ממתק לשבת פרשת צו תשע"ז

במרכז אמריקה חי יהודי בגיל העמידה שהיה אדם אמיד אך אף פעם לא התחתן והיה די בודד בחייו, יום אחד כשהגיע לביתו הוא רואה קופסא מרובעת שטוחה בתיבת הדואר, הוא מרים את הקופסא ורואה שכתוב עליה ברכה לחג הפסח מהשליח של חב"ד באזור ובקופסא 3 מצות שמורות, הוא מאוד התרגש ושמח, למחרת הוא שוב מוצא ליד הדלת קופסא של מצות והוא חושב לעצמו למה שלחו לי פעמיים? כשלמחרת שוב הגיעה אליו חבילת מצות הוא כבר קצת התחיל לכעוס על הפיזור של החבדניקים האלו שהמחשב שלהם פולט כל יום את אותם שמות, כשלהפתעתו הרבה ביום הרביעי הגיעה חבילה נוספת, הוא ממש התאמץ להבין מה מנסים לרמוז לו, אולי כנגד 4 כוסות או ארבעת הבנים…

לאחר מחשבה החליט שהוא יעשה מה שהחבדניקים עושים וגם הוא יעביר מצות שמורות לאנשים שאין להם, הוא לקח אתו לעבודה 2 קופסאות ונתן לאיש שהיה נשוי לגויה קופסא אחת ולעוד יהודייה קופסא שניה את הקופסא השלישית לקח לבית הוריו שם התארח בסדר ואת הרביעית שמר לעצמו, כשהגיע לבית הוריו ונתן לאמו את המצות היא כל כך התרגשה ואמרה לו אתה יודע שאני כבר לא כל כך צעירה ולכל יום יש משמעות עמוקה בחיי והיום שהבאת לי את המצות האלו הוספת לי המון משמעות ליום המיוחד הזה.

לאחר החג כשחזר לעבודה ניגש אליו היהודי ואמר לו, אתה יודע אשתי בדרך כלל לא מוכנה שנעשה טקסים יהודיים בביתנו, אך כשחזרתי בערב החג הביתה עם המצות והראיתי אותם לאשתי היא כל כך התלהבה וביקשה שאוריד את התנ"ך המאובק ואקריא לה ולילדים את סיפור יציאת מצרים…

בהמשך היום ניגשה אליו היהודייה ואמרה לו אני חייבת להודות לך על המצות שנתת לי ישבתי עם בעלי בבית הורי שם חגגנו את ליל הסדר בתי פתחה את הקופסא ונתנה לכל אחד מהמצות המיוחדות האלו וגם הקריאה לנו את המכתב של הרב ולפתע בעלי פונה אלי ואומר לי אני רואה שהיא כל כך נהנית מזה אולי נשלח אותה לבית ספר יהודי.

הוא מסיים את סיפורו "אין צורך לומר שנדהמתי ממש מהגילויים הללו, ואף חשתי רגשות אשמה על ששמרתי קופסא אחת לעצמי. ראו את הטוב שיכולתי לעשות לו הייתי נותן לעוד מישהו את הקופסא הנוספת של מצה שמורה… אך אז נזכרתי כיצד אני-עצמי הרגשתי כשקיבלתי את אותה קופסא ראשונה ואז… די שמחתי ששמרתי אותה לעצמי".

*

בפרשת השבוע אנו ממשיכים לקרוא על הטקסים שנערכו בבית המקדש, באופן כללי נחלקו טקסים אלו לשתי קטגוריות כלליות: "הטקסים הפנימיים" בבית המקדש עצמו ו"הטקסים החיצוניים" בחצר בית המקדש. גם בעבודתו של האדם שהיא בעצם המקדש הפרטי שלו, ישנם שני סוגי עבודות א). התפתחותו הרוחנית הפנימית של האדם, ו-ב) מאמציו של האדם לשפר את זולתו ואת העולם הסובב אותו.

אדם עשוי לחוש באופן טבעי שהעבודה מתחילה מבפנים. קודם כל הוא יטפל בצרכיה הפנימיים של נשמתו, ורק לאחר מכן הוא יפנה את תשומת לבו לעניינים "חיצוניים". לאחר שהשיג שלווה פנימית ותחושת שלימות, הוא יהיה מסוגל באמת להשפיע על סביבתו.

