בהתחלת פרשתנו פנחס נאמר שמכיו ש"פנחס גו' השיב את חמתי מעל בני ישראל גו'" לכן יזכה ש"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (כה, יא-יג).
והנה, במדרש (תנחומא פרשתנו יא. ועוד) על בקשת משה "יפקוד ה' גו' איש על העדה" מובא ש"אמר משה . . בדין הוא שיירשו בני את כבודי". ומצינו שלא נעתר לו הקב"ה אלא ציווה לו שיהושע יירשנו. ולכאורה תמוה, הרי באם פנחס זכה לכהונה "לזרעו אחריו" מפני ש"השיב את חמתי מעל בני ישראל", הרי משה שהשיב חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל כמה וכמה פעמים בוודאי הי' צריך לזכות בגלל זה ש"זרעו אחריו" יירשו את כבודו?
ויש לומר הביאור בזה:
האופן בו הגין משה על בני ישראל הי' שעמד בתפילה להקב"ה שיסלח לישראל על חטאם. אך בפנחס לא מצינו שפנה אל הקב"ה בתפילה, אלא מסר נפשו וקינא את קנאת ה'. ויתירה מזו, בפעולותיו עורר את ישראל בתשובה, ועל ידי זה כיפר על ישראל, וכמאמר רז"ל בנוגע לפינחס "שעשה שישראל יעשו תשובה" (פדר"א פמ"ז).
ונמצא, שלפעולות משה לא היו השפעה ברת קיימא על ישראל שייטיבו דרכיהם, שהרי פעולותיו היו כלפי הקב"ה בלבד, בעמדו בתפילה לפעול כפרה על ישראל. משא"כ פנחס, מכיון שעורר את ישראל לתשובה, פעל אצל ישראל שינוי לטובה גם על להבא, ונתעוררו להטיב דרכיהם.
וזהו שדווקא פנחס זכה ל"ברית כהונת עולם" – "לזרעו אחריו", שהי' בזה "מדה כנגד מדה" בשכר מה שפעל אצל ישראל, לא רק בזמן המעשה אלא גם בזמן "אחריו".
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 344 ואילך)
