מסכת אבות הנקראת גם פרקי אבות היא המסכת התשיעית בסדר נזיקין, שהוא הסדר הרביעי מבין ששת סדרי המשנה. מסכת זו עוסקת בענייני מוסר, מידות טובות ודרך ארץ. מסכת זו מכילה חמישה פרקי משנה, ופרק נוסף של ברייתא, המכונה "קנין תורה". יש המבדילים בין "מסכת אבות" הכוללת חמישה פרקים לבין "פרקי אבות" הכוללים גם את הפרק השישי.
שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה; הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד – על התורה ועל העבודה ועל גמילות-חסדים (פרק א, משנה ב)
פירוש רבינו עובדיה מברטנורא:
על התורה – שאלמלי לא קיבלו ישראל את התורה, חוקות שמים וארץ לא שמתי. ועל העבודה – עבודת הקרבנות. שכך שנינו במסכת תענית [כז,ב]: אלמלא מעמדות, לא נתקיימו שמים וארץ. ומצינו שבשביל הקרבנות שהקריב נח, נשבע [הקב"ה] שלא יביא מבול לעולם, הרי שהעולם עומד על הקרבנות. ועל גמילות-חסדים – דכתיב (תהילים פט): עולם חסד ייבנה. וגמילות-חסדים הוא לשמח חתנים, ולנחם אבלים, ולבקר חולים, ולקבור מתים, וכיוצא בזה.
פירוש כ"ק אדמו"ר:
ידוע ששלושה עמודים אלו הם כנגד שלושת האבות: אברהם – גמילות-חסדים והכנסת-אורחים; יצחק – שהיה עולה תמימה, עניינו עבודה, תפילה כנגד קרבנות תקנום; ויעקב – עניינו תורה, כמו שנאמר, "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל".
ונשאלת השאלה: לפי זה היה צריך להיות הסדר הפוך – גמילות-חסדים (אברהם), עבודה (יצחק), תורה (יעקב)? ומה גם שכן הוא סדר עבודת היום: גמילות-חסדים (נתינת צדקה לפני התפילה), עבודה (עבודת התפילה), תורה (לימוד התורה – מבית-הכנסת לבית-המדרש)!
ויש לומר, שהרי המציאות היא שמן התורה יודעים על עבודה וגמילות-חסדים.
ועוד יש לומר, דהנה עיקר הפעולה בעולם לעשות לו יתברך דירה בתחתונים היא על-ידי התורה. שכן, תורה עניינה המשכה מלמעלה למטה דווקא, אשר עם היותה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, עד בלי גבול, להיותה חכמתו ורצונו של הקב"ה – היא מתלבשת בשכלו המוגבל של האדם, ועד שמתלבשת בענייני העולם (פסקי דינים לגבי הנהגה בעולם), שעל-ידי זה משתנה העולם בהתאם לתורה. וכלן, כשמדובר בשלושה דברים שעליהם העולם עומד – מקדים התנא עמוד התורה.
(ספר-השיחות תש"נ, כרך ב, עמ' 653)
יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי קיבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר; והוי דן את כל האדם לכף זכות.
לאחר שלמדנו את צורת קבלת החכמה והכלים הנדרשים למי שרוצה לקנות חכמה, עוברת המשנה ללמדנו את צורת לימוד החכמה.
לכאורה יש לתמוה: מה בא התנא ללמדנו? הרי ברור שאדם אינו יכול להמציא את התורה והחכמה מעצמו. הרמב"ם כתב שהעניין של 'עשה לך רב' בא ללמד שעל האדם ללמוד גם ממי שלא ממש ראוי להיות רב, ועל כך מורה לשון 'עשייה' על הרב. לפי זה משנתנו אינה עוסקת בשלב הבראשיתי שבתחילת הלימוד, והיסודות שעליהם כבר דברו הזוג שלפניהם שבהם צריך רב הדומה למלאך. הזוג הזה בא לדבר על הלימוד הפרטי של האדם, שבו מוטל עליו כבר לחפש בעצמו תובנות וחכמה שאינה סלולה, ואת הדרך לזה חילקו שני התנאים לשלושה חלקים, כל אחד על פי דרכו.
