ב"ה
ממתק לחג הפורים ושבת פרשת צו תשע"ו
משה היה גר בכפר סמוך לעיר קוז'ניץ. בכל שנה היה מגיע בפורים לקוז'ניץ כדי לשמוע את קריאת המגילה מפיו של הרבי ישראל מקוז'ניץ, פורים אחד שמע משה את קריאת המגילה מפיו של הרבי וחש עונג רוחני עצום. כשניגש לרבי לברכו בשלום, שאלו הרבי: "הרי אתה מתגורר קרוב אלי, ומדוע לא הבאת לי משלוח מנות?" ר' משה שתק. תמיד היה עני מאד, אך בזמן האחרון מצבו החמיר ובביתו אין לחם לתת לילדים, ומנין ישיג כסף למשלוח מנות? אמר לו הרבי: "בא עמי לביתי ונגיד לחיים ביחד, הן פורים היום". בביתו של הרבי הציעו לפניו מאכלים ומיני מגדנות וכן יין בשפע. הטיב שמעון את לבו ביין וקינח במיני מאפה, וכשסיים איחל לנוכחים "פורים שמח" ויצא את הבית כשדבריו של המגיד הקדוש מהדהדים באוזניו: "מדוע לא הבאת לי משלוח מנות"?
מכיוון שהיה מבוסם מעט, הרהיב עוז בנפשו ופנה לחנות המשקאות החריפים. "פורים שמח"! הכריז בקול בוטח. "הבה נא לי בקבוק יין משובח ואשלם, בעזרת ה', לאחר חג הפורים. ואם לא אשלם – מה בכך? הלוא פורים היום"! נענה בעל החנות לדבריו והעניק לו בקבוק יין משובח שבמשובחים. ככה עשה שמעון גם בדוכן התפוחים, וכשבידיו בקבוק יין ומעט תפוחים עשה את דרכו שוב לבית המגיד. כשראה אותו המגיד חייך ואמר: "אאחל לך שתזכה להביא לי בכל שנה משלוח מנות". בדרך נזכר בבני ביתו הרעבים ואמר: "אשמח גם אותם, הרי פורים היום". הלך למוכר היי"ש וקיבל יין, אחר כך אל האופה וקיבל לחם. בחנות אחרת קיבל מעט דגים מלוחים, ומיהר לביתו כשידיו מלאות כל טוב והוא קורא בשמחה: "פורים היום! אכלו ושתו בשמחה!" בני הבית סעדו את לבם והחלו לרקוד כשהשמחה וההודיה לה' מרקיעה שחקים.
לפתע נשמעו דפיקות בדלת. בפתח עמד גריגורי הרוכל פצוע כולו. משה ובני ביתו מיד הכניסו אותו, טיפלו בו במסירות, האכילוהו והשקוהו עד שחזר לעצמו, כששבה רוחו אליו, סיפר להם גריגורי על בתו וחתנו שהשליכו אותו מביתם לאחר שנקעה נפשם מהרגלי השתיה שלו. "אוצר גדול טמנתי ביער, וביקשתי להעניק להם אותו בטרם אמות" אמר גריגורי. "אך לא אעשה זאת! אתם, שבאתם לעזרתי בשעת צרה, תזכו באוצר הגדול".
חלפו ימים אחדים והאיכר מת מפצעיו. הלך שמעון אל היער כפי אשר הורה לו האיכר, שם מצא אוצר גדוש במטבעות זהב. ושמעון העני המרוד הפך לעשיר גדול ומפורסם.
מדי שנה היה מגיע שמעון אל הרבי הקדוש מקוז'ניץ, ומעניק לו משלוח מנות ביד רחבה ובלב שמח.
