ויקהל – פקודי

ממתק לשבת פרשת ויקהל פקודי תשע"ז ‎מספר שליח הרבי בבנגקוק:באחד השיעורים שמסרתי בבית חב"ד בבנגקוק פנה אלי אחד המטיילים בשאלה, האם באמת הפרטים הקטנים כל כך חשובים לאלוקים? האם באמת משנה לו אם אדליק את האור בשבת? או אחכה דווקא שש שעות אחרי אכילת בשר? ‎סיפרתי לו על הרב אהרן מוס מאוסטרליה, שיש לו אתר לשאלות ותשובות ביהדות, מישהו מהגולשים שאל אותו את השאלה הזו, והוא לא ענה, כשעברו כמה ימים, כתב לו אותו גולש ״בדרך כלל אתה עונה מיד, האם עלי להסיק שהפעם אין לך תשובה?״ תשובתו של הרב לא איחרה לבוא ״האמת היא שמיד כשהגיעה השאלה ישבתי לכתוב תשובה, אבל כשהקלדתי את כתובת המייל שלך, בטעות כתבתי ״gmailcom״ ושכחתי את הנקודה באמצע, וכמובן שהמייל לא הגיע ליעדו, כששאלתי את טכנאי…

ב״ה ממתק לשבת פרשת ויקהל תשע״ו השבוע כמידי חודש קיימנו סדנת מודעות למטיילים צעירים, במהלך הסדנה ניגשה אליי אחת המשתתפות ושאלה אותי, האם באמת הפרטים הקטנים כל כך חשובים לאלוקים? האם באמת משנה לו אם אדליק את האור בשבת? או אחכה דווקא שש שעות אחרי אכילת בשר? *** סיפרתי לה על הרב אהרון מוס מאוסטרליה, שיש לו אתר לשאלות ותשובות ביהדות, מישהו מהגולשים שאל אותו את השאלה הזו, והוא לא ענה, כשעברו כמה ימים, כתב לו אותו גולש ״בדרך כלל אתה עונה מיד, האם עלי להסיק שהפעם אין לך תשובה?״ תשובתו של הרב לא איחרה לבוא ״האמת היא שמיד כשהגיעה השאלה ישבתי לכתוב תשובה, אבל כשהקלדתי את כתובת המייל שלך, בטעות כתבתי ״gmailcom״ ושכחתי את הנקודה באמצע, וכמובן שהמייל לא הגיע ליעדו,…

טור לפרשת ויקהל-פקודי כותרת: איך מתמודדים עם השוליים? לא רק בדף יש שוליים, אלא בכל חֶברה. אלו אנשים שאינם עומדים בנורמות החברתיות, שהתנהגותם שונה מהמקובל וחורגת מהדרישות המוסכמות. מהי ההתייחסות היהודית לשוליים? התשובה נמצאת במעילו של הכוהן הגדול. פרשת פקודי מתארת את שמונת הבגדים שלבש הכוהן הגדול בזמן עבודתו. ביניהם היה המעיל, שבשוליו היו תפורים רימונים ופעמונים. כך, כאשר הוא נכנס פנימה, היה נשמע קול צלצול הפעמונים. החסידות מלמדת כי יש שני סוגים בעבודת ה' – יש עבודת ה' שקטה ויש עבודת ה' רועשת. עבודת הצדיקים דומה למים שקטים, שכן הם קרובים אל ה', והתנהגותם מתאפיינת בשקט וברוגע. לעומתם הרשעים רחוקים מה', וכאשר הם קולטים את מצבם, פורצת מתוכם זעקה פנימית והם מבקשים לשוב אל ה'. החזרה בתשובה נעשית מתוך סערה, בקול…

בפרשתנו (לט, לג): "ויביאו את המשכן אל משה וגו'" וכתב רש"י "לא עשה משה שום מלאכה במשכן". ובטעם הדבר מבואר, שמשה לא השתתף במלאכת המשכן כי לא נצטווה בזה (ראה לקוטי שיחות ח"ו עמ' 221 ואילך).אך, למרות שמשה לא השתתף במלאכה, ואף לא נצטווה על זה, מ"מ מצינו שנצטווה משה ללמד את כל ישראל פרטי דיני עשיית המשכן.ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו: מלאכת המשכן קיימת גם בעבודה רוחנית של כל אחד מישראל. כמו שבמשכן הגשמי עשו ישראל מדברים גשמיים כזהב, כסף ונחושת, משכן ומקדש להשי"ת. כמו כן יש לעשות משכן ומכון לשבתו ית' מדברים הגשמיים בהם עסוק האדם, משאו-ומתנו וכל ענייני החול. אך ישנם כאלו שאין עניינם להתעסק במלאכה זו, כי עיקר עסקם הוא בלימוד התורה, ואינם מתעסקים כלל עם עניני…