קודם לפירוט החלקים, יש להבין שהמושג "חכמת התורה", אינו ספר המורה הלכות ודרכי עיון והשקפה כתכלית בפני עצמה, אלא זוהי חכמה שבאה להעשיר את עולמו הפנימי של האדם, דרך העיון והעמקה בכל התנהלות האדם בעולם.
התורה מנתחת מעשים לפרטי פרטים, מציגה את כל האפשרויות הקיימות לאירועים ואת ההלכות המתאימות להם, מחלקת בין מקרים בגלל דקויות שונות ביניהם. לכאורה, נראית ההתעמקות הזו תיאורטית ולמדנית בלבד. אך באמת, באה התורה לסמל בכל הפרטים והחילוקים – את כל האפשרויות והאופציות לרצונות, להבנות ולרגשות האדם. לכן, אדם שלומד את התורה בדרך הנכונה, כתורת חיים – לומד כך את הדרך שהתוותה התורה לחיות נכון, כי היא לקחה בחשבון את כל סוגי האנשים, את כל סוגי האופי וההחלטות שיכול בן אנוש לקבל.
לכן, תלמיד שמתחיל את השלב של לימוד עצמי ורוצה ללמוד את התורה באמת, עליו להעמיק בחיים עצמם, באנשים, בתובנות שהוא יכול ללמוד מהם, ומהמסר המיוחד שנושא כל אדם בעולם. זאת משום שאם ילמד אדם את התורה במנותק מהחיים, הוא ישאר בחוסר הבנה לגבי הקשר שלה לחיים, ולא תעלה בידו כי אם חכמה עיונית בלבד. כדי להבין לעומק את התורה, ואת אינספור השבילים שהיא מציירת בהבנת האדם ומעשיו, יש להבין את החיים, וללמוד מכל חלק בהם.
עשה לך רב− כנגד קניית החכמה גם ממי שיש בו חלקים לא טובים או שאינם בשלים. החידוש כאן הוא שגם מאנשים מסוג זה יש הרבה מה ללמוד, ואי אפשר ללמוד את החכמה לעומקה ללא לימוד מאנשים שעדיין לא הגיעו לשלב המושלם והשלם. המשנה דורשת מן האדם לקחת גם אנשים רגילים ולהופכם לו ל'רב', מהם ילמד חלקים ופרטים קטנים הזקוקים לבנייה העמוקה של החכמה: על ניסיונות שכשלו, על מחשבות ראשוניות וכדומה.
וקנה לך חבר−כהמשך ובהקבלה ל'עשה לך רב' שאינו ממש ראוי, כך אף בחבר. לעיתים יש על האדם להתחבר עם חברים שאינם בדרגתו, בשביל פרטים והבנות מסוימות שלא ימצא בחבר אחר. נדיר הוא שאדם ימצא את חבר נפשו באדם אחד שממנו יוכל ללמוד הכל. בדרך כלל עליו ללמוד מאנשים רבים ולהתייעץ עם רבים, אשר יחדיו יכילו את כל אשר נדרש לו. על חברים כאלו, שחלקים בהם שונים ממנו, מתאים הביטוי של 'קנייה', כי עליו גם להעניק תמורה לחבר שכזה. על האדם לרכך את החלקים בהם אינו משתווה עם חברו, בכדי ששניהם יסתייעו זה מזה, ויוכלו, בצורה חברית, להיפתח זה לזה בדברים הנחוצים להשתלמותם הנפשית.