אבל בבית המקדש, הדברים נעשים בסדר הפוך. עבודת היום נפתחת בהדלקת האש על המזבח החיצון הניצב בחצר בית המקדש ורק אז מדליקים את המזבח הפנימי והמנורה העומדים בחדר הפנימי של בית המקדש מהאש שהדליק קודם על המזבח החיצון.

נכון שכל עוד אדם לוקה בעצמו בתחום מסוים, יקשה עליו ביותר לסייע לרעהו לתקן פגם דומה. עם זאת, אין ספק כי לא יתכן שנתעלם מצרכיהם של אחרים עד שנגיע בעצמנו לידי שלימות. יותר מזה לפעמים דווקא כאשר נעזור לאחרים, נהיה אנו המרוויחים הגדולים מכך. כשנסביר רעיון כלשהו לאחר נבין אותו טוב יותר בעצמנו. כשאנו עוזרים לאדם אחר בשעת משבר נפתחים בקרבנו מאגרי אמונה שמעולם לא ידענו שקיימים בנו. זהו הלקח הטמון בעובדה שהמנורה והמזבח החיצון הודלקו מן האש שבחצר בית המקדש: תנו ידכם לאחרים שאל חייהם אתם יכולים להביא אור ושמחה. מעשי אור ואהבה בלתי אנוכיים אלו יציתו את "האש בבית" בחדרי החדרים של בית מקדשכם הפנימי.

שבת שלום ומבורך והכנות קלות לחג הפסח!

מסרון השבוע – שבת הגדול
שימו לב לפלוני אלמוני

מיקי אלפרין הרגיש בודד. הוריו יצאו בשליחות הרבי מליובאוויטש לברזיל, בזמן שלא הייתה שם קהילה חסידית. למיקי הצעיר לא היו כמעט חברים, וכדי לעזור לו, הוריו הציעו שילמד בישיבת חב"ד בניו יורק, ויגור אצל סבא וסבתא.

אך המעבר לא עזר. החברים האמריקאיים לא ידעו לתקשר עם הנער הברזילאי, ומיקי שוב הרגיש בודד. הפעם הוא גם רחוק מההורים. במוצאי שבת הגיע לומר 'קידוש לבנה' בבית מדרשו של הרבי – 770. מאות מבוגרים הצטופפו סביב הרבי, אך פתאום כל העיניים מופנות אל הנער. הרבי מחפש דווקא אותו לומר "שלום עליכם", כדי שישיב "עליכם שלום", כנהוג בקידוש לבנה. הריטואל הזה חזר על עצמו משך כמה חודשים. מיקי כבר לא הרגיש בודד. הוא חש שיש לו "חבר" שמזדהה ומרגיש אותו.

היום יום י"א בניסן הוא יום הולדתו של הרבי לפני 115 שנה. הרבי לא דאג רק לעניינים גדולים, אלא ידע לשים לב אל היחיד, לחלק באופן אישי מיליון וחצי שטרות דולר בודדים, לפתוח בעצמו מאות אלפי מכתבים ולחתום עליהם. לפעמים אנו עסוקים בדברים גדולים. דאגה למשפחה, לקהילה, לעם ישראל. בל נשכח את היחיד, את פלוני אלמוני, כי כל אחד הוא עולם מלא.

שבת שלום!
הרב חיים הלוי הבר

קבוצת צעירים שביקרה אצל הרבי מליובאוויטש הציגה בפניו רעיון להנציח את זכר קדושי השואה באמצעות כסא ריק ב'ליל הסדר'. הרבי אמר להם שהוא בעד לשים כסא נוסף, אך לדאוג שהכסא לא יהיה ריק, אלא להביא עוד יהודי לליל הסדר…

היום, י"א בניסן, הוא יום הולדתו של הרבי. כשהרבי הגיע לגיל 70 היו שהציעו לו לנוח מעט מפעולותיו הרבות, בתגובה הורה הרבי לפתוח 71 מוסדות חדשים של חב"ד ברחבי העולם…

ההשראה שהרבי נתן לכולנו היא לא להשאיר חלל ריק, במקום או בזמן, אלא לפסוע כל הזמן קדימה, וכך לצאת מ"מצרים" (=המעצורים האישיים) אל הגאולה הקרובה.

