בתחילת פרשתנו נאמר (כז, כ): "ואתה תצווה את בני ישראל". ויש לבאר פסוק זה ע"פ פנימיות:
כתוב בזוהר הקדוש (ח"ג רכה, ב): "ההיא אמונה דלעילא יתזן ויתפרנס מני' על ידך [ע"י משה]". והיינו שמשה רבינו "זן ופרנס" את ישראל בעניין האמונה.
ומבואר בזה, שזה שכל ישראל מאמינים בה' באמונה פשוטה, הוא מצד נשמתם שרואה (למעלה) אלקות. ויתירה מזו, שמכיוון שהנשמה היא "חלק אלקה ממעל" (ראה תניא פ"ב), אין היא זקוקה לראיות על מציאות השי"ת, באשר היא "חלק" ממנו ית'. ומצד אלו הסיבות, מאמינים בני ישראל בקב"ה בפשטות, גם בלי ראיות.
וזהו שמשה רבנו "פִרנס" וחיזק את האמונה בבני ישראל. כי משה גילה והגביר אצל כל ישראל את כוח נשמותיהם, ועל ידי זה חיזק ממילא את אמונתם.
והנה, בתניא (פרק לב) כתב כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע ש"העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם". ורק המגביה והמעלה "הנפש על הגוף" יכול "לבוא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן". כי שורש נשמות כל ישראל – אחד הוא, שנשמתם מ"ה' אחד". ולכן מי שנשמתו מאירה בקרבו, מבין ש"כל ישראל אחים ממש".
ועל פי זה יש לבאר תוכן הפסוק "ואתה תצווה את בני ישראל":
כאשר גילה משה רבינו בישראל את כח נשמתם, הנה בנוסף לזה שהתחזקו באמונתם, פעל גם "תצווה את בני ישראל" – "ציווי" מלשון "צוותא וחיבור" (ראה תורה אור פרשתנו פב, א, ובכ"מ). והיינו, שע"י גילוי נשמתם, פעל שיהיו כל ישראל "בצוותא וחיבור", מחוברים ומאוחדים באחדות גמורה.
(ע"פ 'סה"מ מלוקט על חדשי השנה' חלק ג', עמ' לד)