והוי דן את כל האדם לכף זכות− כיוון שמדבר כאן באנשים שאינם מושלמים, אך מאידך יש הרבה מה ללמוד מהם, מוסיף התנא ואומר, שהגישה הבסיסית צריכה להיות שגם אם חלק ממעשיהם אינם ראויים−עלינו לדונם ל'כף זכות'. כלומר, בשונה מהגישה המעשית ששופטת את אדם לפי מעשיו, ופוסלת אותו לפיהם, הגישה הנכונה כלפי כל אדם היא, שכל אדם מקורו במקום טוב, אלא שנסחף למחוזות בלתי רצויים ולא הצליח לממש את עצמו, וגם מעשיו הרעים נובעים במקורם הראשוני ממניע טוב שלא הצליח להתבטא כראוי, מכך שנובע, שאדם שאין לו את הגישה האופטימית כלפי אנשים, המאמינה בשורשם הטוב, לא יכול להיות פתוח לרווחה לאמת, ולדעות שונות שיעשירו אותו, כי לעולם לא יוכל לקבל מאנשים שאינם מושלמים במעשיהם.
נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מן הפורענות.
הקדמה למשנה:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי היו הזוג השני בתקופת הזוגות, יהושע בן פרחיה היה נשיא ונתאי הארבלי היה אב בית דין, והם היו בתקופת בית שני בימי ינאי המלך כמאתיים שנה לפני חורבן בית המקדש.
ביאור המשנה:
נתאי הארבלי – נתאי הארבלי היה נמצא בעיר ארבל, שנמצאת בגליל התחתון בארץ ישראל.
אומר – היינו שהיה רגיל לומר דבר זה, (ועיין פרק א' משנה ב').
הרחק משכן רע – התרחק מלגור ליד שכן רע, כיוון שלא תלמד ממעשיו הרעים, ולכן לפני שאדם הולך לגור באיזה מקום יש לו לברר ולדרוש מי יהיה שכנו.
ואל תתחבר לרשע – הוסיף התנא ואמר שלא תחשוב שדווקא לא לגור ליד שכן רע, שאז הוא תמיד נמצא בקרבתי ויש חשש שאדם ילמד ממעשיו, אבל ללכת איתו מידי פעם, או להתחבר אליו רק לענייני סחורה שזה רק דרך ארעי יהיה אפשר ללכת איתו, לכן התנא אומר שגם אל תתחבר אליו בשום צורה ואופן, ואמרו חכמים שכל מי שנדבק ברשעים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם, מכל מקום נוטל שכר כמותם, וזה דומה לאדם שנכנס למפעל שמעבד עורות אף על פי שלא עבד במפעל וגם לא לקח כלום משם, בכל זאת נדבק בו ריח רע.
ואל תתיאש מן הפורענות – רש"י מפרש אם בא על האדם גזירה רעה אל יתייאש מן הטובה, וכמו שכתוב במסכת ברכות (דף י' עמוד א') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", ורבנו יונה והרשב"ץ ורבי עובדיה מברטנורא, מפרשים שאם אתה רואה רשע שדרכיו מצליחות והוא נמצא בשלוה, "אל תאמר אתחבר איתו וכאשר יעבור מזלו הטוב אתרחק ממנו", משום שאתה לא יודע מה ילד יום ובן רגע יבוא עליו פורענות, ואז כיוון שהיית קרוב אליו גם אתה תלקה עימו.
