בברכת יעקב ליהודה נאמר "גור ארי' יהודה מטרף בני עלית" (מט, ט). ופירש רש"י "מטרף – ממה שחשדתיך ב'טרוף טורף יוסף' כו' סילקת את עצמך כו', וכן בהריגת תמר שהודה 'צדקה ממני', לפיכך 'כרע רבץ וגו"".
ומדברי רש"י אלו נראה שהטעם שזכה יהודה למלכות – אף שהייתה אמורה להיות שייכת לראובן מצד היותו בכור – הוא בשכר זה שסילק עצמו מ"טרוף טורף יוסף", ועל אשר הודה על חטאו.
ולכאורה תמוה, הרי בנוגע להצלת יוסף מצינו שגם ראובן רצה להציל את יוסף, כמו שאמר "לא נכנו נפש" (וישב לז, כא) ומתוך כוונה "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" (שם, כב). משא"כ ביהודה כוונתו בהצלת יוסף מן הבור הייתה כדי להרוויח ממון ולמכרו לישמעאלים.
וכן מצינו שגם ראובן הודה על חטאו, ועד שגם בעת מכירת יוסף שהי' לערך תשע שנים לאחרי ש"בלבל יצועי אביו" עדיין הי' "עסוק כו' בשקו ובתעניתו" (וישב לז, כט). ואצל יהודה מצינו רק שהודה על חטאו פעם אחת.
וא"כ, מדוע זכה יהודה למלכות מצד שני דברים אלו בעוד שגם אצל ראובן היו שני מעלות אלו ובאופן נעלה יותר?
ויש לבאר:
אף שבנוגע לכוונת מעשיהם גדלה מעלת ראובן, אך בנוגע לתוצאה בפועל גדלה מעלת יהודה. שהרי, אמירת יהודה "מה בצע כי נהרוג את אחינו" גרמה שיוציאו את יוסף מן הבור, ולא נהרג. וכן אמירתו "צדקה ממני" גרמה להצלתה של תמר בפועל.
משא"כ אמירת ראובן "לא נכנו נפש" אף שמטעם זה השליכו את יוסף לבור מ"מ לא גרם זה להצלתו של יוסף מסכנת מוות, שהרי הבור הי' מלא נחשים ועקרבים, ויוסף הי' יכול למות מרעב. וכן תשובתו בשק ותענית לא הביאה להצלתו של אדם אחר, ואדרבה, באם לא הי' עוסק בתשובה והי' נוכח בעת מכירת יוסף אולי הי' יכול למצוא עצה להציל את יוסף מהמכירה!
ולכן זכה יהודה למלכות, כי על המלך לדאוג לצרכי עמו, ולכן דווקא יהודה שהציל בפועל את יוסף ואת תמר זכה לזה.
(ע"פ לקוטי שיחות חט"ו עמ' 441 ואילך)
