידות. הם פתחו "חדרים" וישיבות מחתרתיות ("תומכי תמימים"), דאגו לפתוח מקוואות טהרה, ולספק אוכל כשר ליהודים שנותרו ללא כל תמיכה רוחנית. הפעילות הייתה כרוכה בסכנת חיים של ממש; עשרות פעמים נעצרו שלוחיו של הרבי, נאסרו, הוגלו ואף נורו למוות. אך רוחו של הרבי הריי"צ לא נשברה. זמן קצר לאחר מכן, היה שולח נציג נוסף להמשיך את עבודת הקודש, מתוך הבנה עמוקה שאין לוותר על אף נשמה יהודית.

הממשלה הרוסית ידעה היטב כי בראש המחתרת הזו עומד רבי יוסף יצחק שניאורסון בעצמו. באותם הימים, די היה בהאשמה כי אדם מסוים הוא "שניאורסוני" כדי להצדיק הוצאה להורג ללא דין ומשפט. הרבי היה מודע היטב לסכנה המרחפת מעל ראשו, אך אמונתו ומסירותו לעמו היו חזקות מכל פחד.

מאסרו של הרבי הריי"צ: מבחן האמונה

בחודש סיון של שנת תרפ"ז (1927), הגיע הרגע הבלתי נמנע. בליל ט"ו בסיוון, פשטו סוכנים של המשטרה החשאית (הג.פ.או.) על ביתו של רבי יוסף יצחק בלנינגרד ועצרו אותו. הוא הובל לבית הכלא שפלרקי, שם הוכה ונחקר באכזריות על פעילותו ה"חתרנית" להפצת היהדות. חוקריו איימו עליו, ניסו לשבור את רוחו, אך רוחו של רבי יוסף יצחק נותרה איתנה, בלתי ניתנת לשבירה.

באחת החקירות המפורסמות, נופף לעברו החוקר באקדח כשהוא אומר בזלזול: "צעצוע קטן זה גרם להרבה אנשים לפתוח את פיהם." הרבי לא נשבר, ולא היסס להשיב לו באומץ לב: "צעצוע שכזה יכול להפחיד רק אדם שיש לו עולם אחד וא-לוקים רבים. אך לי יש אלוקים אחד, ושני עולמות. לא תצליח להפחידני באיומי אקדח." בתשובה זו, טמון כל מהות המאבק: החוקר ראה רק את העולם הזה, את הכוח הפיזי, את האקדח. הרבי ראה את העולם הזה ואת העולם הבא, את הנצח, את הקשר הבלתי ניתן לניתוק עם הקב"ה. זו הייתה התגלות של עצם הנשמה היהודית, של מסירות נפש עליונה שאינה מתפעלת משום איום.

לאחר כמה ימים של חקירות מתישות, נקרא רבי יוסף יצחק שוב לחדר החקירות שם ניתן לו גזר הדין. גזר הדין הראשוני היה גזר דין מוות, רחמנא ליצלן, אך לבסוף, בנס גלוי, הוא הומר לשלוש שנות גלות בעיירה קוסטרומה.

גם בתחנת הרכבת, בדרכו לגלות, לא היסס הרבי מלשאת דברים בפני הקהל המצומצם שבא להיפרד ממנו. "ידעו נא כל העמים… כי לא מרצוננו הלכנו לגלות. רק גופותינו נמסרו לגלות, אך לא נשמותינו…" מילים אלו, שנאמרו בפומבי ובנוכחות שוטרים גויים, שיקפו את רוחו הבלתי מתפשרת ואת מסירות נפשו למען עם ישראל. הוא לא היה אסיר, אלא מנהיג שגם בתוך הגלות ממשיך להנהיג ולחזק.

(אגב, כדאי לציין כי לא הייתה זו הפעם הראשונה בה רבי יוסף יצחק נעצר בשל פעילותו למען עם ישראל. למעשה, אפילו בתור ילד הוא נאסר ב'אשמה' זו, מה שמלמד על מסלול חיים שלם של הקדשה ומסירות למען הכלל).