בתחילת פרשתנו: "אלה פקודי המשכן משכן העדות". ופירש רש"י "המשכן משכן – שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין". לכאורה תמוה, מדוע רמז כאן הכתוב לזה "שנתמשכן" המקדש, והיינו חורבנו, ולא רמז כאן לבנין המקדש? גם יש לדייק, שכתוב "רמז למקדש שנתמשכן" ולכאורה הול"ל "רמז למקדשות שנתמשכנו" (בלשון רבים). ויש לבאר בזה שאדרבה, הכתוב רומז כאן לנצחיות המקדש, ולא לחורבנו, שהמקדש קיים ונצחי תמיד גם לאחר חורבנו, כי גם חורבנו הוא רק בגדר "משכון". וכמו שאדם הנותן משכון אינו מבטל את מציאות המשכון, אלא הוא רק מועבר בשלמותו מרשות לרשות, כן הוא במקדש, שמעולם הוא לא נחרב ונתבטל כליל, אלא נלקח כ"משכון", שתי פעמים, אך הנו קיים בשלמות. וזהו שכתוב "מקדש" לשון יחיד – אין כאן שני מקדשות (אחד שנבנה אחרי שקודמו…

פרופסור מכובד נסע פעם באוניה, הצמידו אליו אחד מנערי האוניה לשרת אותו, ביום הראשון הנער מגיש לפרופסור את ארוחת הבוקר והפרופסור שואל אותו, נערי החביב למדת פעם פסיכולוגיה? הנער אומר לא, מה זה פסיכולוגיה והפרופסור אומר לו פסיכולוגיה זו תורת חקר ההתנהגות וההבנה של מוח האדם, חבל שלא למדת את זה, הפסדת 25 אחוז מחייך, *** למחרת הנער מגיש לפרופסור ארוחה ושוב שואל הפרופסור למדת גיאולוגיה? והנער שואל מה זה גיאולוגיה עונה לו הפרופסור גיאולוגיה זו תורת האדמות והימים והנער עונה לא למדתי, הפרופסור אומר לו חבל 50 אחוז מהחיים שלך בזבזת. *** ושוב למחרת הנער פוגש את הפרופסור ששואל אותו אם למד גרפולוגיה, הנער שואל מה זה והפרופסור עונה תורת כתב היד של האדם ולבהלתו של הנער אומר לו הפרופסור 75…

בפרשתנו (לה, יח): "את יתדות המשכן ואת יתדות החצר ואת מיתריהם". ומפרש רש"י: "יתדות – לתקוע ולקשור בהם סופי היריעות בארץ שלא ינועו ברוח". ויש לבאר זה בדרך הדרוש: יתכן שמחנך המחנך את תלמידו בדרך הישר והאמת, כדי שיעמוד איתן נגד הרוחות הרעות המנשבות בחוץ, יחשוב שהעיקר הוא לחזק אצל התלמיד את יסודות ועיקרי הדברים, אך את הדברים הנראים כטפלים, לא מוטל עליו, על המחנך, להתעסק בחיזוקם, שהרי גם בלעדם יישאר חזק באמונתו. אך האמת אינה כן. אם רוצה המחנך שהתלמיד "לא ינוע ברוח" ולא ייפול מה"רוחות" המנשבות בעולם, עליו "לתקוע ולקשר" ולחזק אצל התלמיד גם "סופי היריעות". הוא צריך להעמיד את התלמיד באופן שכל פרט ופרט שבו, מראשו עד רגליו, יהיו שלמים וחזקים בכל הפרטים. באם לא יעשה כן, אי אפשר…

בפרשתנו (לה, ב) כתוב "ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה, וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון לה'". ויש לבאר זה ע"פ דרך החסידות: על הכתוב בתהלים (קכח, ב) "יגיע כפיך כי תאכל" נאמר (ראה לקו"ת שלח מב, ד. ועוד), שמלאכת האדם לפרנסתו ופרנסת בני-ביתו צריכה להיות ביגיעת כפיים בלבד – "יגיע כפיך" ולא "יגיע ראשך". צריך להתעסק במעשה בפועל בפרנסה, אך לא להשקיע את הראש בזה, בדאגות ובתחבולות. כי אליבא דאמת, מזונות האדם תלויים בקב"ה הזן ומפרנס לכל, ולא בעסק האדם ובמסחרו שהם רק "כלים" דרכם משפיע הקב"ה פרנסתו. זהו פירוש "ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה" – דייק הכתוב לומר "תֵּעָשֶׂה" (ולא "תַּעֲשֶׂה"), כביכול המלאכה נעשית מאליה, בדרך ממילא. ללמדנו שעל האדם להתעסק בפרנסתו לא באופן של "תַּעֲשֶׂה" – בהשתדלות ויגיעה יתירה, אלא כביכול…