***
חג הפורים נקרא על שם הפור שהטיל המן כדי לדעת מתי להשמיד חלילה את העם היהודי, קצת מוזר שבחרו לחג השמח הזה שם שמסמל את הרצון של האויב להשמיד אותנו, אמנם בתלמוד מסופר שהמן שמח שיצא חודש אדר שבו נפטר משה רבנו והוא לא ידע שבחודש זה גם נולד משה ולכן זה חודש טוב לעם ישראל אך עדיין הפור עצמו היה למטרה לא טובה,
בתורת החסידות מוסבר שהמן לא היה טיפש, הוא ידע שלעם ישראל יש שמירה מיוחדת ולמרות שעומדים עליהם לכלותם הקב"ה מציל אותם, אבל המן חשב שהכח הזה של העם היהודי מגיע רק ממקום שבו הם מיוחדים בזכות המצוות והמעשים הטובים שלהם החליט המן שהוא ינסה לקבל אנרגיה ממקום יותר גבוה ששם כולם שווים כי כלפי הקב"ה בעצמו הקרוב לא יותר קרוב מהרחוק ולכן החליט לעשות הגרלה שבהגרלה לכולם יש זכות שווה וסומכים על הכוח העליון שיחליט ואז חשב המן שיש לו סיכוי טוב לקבל את הניצחון אך הוא לא לקח בחשבון שדווקא מהמקום היותר גבוה יקבלו עם ישראל כוחות עוד יותר גדולים בזכות מסירות הנפש שלהם שגם במצב הקשה שלהם נשארו נאמנים לה' ולא חשבו להמיר את דתם כדי להינצל. לכן נקרא החג על שם הפור כי אותו הפור שהמן עשה כדי להפיל אותם הוא זה שנתן להם כוח לנצח ולהפוך את היום הזה ליום שמחה.
***
בפרשת צו אותה נקרא השבוע כתוב הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" והתלמוד הירושלמי אומר "תמיד אפילו בשבת, תמיד אפילו בטומאה" שתמיד צריכה האש להיות דולקת על המזבח בכל מצב שהוא, ידוע שהלב של יהודי משול למזבח וכמו שבמזבח בוערת האש תמיד כך גם בלבו של יהודי יש בערה של רגשות ועלינו לדאוג שאש האהבה לה' תישאר שם תמיד והכוונה היא שגם בשבת, גם כשאדם מרגיש שהוא במצב של שבת אסור לו להירדם אלא עליו להישאר עם ההתלהבות בתורה ומצוות ומצד שני גם בטומאה, גם כשנמצאים במצב לא טוב מבחינה גשמית ורוחנית וכמו עם ישראל בזמנו של המן גם אז צריכים לשמר את אותה אש פנימית שמחברת אותנו לקב"ה וכשאנחנו מצליחים לשמר את האש הזו אנחנו זוכים לשמירה אלוקית מיוחדת ממקום הרבה יותר גבוה.
יהי רצון שכמו בימים ההם גם בזמן הזה נזכה לשמור על הבעירה הפנימית שלנו בהוספה במעשי חסד, בלימוד תורה ובקיום המצוות ובזכות זה נזכה לראות את השמירה המיוחדת של הקב"ה ונזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש.
פורים שמח ושבת שלום
שמחה וששון בשושן
ברגע הקריטי של סיפור המגילה, בנקודת התפר שבין גזירת הפתרון הסופי לבין ה"נהפוך הוא", מזמינה אסתר ה? את המן ואחשוורוש למשתה ??, יום אחר יום.
מדוע, שואלים דרשני המגילה, המתינה אסתר להפללת המן רק במשתה השני ולא עשתה זאת כבר ביום הראשון?
הסוד הוא שביום הראשון, אחר ההזמנה המלכותית, היה המן ? וטוב לב. כיוון שכך לא הייתה יכולה אסתר להלחם בו.
רק ביום השני, בו היה המן אבל וחפוי ראש ?, אחר שנאלץ להרכיב את מרדכי על הסוס, הגיע הרגע להכות בו…
מכאן לומדים אנו את חשיבות השמחה ???.
כשאנו שמחים, מי יכול עלינו?!
שושן פורים שמח. ששמחת הפורים תימשך על כל השנה. כן, גם בניקיונות לפסח;)
4 תגובות
השבת פרשת צו
(תודה על הניסים)
בפרשת צו מפורטות הלכותיו של קרבן תודה. קרבן זה מעלה יהודי לאות תודה לקב"ה על חסד שגמל עמו. על אילו חסדים מקריבים קרבן תודה? מפרש רש"י: "כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית-האסורים וחולה שנתרפא".
