תכונת הוויתור של 'עקרת הבית'
בתחילת פרשתנו ויחי הובאו דברי יעקב ליוסף "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל גו׳ ואקברה שם בדרך" (מח, ז). ופירש רש"י "ע"פ הדבור קברתי' שם שתהא לעזרה לבני', כשיגלה אותם נבוזראדן כו' יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים כו', והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך".
ויש לבאר מה שרחל נקברה בדרך ולא יעקב אבינו, שכן על רחל אמנו כותב רש"י (ויצא לא, ד ד"ה ויקרא) "היא היתה עקרת הבית". וכן מובא במדרש (בראשית רבה פע"א, ב) "רחל היתה עיקרו של בית".
והנה מצינו בנוגע לנשי ישראל, שפטורות ממצוות-עשה שהזמן גרמא (משנה קידושין כט, א), וכן פטורות מתלמוד תורה (קידושין שם, ב). ומבואר בראשונים (אבודרהם סדר תפלות של חול. כלבו ר"ס ע"ג) שהטעם לכך הוא מפני שעל הנשים מוטלים צרכי הבית, ולכן פטורות מדברים אלו.
ונמצא, שלנשים יש תכונה נפלאה של ויתור, שכדי שיוכלו לשמש בתפקידם כ"עקרת הבית", הרי הן מוותרות על עבודת השי"ת שיש בה קדושה גלוי', כמו לימוד התורה וקיום מצוות-עשה, ובמקום זה עובדות את ה' על ידי העיסוק בצרכי הבית. מה שאין כן האנשים, עבודתם את הקב"ה היא בעיקר בדברים שיש בהם קדושה גלוי'.
ועפ"ז יש לבאר זה שרחל אמנו נקברה בדרך ולא יעקב אבינו, כי רק לרחל שהיא "עקרת הבית" יש מעלה זו, לוותר במשך מאות ואלפי שנים על הקבורה במקום של קדושה גלוי' – מערת המכפלה, כדי שכשיהיו ישראל במעמד ומצב בלתי רצוי, עד כדי כך שיתחייבו גלות ‑ "תהא עזרה לבני'"!
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ל עמ' 239 ואילך)