נס שחרורו של אדמו"ר הריי"צ: י"ב-י"ג בתמוז

נס השחרור של הרבי הריי"צ הוא סיפור של התגברות הרוח על החומר, של האמונה על הדיכוי. תשעה ימים בלבד לאחר שיצא מבית הכלא בדרכו לגלות, קיבל רבי יוסף יצחק את הבשורה המרעישה: הוא משוחרר, ורשאי לשוב לביתו. הדבר אירע בי"ב בתמוז, יום הולדתו של הרבי הריי"צ – יום שמזלו גובר. באופן פלאי, כשהגיע הרבי הריי"צ למוסד הג.פ.או. בקוסטרומה כדי להירשם כחוק, המוסד היה סגור, כי היה זה יום חגם. אז נודע לו שהגיעה פקודה ממוסקבה לשחררו. למחרת, בי"ג בתמוז, שחררו אותו רשמית. כך, הגאולה התרחשה בשני ימים, י"ב וי"ג בתמוז, שחוברו יחדיו כ"יומא אריכתא" – יום ארוך של גאולה.

"שחרורי מן הכלא לא היה ניצחון אישי שלי," כתב הרבי שנה לאחר מכן, "אלא ניצחון עבור כל יהודי. היה זה ניצחונה של היהדות." מילים אלו מבטאות את מהות "חג הגאולה". זה לא היה רק שחרור ממאסר פיזי, אלא שחרור רוחני, שבירת הקליפה של ממלכת הכפירה, והתגלות עצם הנשמה היהודית.

השחרור הזה איפשר לרבי יוסף יצחק להמשיך בפעילותו ביתר שאת. לאחר תקופה קצרה עזב את רוסיה ועבר לריגה, לטביה, ומשם לפולין, עד שבשנת ת"ש (1940) הגיע לארצות הברית. שם, בארץ החופש, הוא הקים מחדש את מוסדות חב"ד, והפך את אמריקה למרכז הפצת היהדות והחסידות בעולם כולו.

אכן, המחתרת הרחבה שייסד רבי יוסף יצחק, המשיכה לפעול בחשאיות ובסודיות במשך כל תקופת השלטון הקומוניסטי. לאחר הסתלקותו ובהנהגתו של חתנו, רבי מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מליובאוויטש), היא המשיכה לשמור על הגחלת היהודית ולהעביר את המסורת מהר סיני תחת התנאים הקשים ביותר. י"ב וי"ג בתמוז הם יום חגה של אותה גחלת, אותו ניצוץ יהודי ששמר עלינו לאורך כל הדורות ולעולם לא יכבה.

הגאולה: מעבר לשחרור הפיזי – מסרים לדורות

הרבי מליובאוויטש, ממשיך דרכו של הריי"צ, הרחיב רבות על משמעותו העמוקה של חג הגאולה, והדגיש את המסרים הנצחיים הטמונים בו:

