אנא שתפו לזיכוי הרבים

ממתק לשבת פרשת אמור תשע"ח

לפני כארבעים שנה היה בארץ יהודי שבתו הקטנה חלתה מאוד והרופאים לא הצליחו למצוא מזור למחלתה, המצב הלך והחמיר ואז פגש אותו חב"דניק שהציע לו לכתוב מכתב לרבי, הרבי בירך את הילדה והציע לבדוק את המזוזה בפתח חדרה, בדקו את המזוזה והיא נמצאה פסולה, החליפו מזוזה והילדה מיד החלימה, היהודי כתב לרבי שהוא רוצה להודות לרבי על הברכה אבל חייב גם לשאול שאלה, "אני קניתי מזוזה לכל חדר בבית, שמתי מזוזה בפתח חדרה של בתי, למה אני אשם שהמזוזה הייתה פסולה האם לכן מגיע לי עונש שבתי תחלה ואם חלילה לא הייתי שואל אותך ומחליף את המזוזה, מי יודע מה היה קורה"
הרבי עונה לו במשל מקבוצת חיילים שיוצאת לשדה קרב והמפקד אומר לחיילים שכולם חייבים לחבוש קסדות בגלל שהמקום מסוכן, אחד החיילים לא שם לב שהקסדה שלו הייתה סדוקה, זרקו עליו אבן גדולה הקסדה נשברה והוא נפצע, כשהמפקד מגיע לבקר אותו הוא אומר למפקד "אני לא מבין למה מגיע לי עונש להיפצע הרי מילאתי את ההוראות, מניין לי לדעת שהקסדה סדוקה?" המפקד אומר לו "חייל יקר, ברור שלא קיבלת עונש, אתה היית בסדר אבל מה לעשות שהקסדה לא הגנה עליך כי היא לא הייתה תקינה" על בסיס זה כותב לו הרבי "המזוזה אמורה להגן על יושבי הבית, "שומר דלתות ישראל" כשאתה כתבת לי שהבת שלך חולה ולא מוצאים תרופה, הבנתי שחסר משהו בהגנה ולכן הצעתי לבדוק את המזוזה, כשתיקנתם את ההגנה הבת החלימה.
בפרשה שלנו אנו מצווים על ספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות" בשבועות אלו אנו סופרים את הימים ומתכוננים למתן תורה על ידי זיכוך המידות והרגשות שלנו כדי שנהיה מוכנים כמו במתן תורה "כאיש אחד בלב אחד".

ידוע שבתקופה זו של ספירת העומר נוהגים במנהגי אבלות בגלל 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו, חז"ל אומרים לנו שהם מתו מכיוון "שלא נהגו כבוד זה בזה" וזה ממש לא מובן, ראשית הרי מדובר בתלמידי רבי עקיבא שהמשפט הכי מפורסם שלו הוא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" ואיך יכול להיות שדווקא הם נכשלו בכלל הגדול של הרב שלהם?
ושנית גם אם נכשלו בזה האם מגיע להם למות בגלל דבר כזה? מוסבר על כך בחסידות שהם לא רבו במובן הפשוט של המילים אלא שכל אחד מהם חשב שהוא זה שמבין הכי נכון את כוונתו של הרב וזלזל בהבנה של חברו ודווקא כתלמידים של רבי עקיבא נדרש מהם הרבה יותר להקפיד על אהבת רעים, במיוחד בתקופה זו של הכנה למתן תורה בה כולנו משתדלים לחזק את עצמינו באהבת ישראל, כשהם לא קיימו זאת הייתה חסרה להם ההגנה שמצוות אהבת ישראל נותנת ולכן ברגע שהחלה מגיפה לא היו מוגנים והמגיפה שלטה בהם.

כמובן עלינו ללמוד חלילה לא לזלזל בזולת גם אם הוא נראה שונה ממני או חושב שונה ממני ובתקופה של ספירת העומר וימי ההכנה למתן תורה נחזק את ההגנות שלנו על ידי הוספה באהבת ישראל שתביא לנו בקרוב את הגואל ותכין אותנו לקבל את התורה מתוך אחדות ישראל אמיתית.

