רוצים להיות מוכנים לשולחן שבת לפרשת מצורע? הצוות שלנו אסף וערך כמה וורטים נחמדים ומאירים לפרשת השבוע מצורע

ממתק לשבת הגדול תשע"ט 2019

באחת השנים ערך הבעל שם טוב את ליל הסדר עם תלמידיו הם עשו את הכל בדיוק כמו שצריך והתלמידים הרגישו שהגיעו לרמות רוחניות גבוהות מאוד, אבל אז פנה אליהם הבעל שם טוב ואמר להם "רוצים לראות מה זה סדר שגורם נחת רוח למעלה? בואו איתי"

הלך הבעל שם טוב עם תלמידיו לביתו של הסנדלר שגר לא רחוק וציווה על התלמידים לעמוד ליד החלון ולהקשיב, הם מסתכלים בחלון ורואים שהשולחן בכלל לא ערוך ואשתו של הסנדלר צועקת לו "אתה לא עזרתי לי בנקיונות לקראת החג עכשיו אין סדר, לא אכין לך כלום", והסנדלר עם חיוך על הפנים אומר לאשתו "בואי נשב ונאכל, נשמח לכבוד החג, חבל להכנס באווירה כזו לחג, והיא ממשיכה לצעוק ולא מוכנה לשבת לשולחן הסדר ורק אחרי כשעה של צעקות היא מתרצה ואומרת לו ״בסדר נשב, אבל תעשה את זה מהר כי אין לי כוח לשבת לסדר ארוך", התלמידים רואים אותם מתיישבים ועושים סדר במהירות עצומה, אחרי חצי שעה הם סיימו כבר את הסדר, אז פנה הבעל שם טוב לתלמידיו ואמר להם בטח אתם חושבים שזה סתם סדר, דעו לכם שהסדר הזה גרם נחת רוח גדול למעלה, היהודי הזה שהצליח לא לכעוס על אשתו והמשיך לדבר בנחת ובשמחה הצליח לצאת ממצרים גם עכשיו הוא הצליח להתגבר על יצרו וזה הסדר הכי יפה שיכול להיות".

השבת שלפני פסח נקראת "שבת הגדול" על שם הנס הגדול שקרה לעם ישראל בשבת שלפני צאתם, אותה שבת חלה אז בי' בניסן והיהודים לקחו שה לקרבן פסח כפי שציווה השם כאשר בכורי מצרים שמעו על מכת בכורות שעומדת להגיע הם נבהלו והחלו להילחם עם המצרים שישחררו את עם ישראל כפי שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם", מה באמת הנס הגדול בזה, הרי בסופו של דבר זו היתה מלחמה פנימית של המצרים שלא עזרה לעם ישראל והיו צריכים שמכת בבכורות תבוא בפועל בכדי שיגרשו אותם ממצרים?

כתוב בתורת החסידות שאכן היה זה נס מיוחד וגדול, בכל הניסים שקרו לעם ישראל במשך הדורות, האויב נשאר אויב ורק חוסל אם זה בקריעת ים סוף שטבעו בים או בפורים שהתהפך הכל עליהם והרגנו את אויבנו.
אבל כאן האויב עצמו נלחם למעננו למרות שמצרים עצמה עדיין מתנגדת לעם ישראל קמים הבנים ונלחמים בכל הכוח באבותיהם ודורשים לשחרר את עם ישראל זה באמת נס גדול שראוי לציון מיוחד.

בתורת החסידות כתוב שבמלחמה הכללית בעולם עם הרע יש שני סוגים של ניצחון יש ניצחון בזה שאני מצליח לכפות את כוחי על הרע ולא מאפשר לו להפריע, אבל הניצחון הגדול יותר הוא כשאני מצליח לרתום את הרע ולהפוך אותו למסייע שיתן את כוחותיו לקדושה, זה בעצם מה שקרה במצריים כשהבכורים עצמם נלחמו עבור עם ישראל ולכן זה אכן שבת הגדול שבה קרה נס גדול.

יהי רצון שניקח מהשבת הזו את הכוח להתגבר על כוחות הרע הפנימיים שבתוכנו כדוגמת הכעס, העצבות וכו ונצליח לרתום את כוחות הרגש החזקים שלנו לעבודת השם בשמחה.
שיהיה לכולנו הכנות קלות לחג ונזכה לחג פסח כשר ושמח ובע"ה ניפגש עם כל עם ישראל בהקרבת קרבן הפסח בירושלים.