מעשה שהיה:
מעשה היה באדם אחד שהשכיר בית לאלמנה עניה שיש לה ילדים, והיא הייתה משלמת לו בכל חודש. כעבור כמה חודשים עבר חודש אחד שהאלמנה לא היה לה במה לשלם ובעל הדירה דרש ממנה לעזוב את הבית ולאמנה לא היה מקום אחר ללכת, ואותם ימים היו ימי חורף קשים שהיו רוחות וברד וכפור גדול ונורא בחוץ. והנה באחד הלילות הלך בעל הבית והסיר את הרעפים שעל הגג והגשם והברד ירדו לתוך הבית. והנה כמה אנשים באו אל בעל הבית וביקשו ממנו שיחוס וירחם על האלמנה ועל היתומים ויתן לה אפשרות רק עד סוף החורף, ובעל הבית לא רצה לשמוע, ולכן האלמנה עם היתומים נאלצו לעזוב את הדירה באמצע ימי החורף הקרים. הגאון החפץ חיים (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין) היה עד למעשה הזה ושראה כך מה שעשה בעל הבית, ואת עקשנותו שלא רצה להשאיר את האלמנה עם היתומים עד סוף החורף, קרא החפץ חיים בקול את הפסוק "כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו", ותהה מה יהיה סופו של האיש הזה, והנה עברו שנים והעונש עדין לא הגיע (משום שה' יתברך מאריך אפים גם לרשעים), אולם כעבור עשר שנים בא כלב שוטה ונשך את בעל הבית, ובעל הבית התייסר ביסורים קשים מאוד והתפתל במכאוביו במשל כמה שבועות והיה נובח ככלב, ולבסוף מת ביסוריו. ועל זה נאמר "אל תתיאש מן הפורענות", שאפילו אם אינך רואה מדוע אותו אדם רשע דרכו מצליחה ואינו נענש, בכל זאת אל תתיאש מן העונש ותאמר הוא לא יענש, שכן ה' יתברך מאריך אפו לרשעים ואם אינו חוזר בתשובה סוף העונש לבוא.
עוד סיפר החפץ חיים שהייתה תקופה שהיו חוטפים ילדים והיו מוסרים אותם לצבאו של ניקולאי הרשע, וקצב אחד שראה שתפסו את בנו הלך ותפס נער בן ישיבה ומסרו לצבא במקום בנו, החפץ חיים הצטער מאוד על אותו מקרה עם הקצב, ומספר שעקב בסקרנות לראות מה עונשו של הקצב, עד שנודע לו שבנו של הקצב הורעל דמו, ולא הועילו לו שום רפואה ולאחר שסבל יסורים קשים נפטר הבן של הקצב, ואנשי חברה קדישא חששו לטפל בו מחמת שפחדו להדבק, והקצב נאלץ בעצמו לקבור את בנו במו ידיו. והנה רואים שאפילו שאנו רואים לכאורה הנה אותו אדם עשה כך ולא נענש, בכל זאת זה לא אומר שהוא לא יענש ואל תתיאש מזה שלא ראית שהוא קיבל עונש, שה' יתברך מאריך אפו והעונש הוא יכול לקבל אחרי האב מאוד שנים.
הלל ושמאי קיבלו מהם. הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
במשנה זו, מפרט הלל את הדרך להיות מתלמידיו של אהרן: אהבת שלום, רדיפת שלום, אהבת הבריות וקירובן לתורה. ויש לשאול, שלום הוא רק סעיף ביחסי אדם עם הבריות, מדוע הוא קנה מקום של כבוד בתחילת המשנה? כמו כן יש לעיין בעניין השלום, מדוע חילקו בין אהבת שלום לרדיפתו, והקדימו את האהבה? וכמו כן יש להבין מה הקשר בין אהבת שלום ואהבת הבריות ל'מקרבן לתורה'?
לפני שניגש לבאר את הפרטים שבלשון המשנה, יש לבאר את יסוד דברי הלל שמשרטט במשנה זו את העיקרון של יחס בין אנשים, שעליו להיות מבוסס תחילה על אהבת שלום, ורק אחר כך אהבת הבריות, ולבסוף – קירובן לתורה.
היסוד המאחד את שלוש המשניות של הלל הוא שאין לראות בזולת יישות זרה, אלא 'אדם', עם מרכיב של נשמה ותכונות, אלא שהוא שונה במעט מתכונותיך שלך. בנוהג שבעולם מסתכל אדם על עצמו ועל קרוביו כעל משהו מוכר, ועל אנשים אחרים כעל נעלם בשבילו, כ'זרים'. בא הלל ומודיע שאין זה כך. כל אדם יכול להיכנס לנעליו של כל אדם אחר ולהבינו, אם רק יעמיק חקר בתוך היסודות והשורשים: מאין הגיע, ממי הגיע, מה עבר עליו, עם אלו תכונות נולד ואלו תכונות פיתח עם הזמן. לפי עקרון זה, כל האנשים שווים, אלא שהם מורכבים מ'פאזל' שונה. באופן תיאורטי, יכול אדם להתחבר לכל אדם אחר, אם רק ילמד להכירו, להתעלם ממעשיו ולהתחבר לשורש נפשו. זו הייתה מידתו של אהרון: הייתה בו אהבה לכל אדם, ולכן יכול היה לחבר בין כל בני האדם.
