ב"ה
ממתק לשבת פרשת פקודי תשע"ו
מלך אחד החליט פעם לבדוק אם יש מי מאזרחיו ששמח בשמחה אמיתית, לבש בגדים אזרחיים והחל לשוטט בין העיירות והכפרים בממלכתו, והטה אוזן למתרחש, בכל מקום הוא שמע אנשים שמתלוננים על צרותיהם וקשייהם, עד שהגיע לבית אחד קטן ומט ליפול, שבו ישב יהודי ליד שולחן ערוך עם סעודה צנועה, כינור בידו הוא מנגן להנאתו ונראה מאושר, שאל אותו המלך "למה אתה שמח?" אמר היהודי "ב"ה לא חסר לי כלום" "ממה אתה מתפרנס" שאל המלך, ״אני עובר מדי יום בין הבתים ומתקן מה שצריך, ומזה אני מקבל כמה זהובים שמספיקים לי לסעודה הקטנה שלי״, למחרת הוציא המלך כרוז שאסור לתת לזר לתקן דברים, מי שנשבר לו משהו יתקן בעצמו,
***
היהודי שלנו מסתובב כרגיל בין הבתים ואנשים אומרים לו שאסור להם לתת לו לתקן, הלך היהודי וראה איש עשיר חוטב עצים, אמר לו, ״אולי תיתן לי לחטוב עבורך ותוכל לנוח בשקט״, העשיר הסכים ובסיום העבודה שילם לו כמה זהובים, בערב שוב ישב לו היהודי כהרגלו בסעודתו, הגיע המלך ושואל אותו איך התפרנסת היום? והיהודי מספר שהוא החל לחטוב עצים ומתפרנס בסדר, למחרת אסר המלך לחטוב עצים, הלך היהודי שלנו והשכיר את עצמו להיות חייל בצבא המלך תמורת תשלום יומי של כמה זהובים, ובערב שוב ישב לאכול, והמלך שוב מגיע ושומע ממה התפרנס היום, למחרת ציווה המלך לשר הצבא שהיום לא ישלם לחיילים, היהודי הגיע לקבל את משכורתו היומית אך המפקד הסביר לו שלא יוכל לתת לו ושיחכה למחר, הלך היהודי פירק את להב החרב שלו ושם במקומה עץ, את החרב עצמה הוא משכן וכך היה לו כסף לסעודתו הלילית,
***
המלך מגיע בלילה ורואה את היהודי יושב ושמח, שאל אותו נו? איך התפרנסת היום? והיהודי מספר לו שהיתה בעיה והוא ניתק את להב החרב ושם עץ במקומה, חזר המלך לארמון וביקש משר הצבא שימצא מחר מישהו שמגיע לו עונש מוות, ויצווה על החייל היהודי להרוג אותו בחרבו, למחרת קרא שר הצבא ליהודי והורה לו להוציא להורג חייל שלא היה ממושמע, עמד החייל היהודי מול כל החיילים, עצם את עיניו ואמר "ריבונו של עולם, אני הרי לא יודע אם החייל הזה זכאי או חייב, מבקש אני ממך, אם הוא זכאי, עשה עמדי נס והפוך את להב חרבי לעץ" שלף את החרב מנדנה, הניף אותה באוויר, ולתדהמת כולם החרב אכן הפכה לעץ… המלך, שצפה מרחוק במתרחש, ניגש ליהודי ואמר לו בחיוך, "עברת את כל המבחנים שמחתך היא שמחת אמת"
***
אנחנו היום נכנסים לחודש אדר ב', וידועה אמרת חכמינו "משנכנס אדר מרבים בשמחה" מלשון חז"ל מובן שהמצב הרגיל של יהודי הוא, שהוא צריך כל הזמן להיות בשמחה, אלא שבחודש אדר צריכים להרבות בשמחה, השאלה הגדולה היא, האם זה בכלל אפשרי לדרוש מיהודי להיות בשמחה תמיד, הרי לא תמיד הכל עובד בדיוק כפי המתוכנן, ופעמים רבות יש דברים שמעציבים אותנו? האם יש דרך לשמור על השמחה למרות הקשיים?
בתלמוד מסופר על גדולי ישראל שכל דבר שהיה קורה להם, היו אומרים שזה לטובה! בידיעה שהקב"ה הוא זה שמשגיח בהשגחה פרטית על כל דבר שקורה, ולכן כל מה שקורה הוא לא תאונה, אלא תוכנית אלוקית שבוודאי מטרתה לטובה, אבל כדי שנצליח להפנים את זה, ולחיות את זה, עלינו לבטל את האגו שלנו ולהתרגל לעובדה שאני לא מנהל את העולם, רק כך נצליח לשמור על שמחה גם אם לא הכל עובד כפי שרצינו. וכפי שמסופר שפעם דיברו ביניהם תלמידי הבעל שם טוב אמר אחד אם הייתי אלוקים הייתי עושה שלא ימותו אנשים, השני אמר הייתי עושה שלא יהיו עניים וכו' קם הבעש"ט ואמר להם אם אני הייתי אלוקים הייתי עושה בדיוק כמו שהוא עושה כי הייתי רואה את מה שהוא רואה.
תפקידו של יהודי הוא אכן להיות בשמחה בכל השנה כולה! אך בחודש אדר, באמצעות זה שאנחנו מרבים בשמחה, אנחנו מקבלים כוחות מיוחדים להמשיך את השמחה לכל השנה,
יהי רצון שנזכה לקיים את מצוות השמחה בהידור ומשמיים יזמנו לנו את כל הסיבות לשמוח והעיקר שבקרוב נזכה לשמוח בשמחת הגאולה שתבוא מיד ממש.
שבת שלום
