התאווה החומרית לבשר "על הארץ תשפכנו"
על הפסוק בפרשתנו "בכל אות נפשך תאכל בשר גו' רק חזק לבלתי אכל הדם" (יב, כ–כג) כתוב בגמרא (חולין טז, ב) "רבי ישמעאל אומר, לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה". והיינו, שעד שנכנסו ישראל לארץ נאסר להם לאכול בשר תאוה ורק בשר קדשים היה מותר להם, וכשנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה, אך גם כאשר הותר להם "בשר תאווה" הזהיר הכתוב "רק חזק לבלתי אכל הדם".
ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם לקונו:
כאשר היו בני ישראל במדבר לא התעסקו עם ענינים גשמיים, וכל עסקיהם היה רק בלימוד התורה ובענינים קדושים, ואף כשאכלו בשר היה זה בשר קדשים. אך כשנכנסו לארץ התחילו לעסוק בענינים גשמיים, בכוונה להעלותם ולזככם, על ידי שעיסוקם בגשמיות היה באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".
וזהו שמזהיר הכתוב, שאף שכאשר יכנסו לארץ "הותר להם" לא רק בשר קדשים אלא גם "בשר תאוה", ויכולים לאכול בשר אף כאשר אין באכילה זו מצווה, אך עדיין יש להיזהר "רק חזק לבלתי אכל הדם". ש"רתיחת הדמים" וחיות האדם לא תהיה ב"בשר" ובענינים הגשמיים, אלא כל עיסוקו בהם יהיה רק לשם שמים להעלותם ולזככם, אך "רתיחת הדמים" והתאווה לבשר חומרי "על הארץ תשפכנו", כי התלהבות האדם צריכה להיות בעניני קדושה בלבד.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1108 ואילך)