שבת שלום ומבורך

לדעת מי אתה / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

עיקרון משנה-חיים מסתתר בתחילת הפרשה: ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״, כך אומר אלוקים למשה רבנו, ורק אז הוא גם מפרט מה להגיד לכוהנים. למה צריך לספר לכוהנים שהם בני אהרון? הם הרי יודעים את זה.

ספר הזוהר מסביר: קודם כל צריך להזכיר לכהנים מה השורשים שלהם, מה מעלתם, מי האבא הנפלא שלהם, אהרון הכהן, שהיה דמות חינוכית ורוחנית שכולה שלום, אהבה ואחדות. רק אחר כך, כשהם יודעים מאיפה הגיעו, אפשר להתחיל לתת להם הוראות. קודם צריך לרומם, לחבר.

פרשנינו אומרים שכך אלוקים קורא לכל אחד מאיתנו: ״דַּע מֵאַיִן בָּאתָ״*. תכיר את שרשרת הדורות שלך, כמה שיותר אחורה. זה ימלא אותך בכוחות ובתחושת שליחות. הנביא ישעיהו מזכיר שאם הולכים אחורה, לסבא של סבא של סבא, מגיעים לשורש: *"הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם".

למעשה כל מי שקורא את השורות האלה עכשיו, הוא צאצא של הרבה אנשים דגולים שחיו פעם, ושל אברהם ושרה. האם זה גורם לנו להתחיל את היום אחרת?

*** לקבלת התכנים של סיון רהב-מאיר בעברית ובשפות נוספות: https://lp.vp4.me/pif9

מסרון השבוע – פרשת אמור
Time is…

אנשים אומרים: Time is Money

אבל ספירת העומר אומרת: Time is Life

בפרשת אמור מדובר על מצוה אותה מקיימים בימים אלה, המצוה לספור 49 ימים מפסח עד שבועות.

לספור את הימים, זה להעריך את חשיבות הזמן. להבין שזמן הוא המשאב הכי חשוב בחיים. לייקר כל רגע ולמלא אותו במשמעות.

אמרו חכמים: "אדם דואג על איבוד דמיו, ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים".

שבת שלום!