1. גאולה כללית ופרטית: בי"ב בתמוז מודגש בעיקר עניין הגאולה ביחס לבני ישראל, כשהיא מסמלת את התאפשרות המשך הפצת היהדות בעולם כולו, ללא פחד וללא מורא. זהו ניצחון של העם היהודי על אלו שביקשו לכלות אותו מבחינה רוחנית. בי"ג בתמוז, לעומת זאת, מודגשת בעיקר השפעת הגאולה ביחס לאומות העולם, כשהיא מראה את כוחה של האמת האלוקית לחרוג מכל גבול. כל יהודי ויהודייה יכולים ללמוד מהאירוע הזה על החשיבות של חירות פנימית. גם כשהגוף נמצא בכלא או תחת לחץ, הנפש יכולה להישאר חופשית, דבוקה בערכים של תורה ומצוות.
2. התגברות על העלם והסתר: המאסר והגאולה של הרבי הריי"צ היוו שבירה של קליפת הכפירה. הרבי הריי"צ, במסירות נפש ללא חת, נטע את הזרע לפירוקה של ממלכת הרשע הקומוניסטית, מה שהכין וגרם לפירוקה שבעים שנה אחר כך. זהו מסר לכל יהודי: גם כשיש בלבול מצד חושך הגלות, הרי זה מעורר אותו כדי להתגבר בנפשו, בהתגברות חדשה בעבודתו, ועד שעל ידי זה נוסף חידוש של עבודת התשובה וכיוצא בזה, שלא היה עד אז. הגאולה נותנת כוח לגלות מיהו ומהו היהודי באמת – "יהודי של תורה", "יהודי של קדושה".
3. גאולה שהיא מעין הגאולה העתידה: הגאולה מי"ב-י"ג בתמוז היא הכנה קרובה, הכנה שהיא מעין ממש, לגאולה האמיתית והשלימה שתבוא עם משיח צדקנו, שבה ישוחררו כל עם ישראל מהגלות, הן הפיזית והן הרוחנית. על כן, יש להדגיש ביתר שאת את חיזוק האמונה בביאת המשיח והציפייה לביאתו, "אחכה לו בכל יום שיבוא", כולל ובמיוחד – על ידי לימוד התורה בענייני הגאולה, החל מפרשת השבוע ועד לספר היד להרמב"ם – הלכות מלך המשיח.
4. נשיא הדור ככוח לכל ישראל: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז," כתב הרבי הריי"צ, "כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה." כל יהודי שייך לרבי נשיא ישראל, ש"הנשיא הוא הכל". אין להתפעל מהעלם והסתר, מניעות ועיכובים, ואפילו מאלה שיש להם "בבואה דבבואה" (יהודים שפרקו עול). כשאין שמים לב להעלמות והסתרים, ועושים ביטול עם היד, מתוך ביטול עצמי ותוקף עצמי, ממילא מתבטלים כל המניעות והעיכובים למעלה מדרך הטבע בטבע. כשבטוחים ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", זוכים להתגלות הטוב בכל העניינים, עד שהחסדים המכוסים מתגלים באופן הנראה והנגלה לעין.

איך מציינים את י"ב-י"ג בתמוז?

חסידי חב"ד, ויהודים רבים אחרים, מציינים את י"ב-י"ג בתמוז במגוון דרכים, שכולן נועדו להעמיק את הקשר למהות היום ולהתחזק במסרי הגאולה:

• התוועדויות חסידיות: זהו המנהג המרכזי. מתכנסים יחד ללימוד תורה, סיפורי חסידים, שירה וריקודים. ההתוועדויות הללו הן דרך לחזק את הקשר לערכים של האדמו"רים, ולהתמלא בחדוות חיים ואופטימיות. הרבי הדגיש את חשיבותן של התוועדויות אלו ב"כל אתר ואתר (בכל קצוי תבל) לפי עניינו ובכל זמן האפשרי, לעשות התוועדות, באופן של הקהל את האנשים את הנשים ואת הטף". בהתוועדויות אלו עושים חשבון נפש על השנה שחלפה ומקבלים החלטות טובות לעתיד, במיוחד בתחומי לימוד תורה, קיום מצוות והפצת המעיינות חוצה.
• לימוד תורה: מקדישים זמן נוסף ללימוד תורה, ובפרט ללימוד תורת החסידות. הרבי הריי"צ קישר את חגיגת הגאולה שלו עם מאמר בדיבור המתחיל "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה", מה שהפך ל"הוראה נצחית ללמוד מאמר זה בימי הגאולה י"ב-י"ג בתמוז בכל שנה ושנה". דרך הלימוד מתחברים לעומק הרעיונות שהובילו את האדמו"ר הריי"צ במסירות נפשו.
• קבלת החלטות טובות: מקבלים על עצמם קבלות טובות בחיזוק שמירת מצוות, בפרט בתחומים כמו לימוד תורה, תפילה, והפצת אור היהדות לסובבים. הרבי הציע שכל אחד יכתוב שלושה דברים טובים וחדשים שעשה במשך השנה ברוחו של בעל הגאולה, ומה טוב שימסור זאת על האוהל של בעל הגאולה. זוהי דרך לעורר את אלו שעדיין לא פעלו, ולזרז את כולם להוסיף עוד יותר בעשיית דברים חדשים בשנה הבאה.
• מבצעים מיוחדים: מעורבות בפעילויות של קירוב לבבות והפצת יהדות, כגון חלוקת נרות שבת, שיעורי תורה, הנחת תפילין, ועוד.
• צדקה: תורמים צדקה, במיוחד למוסדות תורה וחינוך, כהכרה בחשיבות פעילותו של הריי"צ להקמת מוסדות כאלה בתנאים קשים. הרבי עודד להוסיף בנתינת צדקה במספר של מאה ועשר (לרגל 110 שנה להולדתו של הריי"צ), ובמספר של ס"ג (לרגל 63 שנה לגאולה).
• אמירת תהילים: הרבי הורה לומר וללמוד את פרק קי"א בתהילים, יחד עם מפרשי תהילים, ובפרט רשימת הצמח צדק על הפרק.

