בפרשתנו נאמרו דיני הקרבת העומר ושתי הלחם. ובנוגע לדינים אלו כתוב במשנה (מנחות סח, ב) "העומר היה מתיר במדינה (לאכול החדש בכל המקומות. רע"ב) ושתי הלחם במקדש (שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה. רע"ב)".

ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם לקונו:

בחג הפסח, זמן יציאת מצרים, מביאים עומר מן השעורים ‑ מאכל בהמה. וזה מרמז על התחלת עבודת האדם, תיכף בצאתו ממצרים, כאשר הבהמה והרע שבנפשו עדיין בתקפו (ראה תניא פל"א), שאזי יש להקריב ה"בהמה" שבאדם (נפשו הבהמית) להשם, וצריך לזבוח יצרו ולכפותו לעבודתו יתברך.

ובהמשך להקרבת העומר באה עבודת ימי ספירת העומר, שבהם האדם מזכך ומברר את מדותיו הרעות ומטהר את עצמו מזוהמתו, ש"צויתנו. . לספור ספירת העומר כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאתינו. . כדי שיטהרו. . מזוהמתם" (נוסח ה"יהי רצון" לאחרי ספירת העומר).

ולאחר גמר ספירת העומר, כאשר האדם סיים את עבודת זיכוך מדותיו הרעות, אזי מביאים שתי הלחם מחטים ‑ מאכל אדם, כי מעתה הוא בדרגת "אדם", וקירובו לה' אינו רק על ידי עבודת הביטול ובירור ה"בהמה" שבו, אלא עבודתו היא העלאת וקירוב ה"אדם" שבו, הוא נפשו האלקית, ועליה מחיל אל חיל בבחינות הקדושה.

וזהו שהעומר מתיר חדש להדיוט, ושתי הלחם ‑ למזבח, כי עבודת זביחת ה"בהמה" שבאדם ‑ העומר ‑ היא ההקדמה שיוכל האדם ליהנות מהתבואה החדשה לצרכיו, כי על ידי זביחת ה"בהמה" שבו נקבע בלבו שלא ישתמש בעניני הגוף לצורך עצמו, כי אם התעסקותו ב"כל מעשיך" תהיה "לשם שמים" (אבות פ"ב מי"ב).

מה שאין כן עבודת "שתי הלחם" ‑ שהיא עליית האדם בדרגות הקדושה גופא ‑ אינה קשורה עם "תבואה" והתעסקות האדם בצרכיו, אלא היא רק לצורך גבוה, ומתיר חדש למזבח, והקדמה לעליית האדם מדרגא לדרגא בקדושה גופא.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ב עמ' 134 ואילך)