ארבעה אלה מוזכרים במפורש בספר תהילים, ועליהם נאמר: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני-אדם, ויזבחו זבחי תודה". בדרך זו מגלים הפסוקים בספר התהילים את מה שלא נאמר במפורש בתורה – מי הם הצריכים להקריב קרבן תודה.
בעצם, אם צריך להודות לה' על ניסיו ונפלאותיו עמנו, היה עלינו להקריב קרבן תודה בכל יום, ואפילו כמה פעמים ביום. חז"ל אומרים, ש"על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא". כבר אברהם אבינו לימד את אורחיו להודות לקב"ה על המזון – "ברכו למי שאכלתם משלו".
אכן, על כל אלה אנו מודים לקב"ה בתפילותינו – "על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים"; אבל לא יעלה על הדעת שאדם יתחייב להקריב קרבן תודה בכל יום, ואף כמה פעמים ביום. לא על כל דבר מודים לקב"ה על-ידי הקרבת קרבן. את קרבן התודה מביאים רק על ארבעה סוגי ניסים המפורטים בתהילים.
מעניין לבחון את הסדר שבו מונה רש"י את ארבעת הניסים. הוא אינו מונה אותם כפי שהם נזכרים בתהילים אלא בסדר שונה. הסדר בתהילים הוא: הולכי מדבריות, אסירים, חולים ויורדי הים. רשי מביא סדר שונה: יורדי-הים, הולכי מדבריות, חבושי בית-האסורים וחולה שנתרפא.
יש לומר, שסדר זה מתאים לחוויות האישיות שעברו על בני-ישראל עם יציאתם ממצרים. בתחילה זכו לנס של 'יורדי הים' – קריעת ים-סוף; אחר-כך הלכו במדבר; בהמשך היו בבחינת 'חבושי בית-האסורים', שכן היו כלואים במדבר ארבעים שנה. הנס הרביעי – 'חולה שנתרפא' – אינו נס כללי אלא של יחידים, ולכן נמנה אחרון.
על הניסים הללו, שחוו בני-ישראל, לא היו חייבים להקריב קרבן תודה, שכן את הקרבן מקריבים רק כשיש חשש סכנה, ואילו הם הלכו על-פי ה' – "וה' הולך לפניהם… לנחותם הדרך" – ואז ודאי שאין בזה שום סכנה. אבל בכל-זאת הדבר ממחיש את הניסים שבאירועים אלה, כשהם נעשים במצב רגיל.
מכאן אפשר ללמוד הוראה כללית, שכאשר יהודי שרוי בגלות, אף-על-פי שיש לו כל צרכיו, הריהו בבחינת 'יושב בבית-האסורים'. האור האלוקי שמאיר בזמן הגלות הוא נסתר ונעלם, ומבחינה זו אנו בכלל "יושבי חושך וצלמוות".
ממילא מובן שבכל יום ויום צריכים אנו להיות מלאי ציפייה ותשוקה לביאת משיח-צדקנו, שיוציאנו מבית-האסורים הרוחני והגשמי ויוליכנו קוממיות לארצנו.
(על-פי לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 20)
שבת שלום!!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה
ב"ה ממתק לשבת פרשת צו תשפ"ב
בבית קטן ברוסיה נשמעות דפיקות בדלת יהודי פותח, נציג הקג"ב עומד שם ושואל כאן חי רבינוביץ? והיהודי אומר לו "לא", אחרי חצי שעה שוב דפיקות בדלת איש הקג"ב שוב שואל האם כאן חי רבינוביץ? והיהודי שוב עונה "לא" אחרי חצי שעה שוב דפיקות היהודי פותח והפעם איש הקג"ב עומד עם תמונה ביד ואומר לו יש לי כאן תמונה של רבינוביץ הוא נראה ממש כמוך האם אתה רוצה להגיד לי שרבינוביץ לא חי כאן? והיהודי אומר לו "אתה שאלת אם רבינוביץ חי כאן, תגיד לזה אתה קורא לחיות?"
