מדוע נצטווה אברהם "לצאת" מרצונותיו?
בתחילת פרשתנו(לך לך) נאמר "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", ונתבאר בספרים (ראה סה"מ תש"ה עמ' 94 ואילך) אשר הליכה זו עבודה גדולה יש בה, "לך לך" – על האדם לצאת ולהתעלות "מארצך" – מרצונותיך, "ממולדתך" – מרגילויותיך אשר נובעים המה מטבעך מתולדתך, "ומבית אביך" – הלא המה המוחין של האדם שנקראו בסה"ק בשם "אבות", על האדם ללכת מכל אלו ולצאת "אל הארץ" – אל רצונו של השי"ת, "אשר אראך" – שמראה לאדם ומורה לו הדרך אשר ילך בה.
והנה, פשוט אשר מוחו, טבעו ורצונות של אברהם אבינו ע"ה כולם היו קדושים, ומכל מקום ציווהו הקב"ה "ללכת" מכל אלו, ולצאת מהם "אל הארץ אשר אראך". ואם-כן, יש לתמוה תמיהה רבתי, הרי אם הי' מדובר על רצונות ורגילויות אשר מנגדים לדיני התורה, היה מובן מה שצריך לצאת וללכת מהם. אך כאשר מדובר על הרצונות של אברהם אבינו, שכנ"ל, קדושים היו בתכלית, מדוע צריך האדם לצאת ולהתעלות מעל רצונות אלו?
ויש לבאר זה על פי מה שרואים בעבודתו של האדם שישנם גדרים ומגבלות אשר מפריעים את האדם מלהתעלות ולשגשג בעבודתו, ויש אשר גדרים אלו נכונים הם גם על פי דין:
ולדוגמא, בלימוד התורה, הרי גם על פי הלכה הפסוקה אין כל אדם חייב להיות הוגה בתורה יומם ולילה, וישנו אשר די לו ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית". וגם העוסק בתורה יתר על זה, הרי די לו ללמוד כפי רגילותו, ואינו חייב להתייגע ולאמץ עצמו ללמוד יתר על אופן עיונו הרגיל. וכן הוא בעבודת התפילה, הנה ע"פ הלכות תפילה יש מקום להקל ולקצר בעבודה זו. שדי לו לאדם גם אם אינו מכווין לפירוש המילות, ואם מתאמץ ומטריח עצמו להבין את אשר מוציא מפיו, הרי די לו בכך, ואינו מחשב ומתבונן ב"דע לפני מי אתה עומד". ומה שצריך להיות ב"כובד ראש" קודם התפילה, הרי מסתפק בכך ש"מניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו" (שבת י, א), ובזה יצא ידי חובתו, וכעת יכול הוא לשוטט במחשבתו היכן שירצה… וכזה יכול להיות גם בנתינת צדקה, וכהנה רבות.
ולכן על האדם לילך בדרכו של אברהם אבינו, "לך לך" – לצאת ולהתעלות מ"ארצך וממולדתך וגו'" – מכל ההגבלות והרגילויות שמוגבל בהן, ולהדר בלימוד התורה וקיום המצוות באופן שאינו מחשב כלל מהי חובתו ומהו לפנים משורת הדין שאינו מוכרח בו, אלא קובע בליבו אשר מקבל הוא על עצמו עול הקב"ה, וכאשר מוסר עצמו ורצונותיו אל הקב"ה, אזי אין הוא מסתכל כלל על רצונותיו האישיים ואינו מהרהר אודות קיום דין השו"ע בלבד, וכאשר יצא חובתו אזי פטור הוא, אלא אך ורק על קיום רצון העליון.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב ע' 453 ואילך. ח"כ ע' 59)