סיפור בתוך סיפור: כוחה של העצמות

סיפור נוסף ממאסרו של הרבי הריי"צ מדגיש את כוחה של העצמות היהודית: אנשי בית הסוהר באו לצלם את הרבי בשבת. כשראוהו מתפלל ופניו מכוסות בטלית, הלכו להם. לאחר כשעה חזרו שוב וראו שהוא עדיין מתפלל, אך טליתו לא כיסתה את פניו. כשהבחין שבאו לצלמו עשה להם תנועה בידו והם הלכו. כשחזרו בפעם השלישית אמר להם שאסור להצטלם בשבת, והם דחו את הצילום לזמן אחר.

זהו דבר פלאי ובלתי מובן כלל. הרי הם אסרו אותו בגלל שמירת תורה ומצוות, בגלל היותו רב המתעטף בטלית. בכל זאת, כשהוא יושב בד' אמות שלהם ומתנגד להצטלם בשבת, הם נבהלים ומסתלקים. מצד העצמות של הרבי, שעמד בביטול עצמי ותוקף עצמי, אותו ניצוץ אלוקי, שהיה בהסתר והעלם לגמרי בקליפה, ראה "עצמות ומהות שיושב מעוטף בטלית מעל הראש", עד שהתבטלה מציאות אנשי בית הסוהר, והסתלקו מן המקום. זהו סיפורו של נשיא ישראל הנותן כוח גם לנו – לכל יהודי.

הגאולה שלי: מסר לימינו

סיפור הגאולה של י"ב-י"ג בתמוז רלוונטי במיוחד לימינו. בעידן שבו אנו חיים, של חופש יחסי, לעיתים קרובות אנו שוכחים את חשיבותה של החירות הפנימית. אנו עשויים להיות כבולים ללחצים חברתיים, חומריים או טכנולוגיים, המונעים מאיתנו לחיות חיים מלאים ורוחניים.

חג הגאולה מזכיר לנו שאנו צריכים לשאוף לגאולה עצמית. לשחרר את עצמנו מכבלי האדישות, הספקנות, והייאוש. להתחבר מחדש למסורת שלנו, לערכים שלנו, ולתת להם לכוון את דרכנו. זהו יום להבטיח לעצמנו, ולקדוש ברוך הוא, שנמשיך את המורשת של מסירות הנפש. שנפעל ללא לאות להפצת האור והטוב בעולם, כל אחד במקומו ובדרכו. כי כל מעשה טוב, כל מילה טובה, כל מחשבה חיובית, היא חלק מתהליך הגאולה השלמה.

יהי רצון שנצא מהמיצרים והגבולים, נצא מהרגילות, ונגיע למעמד ומצב חדש של חיים חדשים טובים יותר, ונלך בדרך המלך, מלכו של עולם, כפי שגילה לנו על ידי עבדיו הנביאים, רבותינו נשיאינו, ובמיוחד משה רבינו של הדור האחרון הרבי מלך המשיח שיל"ו. ונזכה מיד לגאולה האמיתית והשלימה.

לחיים, לחיים ולברכה