ממתק לשבת פרשת בהר תשע"ט 2019

סוחר בינלאומי בבדים יוקרתיים ביקר פעם אצל הרבי כחבר פעיל בקהילת חב"ד באנגליה, איש העסקים הכיר וידע היטב עד כמה השפיעו עצותיו וברכותיו של הרבי על חייהם של אנשים רבים בכל שטחי החיים. בנקודה מסוימת בשיחה, הציע איש העסקים לרבי הצעה כמעט מגוחכת: שהרבי יהיה שותף שלו בעסקים. הרבי הרצין ואמר: "בסדר. אך זכור, שבשותפות אף צד לא עושה שום צעד בלי לקבל את הסכמתו של הצד השני. עשינו עסק?"
האיש התרגש למשמע ההזדמנות להיות שותף עם הצדיק והסכים לעסקה בזרועות פתוחות. בהמשך השיחה יעץ הרבי לשותפו לבצע רכישה גדולה של בד מסוים שהאיש אפילו לא שמע עליו. הסוחר נסע לביתו ועשה הזמנה גדולה של הבד הבלתי רגיל הזה. כאשר דיווח לניו יורק, הגיב הרבי שהרכישה היתה שמרנית מדי ושעליו להזמין כמות גדולה יותר. למשמע תגובתו של הרבי הזמין הסוחר כמויות אסטרונומיות של הבד, עד לנקודה שבה השקיע כמעט את כל הונו האישי בכך.
זמן קצר לאחר הרכישות, ערכו של הבד בשוק החל ליפול. אולי, חשב האיש, יהיה עליו למכור לפחות חלק גדול מן הבד כדי להציל משהו. כפי שסיכמו ביניהם, התקשר האיש לרבי כדי לקבל את הסכמתו למכירה. להפתעתו, הרבי לא נתן את הסכמתו והזכיר לו שיש ביניהם הסכם על אי-עשיית צעדים חד-צדדיים.
ככל שמחירו של הבד המשיך לרדת, כך ירד גם מצב רוחו של הסוחר. כל יום הביט בהונו היורד לטמיון. תחנוניו לרבי נתקלו באותה תשובה: "אל תמכור".
כשהוא עומד בפני משבר כלכלי, החל האיש לתהות על כל הקשר שלו עם הרבי ועם חב"ד. אולי הכל היה טעות, חשב. וכך, כל יום שבו ירד הערך של מלאי הבד שברשותו הרחיק אותו עוד ועוד מקהילת חב"ד.
ההפסדים נמשכו חודשים ספורים. יום אחד היה המחיר בסימן קטן של עלייה. שוב התייעץ האיש עם הרבי. אך הרבי עדיין עיכב את הסכמתו. כשהמחיר עלה לנקודה שבה האיש יכול היה להתאזן כלכלית, הרבי עדיין לא נתן לו אור ירוק למכור. אצל הסוחר כבר לא היתה רק התפכחות מאשליה אלא מרירות ממש.
זמן קצר לאחר מכן, מעצב אופנה מפורסם יצא בקו אופנתי חדש שדרש שימוש נרחב בבד בלתי רגיל. האיש באנגליה השתלט על השוק. כאשר דיווח על כך לרבי, נאמר לו שהגיע הזמן למכור. המלאי אזל מהר מאד. האיש עשה רווח של מיליונים. בהתרגשות עלה על מטוס כדי למסור לרבי המחאה עבור "חלקו" ברווח. הרבי סרב בדרשו מהאיש לתת את הכסף לצדקה. שאל האיש את הרבי אם יוכלו לעשות עוד עסק בשותפות. הרבי התנגד וחייך: "אני מצטער… אתה שותף חלש".
בתחילתה של פרשת בהר אנו קוראים על כך שבהר סיני ה' אמר למשה להורות לבני ישראל את דיני שנת שמיטה – שנת השבתון לאדמה. כאשר ייכנסו לארץ ישראל, עליהם לספור את השנים במחזורים של 7 שנים. במשך שש שנים יוכלו לעבוד את אדמתם ולקצור את פירותיה, אך בשנה השביעית "ושבתה הארץ שבת לה'" – לא זריעה, לא גיזום, לא קטיף ולא קציר. שנה שלמה תוקדש לעיסוקים רוחניים.
התורה ממשיכה ואומרת: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו? וציוותי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים". במילים אחרות, הברכה האלוקית שתעשיר את האדמה כתוצאה משמירת דיני שמיטה תפצה את החקלאים פי שלוש מהפסד ההכנסה המשוער בזמן מנוחתה של האדמה כשדה שנחרש ולא נזרע.
הכלכלה הישראלית כולה נבנתה סביב חקלאות. לנוח מעבודת האדמה במשך שנה שלמה היתה פעולה של הקרבה עצמית והצהרה נועזת של אמונה בה'. ואכן, באותן שנים בתחילת דרכה, כשרובם שמרו את חוקי השמיטה, היתה ברכה באדמה, בדיוק כפי שהובטח. אף אחד לא היה רעב. החיים היו טובים.
אפשר לדבר באריכות על אמונתנו בקב"ה; על הביטחון שלנו בחכמתו האבסולוטית, בטובו ובחסדו. אך האם אנו אכן שמים את כספנו בהתאם למה שפינו מדבר? אמיתות אמונתנו לא נבחנת רק כשמעלים אותנו על המוקד חלילה, אלא גם בהתנהגותנו היומיומית במשרד, בבנק או בסופרמרקט.
בין אם זה בשמירת שבת קודש, קביעת עתים לתורה, הקפדה והידור באכילת מזון כשר, הנחת תפילין כל יום או הדלקת נרות שבת כל יום ששי השמיטה מזכירה לנו שהר סיני מייצג עבורנו את הגשר בין תיאוריה למעשה; אמונה ופעולה; ביטחון והחלטיות. לרגלי ההר הזה לקח אותנו הקב"ה כשותף שלו במעשה הבריאה. והוא מפציר בנו מאז: "אל תהיו שותף חלש".
(הממתק לקוח השבוע ממאמר של הרב משה בריסקי באתר חב"ד. אורג)
שבת שלום ומבורך!

