בנוגע להקטר חלבים ואיברים של הקרבנות שנזכרת בפרשתנו "צו" כתוב בגמרא "בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ולא הי' ממתין להן עד שתחשך" (מנחות עב, א).
ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:
'חלב' מורה על תענוג האדם (ראה גיטין נו, ב), וענין "הקטר חלבים ואיברים" הוא שאת החלב והתענוג של האדם עליו להקטיר ולהקריב לה', וכח התענוג שלו צריך להיות לה' לבדו.
והנה, 'יום' מורה על זמן בו האדם מואר ב"נר מצוה ותורה אור', אך 'לילה', בו שורר חושך, מורה על מצב בו האדם אינו עוסק ב"תורה אור" אלא בדברי הרשות.
ובאו חז"ל ולימדונו שעיקר "שעתה" של "הקטר חלבים" הוא ביום – "עד שתחשך". כי, זה שהאדם צריך להקטיר "חלבו" ותענוגו בעת עיסוקו בדברי הרשות, הרי זה דבר הפשוט, וברור, שכל עיסוק האדם בהם צריך להיות רק לשם שמים. אך כאשר עוסק ב"תורה אור", ומחדש בתורה ומתענג בזה תענוג גדול, עלול האדם לחשוב, שהעיקר הוא שעוסק בתורה, ואם יש לו בזה תענוג אישי, אין בכך כלום.
ולכן עיקר "שעת" הקטר חלבים הוא ביום, ללמדנו, שגם העיסוק והחידוש בתורה צריך להיות לא לשם תענוג האישי וכדי להראות כח שכלו, אלא יש להקטיר ולשרוף את החלב, וללמוד תורה לשם ה' בלבד.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ג עמ' 948 ואילך)