שבת שלום ומבורך! חג פסח שמח וכשר!

לחשוב בגדול

בשבת שלפני פסח, הנקראת שבת הגדול, אנו נוהגים לומר חלק מההגדה, המסתיים באמירת דיינו.
בקטע הזה אנו מודים להשם על הניסים שעשה עמנו ואומרים כי אילו היה נעשה לנו רק אחד מהניסים – דיינו.
על אחת כמה וכמה שעשה לנו גם וגם וגם…

הרבי מליבאוויטש היה מזכיר כי אצל חמיו, הרבי הריי"צ, לא היו עוצרים באמצע אמירת "דיינו", אלא אומרים את כל הקטע ברצף אחד. שכן איננו מסתפקים במשהו אחד, אלא אנו רוצים גאולה שלימה. כזו שכוללת הכל.

זהו המסר של חג הפסח. לצאת ממצרים בכל יום. לא לעצור באמצע. גם אם אתמול היה מושלם, היום אפשר וצריך לשאוף ליותר.

השבת פרשת מצורע
(לכפר על הזולת)

לאחר שהמצורע נרפא מצרעתו, מסיים את ימי בידודו ונטהר, עליו להקריב קרבן – קרבן מצורע. קרבן זה משתנה על-פי מצבו הכספי: אם הוא עשיר – יביא קרבן עשיר, ואם הוא עני ואין ידו משגת – יביא קרבן עני, כפי שהתורה מפרטת בפרשתנו.
התורה גם מאפשרת ליהודי שני להקריב קרבן בעבור החייב. מה קורה אפוא כאשר עני מקבל עליו להקריב את קרבנו של עשיר או להפך? אומר הרמב"ם: "עשיר שאמר: קרבנו של מצורע זה עליי, והמצורע היה עני – הרי זה מביא על-ידו קרבנות עשיר, שהרי יד הנודר משגת. ועני שאמר: קרבנו של מצורע זה עליי, והיה המצורע עשיר – הרי זה מביא על-ידו קרבנות עשיר, שהרי זה הנודר חייב בקרבנות עשיר".

הלכה זו דורשת ביאור: הלוא הנודר בא במקומו של המצורע, ואם-כן, סוג הקרבן צריך היה להיות לפי יכולתו של המצורע, ומצבו הכספי של הנודר אינו שייך לכאן כלל; מדוע אפוא פסק הרמב"ם, שאם הנודר עשיר עליו להביא קרבן עשיר גם כשהמצורע עצמו עני הוא?!
להבנת הדברים יש להתעמק תחילה בעצם האפשרות שנתנה התורה להקריב קרבן במקום הזולת: הרי החובה להקריב חטאת או אשם חלה על מי שחטא או שזקוק לכפרה. איך בכלל יכול לבוא מישהו אחר ולהקריב במקומו?

כאן חידשה התורה כלל בסיסי, על-סמך העיקרון: "כל ישראל ערבין זה בזה". בזכות הערבות המלאה של יהודי אחד לרעהו, יכול האחד להקריב קרבן בעבור חברו, ובכך לכפר על חטאו של חברו.
כאשר יהודי נודר: "קרבנו של מצורע זה עליי", בכך הוא מגלה, שהוא והמצורע הם למעשה מציאות אחת. התאחדות זו מתבטאת בהלכה הנ"ל: אם הנודר עשיר, הרי מאחר שכרגע הוא-הוא המצורע והוא עשיר – יקריב קרבן עשיר, ואם הוא עני והמצורע עשיר, הרי מכיוון שהוא מאוחד איתו – חלים עליו דיני הקרבן שחלים על המצורע עצמו.

הלכה זו מלמדת אותנו עד היכן מגיע כוחה של אחדות-ישראל. על-ידי קרבן שיהודי אחד מביא, יכול להתכפר יהודי שני. ולא רק במקרה שהחייב בכפרה הוא עני ואין בכוחו להביא קרבן, אלא אפילו כשהלה עשיר ומי שנודר במקומו הוא עני – גם אז בכוחו של השני לכפר עליו!
דבר זה אפשרי משום שכל ישראל הם כמו גוף אחד. כשאיבר אחד נפגם – החיסרון מורגש בכל האיברים, בכל היהודים; וכאשר איבר אחד מתחזק, כשיהודי אחד מתעורר להביא קרבן על חברו – מתחזק גם האיבר החולה, ומתכפר החוטא. ועד כדי כך, שגם אם הוא עני, הוא מקבל כוחות של עשיר, כדי שיוכל לקיים את נדרו ולהביא את הקרבן מתוך עושר אמיתי.

