בפרשתנו מסופר שבעת מתן תורה היו "קולות וברקים גו' וקול שופר חזק מאוד" (יט, טז). ולפי פשוטו, כוונת ומטרת הקולות וברקים היתה לפעול יראה וחרדה בעולם ובבני ישראל.
ותמוה, הרי בעת מתן תורה הי' גילוי כבוד השם, כמו שכתוב "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (כ, יט), ולכאורה די בגילוי זה לפעול בהם יראה וחרדה, ולשם מה היו הקולות וברקים?
ויש לבאר זה על פי הידוע (ראה תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג) שלפני מתן תורה הייתה גזירה ד"עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים", והיינו, שהי' "גזירה" – מלשון גזר וחתך – בין הנברא שלמטה למקורו למעלה, ולא הי' יכול להיות נרגש אצל הנבראים שלמטה שמקורם מהקב"ה, והוא ית' המחי' ומהווה אותם בכל עת תמיד.
ובמתן תורה, כאשר ירד ה' על הר סיני, בטלה "גזירה" זו, וראו כל ישראל בכל נברא שלמטה את שרשו ומקורו שלמעלה, והרגישו שקיום וחיות וכל מציאותם של כל הנבראים אינו "אלא מאמיתת המצאו" (ראה רמב"ם ריש הל' יסודי התורה).
והנה, ידוע שענין ה"רעש" בא מדבר חידוש, "וכמו . . כשמשיג השגה חדשה שאינו כמו שנראה לעיניים, יתהווה בחינת רעש בלב 'געוואלד'" (סה"מ תרס"א ע' קצח).
וזהו תוכן ענין ה"רעש" והקולות וברקים שבמתן תורה, שלא הי' זה רק רעש הנשמע לאוזן הגשמי, אלא הוא רעש בתוכנו הרוחני:
גילוי כבוד ה' שבמתן תורה פעל חידוש עצום ונורא, שפתאום ראו ישראל שאף שלעיני בשר נראה שהנבראים כולם קיימים מעצמם, ואין להם קשר עם הקב"ה, הנה באותה שעה ראו כולם שאין האמת כן, והי' נרגש שהבריאה כולה מתחדשת ומתקיימת כל רגע מהקב"ה בעצמו. ו"חידוש" עצום כזה, פעל "רעש" גדול.
(ע"פ לקוטי שיחות חל"ג עמ' 22 ואילך)