לכן השתמש הלל דווקא במונח 'שלום', ולא 'חסד' ולא כל מונח אחר שמשמעותו מעורבות בדעת עם הבריות. 'שלום' משורש שלם, והשכנת שלום פרושה הבאת כל החלקים לכלל שלמות. אך מונח כאן מיעוט: רק חלקים בעלי מכנה משותף, המסוגלים להתהוות לכלל 'שלם' שייכת אצלם השכנת שלום- החזרת הפרטים לכלל השלם. חלקים שהם שונים ואינם ממרכיבי אותו השלם, אין אצלם עניין של השכנת שלום.
השכנת שלום אמיתית היא מלאכה עדינה, הכרוכה בהבנת דקויות הנפש של כל הצדדים. ובשבילה לא די רק באהבת הבריות, כי הרי יתכן מצב שאדם יאהב אנשים, אך עדיין לא יצליח למצוא את המשותף ביניהם וכך לגשר על הפערים. אלא היא מצריכה אהבת שלום ורדיפתו, והיכולת למצוא את השלם ואת המחבר בין אנשים. לכן, בעצם, אהבת שלום ורדיפתו – היא הבסיס ליחס לבריות. מידה זו אינה יכולה לבוא בכפיה, אלא היא חלק מאופיו ואישיותו של האדם, בגלל שהיא מצריכה התבוננות פנימית, ולא רק יכולת למנוע ריב. לכן, רק כשאדם לומד את המידה הזו, משקיע ומפתח אותה ומחובר אליה באמת- הוא יכול להשתמש בה. לכן הקדים הלל את 'אוהב שלום' ל'רודף שלום'.
אחרי השכנת שלום, שהיא חיבור בין אנשים טובים שאינם מצליחים למצוא את המשותף בלי שהשונה יפריד ביניהם, מגיע השלב של אהבת הבריות. זו אינה האהבה הבסיסית לאנשים, שבוודאי קודמת להכל, אלא אהבה מיוחדת שתביא את האדם החוטא לחזור ולהתקרב. בדרך כלל אדם אוהב את הדומה לו, ואת מי שהתרגל לחיות בחברתו. כדי לקרב אנשים בעלי מעשים רעים, יש צורך באהבת הבריות– ברצון לחפש אחר השורשים הטובים המסתתרים מאחורי מעשיו הרעים של החוטא, ואהבה זו תביא להתחברות לחלקים הטובים שבאדם, ועל ידי כך להחזירו למוטב ולקרבו לתורה. פעמים שהאדם הוא בעל תכונות טובות, והנסיבות הובילו אותו למחוזות שהרחיקו אותו מתכונותיו הבסיסיות. ולכן מלמדנו הלל, שאין להסתכל רק על המעשה עצמו אלא יש לנסות ולעמוד על שורשיו.
זאת אומרת, שבמשנה זו מתווה הלל את הדרך ליחס נכון עם הבריות: ראשית יש לאהוב את השלום, להתחבר ולקנות את היכולת למצוא את המשותף והשלם שבפרטים, ודרך כך לרדוף אותו – להשתמש בו. שנית, יש לאהוב את הבריות – לרצות לחפש את השורשים הטובים שמסתתרים ברבדים העמוקים של אדם, גם כשמעשיו רעים, וכך להחזירו למוטב. ואחרי שלמדנו זאת, נוכל להבין את הקשר למשנה הבאה.
שמאי אומר, עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה; והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.
