על הפסוק בפרשתנו "וכי יגח שור" (כא, כח) פירש רש"י "אחד שור ואחד כל בהמה חי' ועוף אלא שדבר הכתוב בהווה".
ויש לפרש כלל זה "דבר הכתוב בהווה" (שמביאו רש"י בפרשתנו עוד כמה פעמים (כב, יז. שם, כא. שם, ל)) בדרך הדרוש והרמז:
כאשר מתרחש בעולם מאורע שהוא נגד הטבע ויוצא מגדר הרגיל, אזי ניכר לכל ש"מאת ה' היתה זאת" ואין זה "מקרה" ח"ו.
אך במאורעות ודברים רגילים, עלול האדם לחשוב שאינם מגיעים מכח הבורא, אלא כך הוא דרכם וטבעם של הנבראים, וה"עולם כמנהגו נוהג" מעצמו ח"ו.
ועל זה בא הכלל – "דבר הכתוב בהווה". שגם ה"הווה", שהם הדברים הרגילים ומצויים תמיד, אינם באים מכח הטבע ח"ו כי אם מ"דבר הכתוב" – העשרה מאמרות שבכתוב, המחיים ומקיימים את כל הנבראים כולם בכל רגע ורגע (ראה שער היחוד והאמונה בתחלתו), והקב"ה הוא זה שמנהיג את ה"עולם כמנהגו" כרצונו יתברך.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ו עמ' 141)