(על-פי לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 101)

לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה

✡
פרשת מצורע (גודל חביבותו של יהודי)

בפרשתנו התורה מפרטת את דיני נגעי הצרעת. אם נטמא האדם בנגע צרעת, עליו להיות שבעה ימים בבידוד, מחוץ למחנה. התורה קובעת, כי ביום שהכוהן מזהה שאמנם מדובר בנגע צרעת – האדם נטמא.

אך במצבים יוצאים מן הכלל נדחית טומאת המצורע. למשל, "חתן, שנראה בו נגע – נותנין לו שבעת ימי המשתה". כמו-כן נדחית הטומאה אם הופיעה בביתו או בבגדיו. עוד דוגמה, אם זיהה הכוהן את הצרעת בחג – "נותנין לו כל ימות הרגל".
✡
מניין לומדים הלכה זו? על-פי דעה אחת בגמרא, לומדים כאן מהפסוק "וציווה הכוהן ופינה את הבית". קודם שהכוהן מכריז על בית שהוא טמא, הוא ממתין שיפנו מתוכו את הרכוש. מזה לומדים, ש"אם ממתינים לו לדבר הרשות (לפנות את ממונו), כל-שכן לדבר מצווה" (שבעת ימי המשתה של חתן וימות הרגל בחג).

רואים כאן דבר מופלא: ידוע שנגעי הצרעת לא היו דבר טבעי, אלא באו על האדם בעוון לשון הרע. בתחילה היה הנגע פוגע בבית. אם בכל-זאת לא שב האדם מרשעו – היה הנגע מגיע לבגדיו. אם גם אחרי כל זאת עמד האדם ברשעו – היה הנגע מופיע בגופו, ואז היה נשלח להיות מבודד מבני-אדם, שלא יוכל לדבר לשון-הרע.
✡
ובכל-זאת התורה חסה גם על ממונו של אדם כזה, שעמד ברשעו אחרי כל ההתראות. ועל איזה ממון? על כלי-חרס פשוטים, שאין להם טהרה במקווה (שכן כלים אחרים יכולים להיטהר, על-ידי טבילה). כמו-כן התורה מייקרת את המצוות של יהודי זה, עד שטומאת הצרעת נדחית בשל היותו חתן או בתוך החג.

דבר זה מבטא את גודל חביבותו של כל יהודי לפני הקב"ה, עד שהתורה חסה אפילו על כלי-חרס של יהודי רשע. הקב"ה מייקר לא רק את גופו ונפשו, אלא אפילו ממון פחות-ערך שלו, מכיוון שהוא יהודי, ו"אף-על-פי שחטא – ישראל הוא".
✡
העובדה שהטומאה נדחית בשל "דבר מצווה" מלמדת על מעלת המצוות של יהודי, אפילו מי שהוא בבחינת רשע. אמנם הוא עושה מעשי רשע ומפריד את עצמו מכל דבר שבקדושה, והיה אפשר לחשוב שבמצב כזה אין לו זיקה לעניינים שבקדושה – אך התורה מגלה שגם במצב כזה יש ערך רב למצווה שלו.

לא זו בלבד שלא פקע מיהודי זה התואר 'ישראל', אלא שמצווה שלו גוברת על הטומאה ועל החטא, ובכוחה להפקיע את דיני הנגעים וטומאתם. זה כוחו של יהודי, שקדושת המצוות שלו גוברת על כל דבר שלילי, וגם כשהוא בשפל המדרגה, מכריעה קדושת המצווה את הטומאה ומפקיעה אותה.
✡✡
מכאן אנו למדים את גודל המעלה של כל איש ישראל, יהיה מי שיהיה!
✡✡
(על-פי לקוטי שיחות כרך לז, עמ' 37)
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה

שניזכה עוד עכשיו לנס המצופה 🙂
בבית המקדש השלישי עם משיח צדקנו, אמן