דברי הזוגות עוסקים לרוב באותו עניין. כיצד אפוא מתקשרים דברי שמאי לדברי הלל?
נראה לומר ששלוש מימרותיו של שמאי מקבילות לאלו של הלל. שיטת שמאי היא, שאין צורך להיכנס לפרטים שאמר הלל, אלא יש להבהיר את היסוד בלבד, וממנו והלאה ימשיך כל אחד בדרכו. מחלוקת זו דומה לשאר מחלוקותיהם של בית שמאי ובית הלל בש"ס. בית שמאי מחשיבים את היסוד, בעוד בית הלל מדגישים את הפרטים, את צורת המעשה, ולא רק את השורש.
הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות– זהו כנגד המשנה הראשונה של הלל: אוהב שלום ואוהב את הבריות. הלל מונה את התועלת שמפיק האדם מאהבת הבריות, ואילו שמאי טוען שאין להכנס לפרטים. יש ללמד את היסוד של "והוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" כמסר בסיסי, המניח את האפשרות להגיע לשאר המעלות, מבלי שיש צורך לפרטן. נשים לב כי שמאי אינו אומר שיש להתייחס לכל אדם בצורה הוגנת ויפה, שכן בזה אין חדש, אלא החידוש בדבריו הוא שמידת ההשפעה על אנשים אחרים תלויה ביכולת לקבל ולשמוע כל אדם, כמות שהוא. שורש זה קודם לאהבת הבריות, משום שבכדי ליצור אהבה, יש צורך ביכולת להקשיב ולקבל, להיות פתוח בצורה אמיתית לאחרים, ותכונות אלה כשלעצמן טומנות בחובן הבאת שלום ו'קירוב לתורה'.
אמור מעט ועשה הרבה – מימרה זו כנגד המשנה השנייה של הלל 'נגיד שמא'. כתבנו לעיל בדברי הלל שעיקר המשנה בא ללמד את השלבים שיש על האדם לעבור בכדי להתקדם משלב של הבנה עמוקה אחת, ללימוד שיטתי וקבוע בכל דבר, ולאורך זמן, יחד עם: ללמד ולעשות. כעת בא שמאי ומוסיף שהיסוד והשורש לכל טמון ב"אמור מעט ועשה הרבה". על האדם לבחון את דבריו על פי תוצאותיהם בשטח, כיצד באים רעיונותיו לידי ביטוי. מי שירבה בדיבור וימעט במעשה, יטעה להסתפק במועט, ויחשוב שיסוד אחד שלמד יספיק לו לתחומים רבים. רק התמודדות עם עשייה מרובה תביא אותו להרבות ולהוסיף בלימוד, בכדי להיות מוכן לעשייה מלאה ומגוונת.
עשה תורתך קבע – מימרה זו כנגד המשנה "אם אין אני לי" וכו', ו"אם לא עכשיו אימתי". שיטת שמאי היא, שכל העיכובים בלימוד, החשש מפני העמקה עצמית, ואי שיתוף אחרים, נובעים מתוך המחשבה המוטעית שהתורה היא בגדר 'תוספת' ואינה עיקר. לכן בא שמאי ומדגיש כי יש לעשות את התורה 'קבע'. כוונת דבריו לא רק לרציפות הלימוד ולקביעות הזמן, כי אם להשריש את התפיסה שהתורה היא היא פעילות הקבע הבסיסית הנדרשת מן האדם, והיא המציאות של העולם. לפיכך, כל הנתונים האחרים הכרוכים בהגבלות ובשינויי זמן, מקום, ואדם, אף שמן החובה להתחשב בהם, אין בכוחם לשנות מציאות זו. יש לתת עליהם את הדעת בתוך מסגרת קביעות הלימוד, אך לא בתור ספק בסיסי איך ומתי ללמוד. שמאי מראה לנו כי בעצם ההכרה שהתורה היא קבע, כבר קיימת ההנחה וההסכמה שחובה על האדם לנצל את כל האפשרויות, ללמוד בעצמו, עם אחרים, ועכשיו.
