איתא בגמרא (ע"ז ג, א) "אמרו לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה . . מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה . . מיד כל אחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא".
ולכאורה דברי הגמרא דורשים ביאור: מכיון שהקב"ה "מקדיר עליהם חמה", הרי הם בגדר "מצטער" ופטורים מן הסוכה – ומה בדיקה יש בזה להוכיח על יחסם לתורה ומצוות?!
אך יש לבאר:
השימוש בסוכה צריך להיות באופן שכל ענייני ועשיות האדם: אכילה, שתיה, שינה וטיול, צריך לעשותם בסוכה ("תשבו כעין תדורו"). ולמרות זאת, נקראת הסוכה בשם "דירת עראי".
וכן הוא בכללות עבודת האדם: דגם כשמתעסק בענייני העולם (אכילה, שתיה, שינה וטיול) – על האדם לדעת שהם אינם אלא "עראי" וטפל. ואילו דירת ה"קבע" של איש ישראל, היא בענייני התורה והמצוות.
ובדקות יותר, כן הוא גם בקיום המצוות גופא: שכר המצוות – צריך להיות בעיני האדם כטפל, ואילו העיקר – הוא המצוה עצמה, שעל ידה מתקשר ומתדבק הוא עם הקב"ה.
ועפ"ז מבואר במה בדקם הקב"ה:
הדין הוא, ש"הפטור מן הסוכה ואינו יוצא . . אינו מקבל עליו שכר" (שו"ע רבינו הזקן סתרל"ט ס"ז). וממילא, כשהאדם "מצטער" ויוצא מן הסוכה – בזה הוא המבחן:
אם יוצא הוא מן הסוכה ו"מבעט" – סימן הוא שעבודתו היא מפני השכר, וכשזה איננו, אין לו צורך כלל בסוכה, ו"מבעט" הוא בה; אבל אם יוצא הוא "כנכנע, כעבד שמוזג כוס לרבו ושופכו על פניו" (שו"ע שם סכ"ד) – אזי ניכר שעיקר קיומו את המצוה הוא לא מפני השכר, אלא בכדי להתקשר בהקב"ה.
לזכות מיטל בת משה