השבת פרשת צו
(ציווי שחודר לעומק הנפש)

את המצוות שציווה הקב"ה למשה לומר לבני-ישראל אמר לו בשלושה לשונות: 'אמור', 'דבר', 'צו'. פרשת השבוע נקראת צו, והיא נפתחת בציווי: "צו את אהרן". על כך מביא רש"י את דברי חז"ל: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות".

מבין שלושת הלשונות – 'דבר', 'אמור', 'צו' – האחרון קשור יותר למושג 'מצווה' (שניהם נובעים מהשורש 'ציווי'). מכאן, שהמהות המיוחדת של מצווה באה לידי ביטוי מודגש במצוות שניתנו בלשון 'צו', וזו הסיבה שדווקא במצוות אלה נדרש "זירוז מיד ולדורות".

תורת החסידות מסבירה, שמצווה היא מלשון 'צוותא', התחברות. המצווה מחברת את הקב"ה, שציווה את המצווה, עם היהודי, שנצטווה לקיימה. המצווה יוצרת קשר אין-סופי בין האדם לבין הבורא, בכך שהקב"ה מצווה את האדם והאדם ממלא את ציווייו.

קשר עם הקב"ה יכול להיעשות רק על-ידי מצוות. האדם עצמו אינו מסוגל ליצור קשר בינו לבין הבורא. מצד ערכו העצמי של האדם אין שום יחס בינו לבין הבורא, ולא יכול להיות שום קשר ביניהם. מול אין-סופיותו של הקב"ה אין לאדם שום ערך ומעשיו ורגשותיו הם ממש בבחינת אין ואפס. האדם זוכה לקיום ולערך רק בזכות העובדה שהקב"ה בחר לצוותו לקיים את מצוותיו. כאשר הקב"ה רוצה שהאדם יקיים מצוות, בכך הוא נותן לאדם דרך להתקשר עמו, והאדם הממלא את ציווי ה' יוצר קשר בינו לבין הבורא.

הקשר הזה בולט יותר במצוות שניתנו בלשון 'צו', שכן בהן מודגש שהאדם מקיים את המצווה כציווי מאת ה'. במצוות שנאמרו בלשון 'אמור' ו'דבר', לא מודגש כל-כך ההיבט של הציווי, וכאילו ניתנת בידי האדם הברירה לשמוע או שלא לשמוע. אך הלשון 'צו' מבטא פקודה, חובה, כך שבעצם הציווי כבר נוצרת ה'צוותא' עם הקב"ה, כאילו כבר קיימו את הציווי.

אמנם לכל יהודי נשארת תמיד בחירה חופשית, והוא עלול לבחור גם לעבור על הציווי חלילה. ועם זאת, המצוות שנאמרו בלשון 'צו', חודרות אל תוך פנימיות נפשו, וגם אם מסיבה זו או אחרת אין הוא מקיים את הציווי, הרי זה מנוגד בתכלית לקשר הפנימי שכבר יש לו עם המצווה.

מצוות שנאמרו בלשון 'אמור' ו'דבר', מגיעות רק עד חיצוניות נשמתו של האדם, ולכן יש בהן יותר משקל להחלטתו ולבחירתו; אולם המצוות שנאמרו בלשון 'צו' חודרות עד עומק נשמתו, ויוצרות בעצם הציווי קשר פנימי ומוחלט בינו לבין הקב"ה.

לכן דווקא 'צו' מבטא "זירוז מיד ולדורות". כי כשנחשפת פנימיות הנשמה, שוב אין כל עיכובים וניתן לפעול בזריזות ובמלוא התוקף. האדם צריך רק לסלק כל מיני עכבות שאולי יש בו, ואז יתגלה עד כמה הוא קשור בכל נימי נפשו לציווי ה', ורוצה לקיים את רצונו יתברך.

(על-פי לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 30)

שבת שלום !!!

מוקדש לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה לרפואה שלימה