*
בין הקרבנות שכתובים בפרשה שלנו מופיע גם קרבן השלמים, קרבן תודה הוא אחד המקרים הנפוצים שבה מקריבים קרבן שלמים, הגמרא אומרת שיש ארבעה שצריכים להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, חולה שהחלים ואסיר שיצא מבית האסורים. כל אלו חייבים בקורבן תודה ובזמננו בברכת הגומל.
*
ובעל הטורים נותן סימן יפה כדי לזכור מי הם הצריכים להודות וכותב "וסימנך, וכל החיים יודוך סלה"
חיים ראשי תיבות, חולה, ייסורים, ים, מדבר
חולה, אדם שחלה
ייסורים, הכוונה לאסירים,
ים – זה יורדי הים,
מדבר- הולכי המדברות
ועל כל אלו כתוב יודוך שהם אלו שצריכים להודות,
אבל הסימן הזה מוזר כי המשותף לארבעת המקרים האלו הוא שהם היו בסכנת חיים ולמה דווקא הם נכנסים לראשי תיבות של חיים?
*
מסופר על בחור שקצת איבד את שפיות דעתו ואשפזו אותו במוסד סגור אחרי תקופה של טיפול מצבו התייצב ועמדו לשחרר אותו, אבל הבחור פנה למנהלי המקום ואמר שיש לו בעיה כי אנשים יודעים שהוא היה מאושפז במקום סגור ויחשבו שהוא לא נורמלי, אמר לו המנהל "אנחנו ניתן לך מסמך שיהיה כתוב בו שטופלת ועכשיו אתה נורמלי לחלוטין" הבחור שמח מאוד, קיבל את המכתב ושוחרר, ומאז כל מי שהיה פוגש היה שואל אותו "תגיד אתה נורמלי? יש לך מכתב שמוכיח שאתה נורמלי? לי יש אישור…
*
בבדיחה הזו יש משהו מן האמת כי בהלכה יש מושג "שטר שיצא עליו ערעור ונתחזק" כאשר יש שטר שערערו עליו ואז הגיע בעל השטר לבית הדין עם העדים שהעידו שזו חתימתם בשטר הרי זה שטר הכי חזק שיכול להיות ואי אפשר להתכחש אליו יותר.
*
ולפי זה נבין גם בעניינינו נכון שהארבעה שצריכים להודות הם אלו שחייהם היו בסכנה אבל הם אלו שיודעים להעריך את החיים, דווקא בגלל שהיו במצבים כל כך קשים, ואצלם ההודיה היא בצורה ש"כל החיים יודוך סלה" הודיה נצחית לקב"ה על כל רגע שיש לנו בחיים ועל כל נשימה שאנחנו נושמים.
*
ארבעה אלו למדו את זה על בשרם אבל "כל החיים" זה גם כולנו, כל מי שחי יכול להתבונן וללמוד מהחוויות שעברו אלו שהיו להם קשיים ולזכור להודות לקב"ה בכל יום ויום על הנסים והנפלאות שאנחנו זוכים להם כל יום.
*
יהי רצון שנזכור תמיד את כל הטוב שהקב"ה עושה איתנו ונלמד להיות בהודיה תמידית ובזכות זה נזכה בקרוב מאוד להודות לקב"ה על הגאולה האמיתית והשלימה שיביא לנו בקרוב ממש.
*
שבת שלום ומבורך!
בעיר המדאן שבאיראן ישנו מאוזוליאום אשר לפי מסורת יהודי איראן קבורים בו מרדכי היהודי ואסתר המלכה ממגילת אסתר, והאתר משמש כמוקד לעלייה לרגל עבור היהודים במדינה. אותם הקברים אשר מיוחסים להם ממוקמים במבנה במערת קבורה שבתוכה שתי מצבות עץ גדולות. המצבה הימנית מיוחסת לאסתר, וכתוב עליה "זה הארון אשר בו נקברה אסתר הצדקת". המצבה השמאלית מיוחסת למרדכי וכתוב עליה "זהו ארון הקודש של מרדכי הצדיק", לצד אילן היוחסין שלו. סביב הקברים יש קירות אשר עליהם כתובים הפסוקים: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי וכו'", "ה' מלך, ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד" ועוד. בין שתי המצבות ישנו מרווח אשר בו ניצבת אבן אשר מכסה בור עמוק, אשר לפי חלק מהאמונות מוביל לירושלים. ליד הקברים ישנו חדר קטן אשר שימש/משמש כחדר תפילה, וגם אולם אירועים גדול אשר שימש לקריאת מגילת אסתר בחג הפורים וגם לבריתות, אירועי בר מצווה וכו'.