"אנחה שיהודי נאנח על צער זולתו – קורעת מחיצות של ברזל של המקטרגים (למעלה);
שמחתו של יהודי בשמחתו של הזולת וברכותיו לזולת – מקובלות אצל השם יתברך כתפילתו של רבי ישמעאל כהן גדול בקודש הקודשים". (מפתגמי הבעל שם טוב)

שנזכה לחוש את אחוות ואחדות העם רק בימים טובים, מאירים ושמחים

השבת פרשת אמור
(כוחו של דיבור חיובי)

שמה של פרשתנו – אמור. מילה זו, בהקשרה הכתוב בתורה, אמורה על הכוהנים – "אמור אל הכוהנים", אולם מנהג ישראל לקרוא לפרשה אמור, בלי ההמשך ("אל הכוהנים"). על-כן יש לראות בזה הוראה לכל יהודי, שהתורה אומרת לו: "אמור!".
מה יהודי צריך לומר? אי-אפשר לומר שהכוונה לדברי תורה, כי על זה נאמר ציווי מפורש "ודיברת בם" (בדברי תורה). אלא האמירה שעליה מצוּוה כל יהודי היא – לומר דברים בשבחו של חברו.

על הפסוק "אמור אל  הכוהנים" נאמר במדרש: "אמרות ה' אמרות טהורות. אמרות בשר-ודם אינן אמרות טהורות". המדרש מביא דוגמה ממלך בשר-ודם, שמבטיח לבני עמו לבנות בניין, ולמחר הוא שוכב לישון ולא קם, "היכן הוא והיכן אמרותיו?!". אבל הקב"ה – מה שהוא אומר, הוא עושה.
בני-ישראל דבוקים בקב"ה, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", ולכן כשם שאמרותיו של הקב"ה הן אמת והאמירה עצמה פועלת ויוצרת, כך גם ליהודי יש הכוח לומר דברי אמת, שגם יכולים לפעול וליצור על-ידי עצם האמירה.

איזו אמירה פועלת על-ידי עצם האמירה? זו אמירת דברי זכות על הזולת. עניינו של דיבור הוא להוציא דברים מן ההעלם אל הגילוי. דברים שהיו בהעלם במחשבה מתגלים ויוצאים החוצה על-ידי הדיבור. הכוח הזה פועל גם על יהודי שני.
כאשר מדברים על הרע של הזולת, מוציאים בכך לידי גילוי את הרע הקיים בתוכו, והדבר עלול לגרום לו נזק. אילו לא היו מדברים על כך, ייתכן שהרע היה נותר כשהוא חבוי בתוכו, ולא היה מביא את התוצאות השליליות.

אם כך באמירת דברים על הרע של הזולת, הרי מכיוון ש"מידה טובה מרובה ממידת פורענות", קל-וחומר שאמירת דברי שבח על יהודי מוציאה לידי גילוי את המעלות החבויות בו, והדבר מעניק לו כוח וסיוע בעבודתו לקב"ה. כשמלמדים זכות על יהודי ומדברים על מעלותיו, הדיבור עצמו גורם שמעלות אלה יבואו לידי ביטוי בפועל.
זו ההוראה שנלמדת מהציווי 'אמור': יש לדבר בשבחו של יהודי, לדון כל יהודי לכף זכות ולדבר על מעלותיו. כשעושים כך, יתקיים גם הפירוש הפנימי ב"הווי דן את כל האדם לכף זכות" – 'זכות', מלשון זיכוך; כלומר, הדבר יביא לידי כך שכל יהודי יהיה זך וטהור, עד שהקב"ה יאמר עליו "ישראל אשר בך אתפאר".
(לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 158)

שבת שלום!!!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה