מדוע אמרו ישראל "נעשה ונשמע" ולא "נעשה" בלבד?
ידועים דברי חז"ל(שבת פח, א-ב) במעלת ישראל לפני מתן תורה "שהקדימו ישראל נעשה לנשמע".
והנה, ידוע שהיסוד העיקרי בקיום התורה ומצוותי' הוא קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות (ראה משנה ברכות יג, א). וזה מתבטא בזה ש"הקדימו ישראל נעשה לנשמע", כי "נעשה" הוא קבלת עול מלכות שמים, לקיים כל מה שיצווה הקב"ה אותנו לעשות. ו"נשמע" הוא מלשון "הבנה", כמו "דבר כי שומע עבדך" (שמואל א ג, ט-י), ד"שמיעה" זו לשון הבנה היא. ו"הקדימו ישראל נעשה לנשמע", כי העיקר והיסוד הוא קבלת עול מלכות שמים.
ולכאורה אינו מובן: כיוון שקיום המצוות צריך להיות לא מצד הבנת שכל האדם, אלא רק מפני שהמצוות הם ציווי הקב"ה, מדוע אפוא הוסיפו ישראל ואמרו "נשמע" כל עיקר?
ויש לומר הביאור בזה:
שלימות העבודה בקיום התורה והמצוות היא כאשר בנוסף לקבלת עול מלכות שמים, מבין האדם בשכלו וירגיש בלבו הטוב והיוקר שבתורה ובמצוות. ויתירה מזו: אמרו חז"ל שבפסוק "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" השמיענו הכתוב שאהבת ה' צריכה להיות "בשני יצריך" (משנה ברכות נד, א), והיינו שגם יצרו הרע צריך להבין ולהרגיש את הטוב שבתורה ומצוות, עד שיבוא הוא עצמו לאהבת ה'. ונמצא, שעבודה גדולה ישנו ב"נשמע", שהוא להביא את שכלו ומדותיו לידי הכרה והרגשה ביוקר הלימוד וקיום המצוות.
ולכן אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע", היינו שלאחר קבלת עול מלכות שמים, "נעשה", יבוא ה"נשמע" – הבנת השכל האנושי ביוקר לימוד התורה.
אך ה"נשמע" הוא רק שלב שני בעבודת השי"ת. ולכן בפעם הראשונה אמרו בני ישראל רק "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה" (משפטים כד, ג), ולא הזכירו את ה"נשמע" כלל. ורק לאחרי זה בא השלב השני – "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (משפטים כד, ז), שקיום התורה ומצות הוא באופן שגם השכל מבין העילוי שבתורה ומצוותי'.
(ע"פ ספר השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 420 ואילך)
לעילוי נשמת
מרת חיה בשא בת ר' חיים דוב בער ע"ה
שוחאט
נפטרה כ"ט אייר ה'תשע"ד
תנצב"ה
לזכות
הילד ישראל אריה ליב הלוי שי'
לרגל הולדתו בשעטו"מ ביום י' אייר ה’תשע”ה
*
נדפס ע"י הוריו
הרה"ת יצחק וזוגתו מרת רחל שיחיו
לעווענטאל
יה"ר שיזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים
מתוך בריאות, נחת והרחבה