בונוס: לפי מסורות כאלו ואחרות עצמותיהם של מרדכי ואסתר הועלו לישראל ומספר מקומות מיוחסים כקברם – בצפת, טבריה, גוש חלב, ליד קיבוץ ברעם בגליל העליון ועוד.
השבת פרשת צו
(תודה על הניסים)
בפרשת צו מפורטות הלכותיו של קרבן תודה. קרבן זה מעלה יהודי לאות תודה לקב"ה על חסד שגמל עמו. על אילו חסדים מקריבים קרבן תודה? מפרש רש"י: "כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית-האסורים וחולה שנתרפא".
ארבעה אלה מוזכרים במפורש בספר תהילים, ועליהם נאמר: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני-אדם, ויזבחו זבחי תודה". בדרך זו מגלים הפסוקים בספר התהילים את מה שלא נאמר במפורש בתורה – מי הם הצריכים להקריב קרבן תודה.
בעצם, אם צריך להודות לה' על ניסיו ונפלאותיו עמנו, היה עלינו להקריב קרבן תודה בכל יום, ואפילו כמה פעמים ביום. חז"ל אומרים, ש"על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא". כבר אברהם אבינו לימד את אורחיו להודות לקב"ה על המזון – "ברכו למי שאכלתם משלו".
אכן, על כל אלה אנו מודים לקב"ה בתפילותינו – "על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים"; אבל לא יעלה על הדעת שאדם יתחייב להקריב קרבן תודה בכל יום, ואף כמה פעמים ביום. לא על כל דבר מודים לקב"ה על-ידי הקרבת קרבן. את קרבן התודה מביאים רק על ארבעה סוגי ניסים המפורטים בתהילים.
מעניין לבחון את הסדר שבו מונה רש"י את ארבעת הניסים. הוא אינו מונה אותם כפי שהם נזכרים בתהילים אלא בסדר שונה. הסדר בתהילים הוא: הולכי מדבריות, אסירים, חולים ויורדי הים. רשי מביא סדר שונה: יורדי-הים, הולכי מדבריות, חבושי בית-האסורים וחולה שנתרפא.
יש לומר, שסדר זה מתאים לחוויות האישיות שעברו על בני-ישראל עם יציאתם ממצרים. בתחילה זכו לנס של 'יורדי הים' – קריעת ים-סוף; אחר-כך הלכו במדבר; בהמשך היו בבחינת 'חבושי בית-האסורים', שכן היו כלואים במדבר ארבעים שנה. הנס הרביעי – 'חולה שנתרפא' – אינו נס כללי אלא של יחידים, ולכן נמנה אחרון.
על הניסים הללו, שחוו בני-ישראל, לא היו חייבים להקריב קרבן תודה, שכן את הקרבן מקריבים רק כשיש חשש סכנה, ואילו הם הלכו על-פי ה' – "וה' הולך לפניהם… לנחותם הדרך" – ואז ודאי שאין בזה שום סכנה. אבל בכל-זאת הדבר ממחיש את הניסים שבאירועים אלה, כשהם נעשים במצב רגיל.
מכאן אפשר ללמוד הוראה כללית, שכאשר יהודי שרוי בגלות, אף-על-פי שיש לו כל צרכיו, הריהו בבחינת 'יושב בבית-האסורים'. האור האלוקי שמאיר בזמן הגלות הוא נסתר ונעלם, ומבחינה זו אנו בכלל "יושבי חושך וצלמוות".
ממילא מובן שבכל יום ויום צריכים אנו להיות מלאי ציפייה ותשוקה לביאת משיח-צדקנו, שיוציאנו מבית-האסורים הרוחני והגשמי ויוליכנו קוממיות לארצנו.
(על-פי לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 20)
שבת שלום!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה