בפרשתנו נאמר שלפני מעמד הר סיני "ויוצא משה את העם לקראת האלקים" (יט, יז). ואיתא במדרש "ישנו להם ישראל כל אותו הלילה, לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה כו' בא הקדוש ברוך הוא ומצאן ישנים כו', והי' משה מעורר לישראל כו' הדא הוא דכתיב 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים'" (שיר השירים רבה פ״א, יב, ב).
ולכאורה הדבר תמוה ביותר, הרי ידועים דברי הר"ן (סוף פסחים) שבני ישראל ספרו את הימים והשתוקקו בכל לבם ונפשם לקבלת התורה, ואם כן איך אפשר שבלילה זו במקום להמתין בקוצר רוח ולהתכונן לקבלת התורה – "ישנו להם", ועד ששנתם ערבה להם?
ויש לומר הביאור בזה:
כאשר הנשמה הקדושה נמצאת בתוך הגוף הרי היא מוגבלת בהשגות האלקיות שיכולה להשיג. מה שאין כן בעת השינה הנשמה עולה למעלה, ואזי יש ביכולתה להשיג השגות נעלות ביותר שאי אפשר לה להשיגם כאשר הגוף ער, והיא נמצאת בתוכו (ראה מה שנתבאר בזה במאמר ד"ה בלילה ההוא ה'ת"ש סעיף א, ועוד).
ועפ"ז יש לבאר מה שישראל "ישנו להן כל אותו הלילה", מפני שחשבו שאין הכנה מתאימה יותר לקבלת התורה מאשר שהנשמה תעלה למעלה ותשיג השגות נעלות לאין קץ.
אך מכל מקום, נחשב זה כחטא לגבי ישראל. כי תכלית מתן תורה היא לפעול שגם בדברים תחתונים גשמיים ובענייני עולם הזה ישכון ויחדור אור הקדושה, ועל כן, הגם שבעת השינה היו משיגים השגות נעלות, מכל מקום, לא הי' להם להתנתק מהגוף ולהשיג השגות, כי אם לעבוד עם הגוף ולהעלותו ולזככו כדי שגם הגוף יהי' כלי להשגות קדושות.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1024 ואילך)
