גבריאל וחנה היו נשואים עשרים וחמש שנה, ועדיין לא זכו לפרי-בטן. אולם גבריאל, שהיה חסיד של בעל התניא קיבל את המצב בשמחה ומעולם לא התלונן לפני הרבי על מצבו.
גבריאל היה נוהג לתת סכומים נכבדים לצדקה, באחד מביקוריו אצל בעל התניא הטיל עליו הרבי להרים סכום הגון למצוות פדיון שבויים שנזדמנה אז. אך הפעם מצבו הכלכלי היה בכי רע והוא לא ידע כיצד יוכל להשיג את הסכום המבוקש, הוא חזר לביתו במצב-רוח מדוכדך, ובשפה רפה סיפר לאשתו על הסכום שהטיל עליו הרבי.
האישה אמרה לו: "הלוא כמה וכמה פעמים אמרת לי את מה שאומר רבנו בתורותיו, שצריכים להאמין, לבטוח בה' ולהיות בשמחה, ומדוע תצטער? בטח יעזור ה' ונוכל לשלם גם סכום זה שביקש הרבי".
לקחה האישה כמה מתכשיטיה, מכרה אותם והביאה את כל הכסף בצרור סגור לבעלה. היא אף יעצה לו ללכת בעצמו ולהביא את הכסף לרבי ולא לחכות שיבוא השליח לקבל את הכסף.
גבריאל הגיע אל הרבי, ומיד כשנכנס ל'יחידות' הניח את הצרור על השולחן. הרבי קיבלו בברכה ופתח לנגד עיניו את הצרור. על השולחן נערמו מטבעות נוצצים ומבריקים, כאילו יצאו עתה מבית היציקה.
הרבי נשען זמן-מה על זרועותיו, כפי שהיה עושה בעת דבקותו, ולאחר מכן הגביה את ראשו ואמר לגבריאל:
"בתרומת המשכן הדבר היחיד שהיה מבריק זה המראות שבהן השתמשו נשות ישראל במצרים הן תרמו את המראות למשכן ומהן נעשה הכיור וכנו, הכיור היה המקום שבו התחילו את עבודות המשכן".
שאל הרבי את גבריאל: "מניין בא לך הכסף הזה?".
בשלב זה גולל ר' גבריאל לפני הרבי את כל קורותיו בעת האחרונה, ואת מצבו הכלכלי. כמו-כן סיפר, שכאשר אמר לאשתו על הסכום שביקש הרבי, מכרה את תכשיטיה בלי ידיעתו וזירזה אותו להביא את הכסף אל הרבי.
שוב נכנס הרבי לדבקות בהישענו על ידיו, ולאחר מכן הרים את ראשו ואמר:
"בטל הדין. הקב"ה 'ייתן ויחזור וייתן', לך ולאשתך, בנים ובנות ואריכות ימים לראות דורי-דורות. ייתן לך ה' הצלחה בכל אשר תפנה, עושר ונשיאת חן בעיני כל רואיך.
שמח וטוב-לב חזר החסיד לביתו וסיפר לאשתו כל אשר אמר הרבי והברכה אשר בירכם. "אך אמרי-נא לי", שאל, "כיצד הבריקו המטבעות כל-כך?".
"כשהגיעו לידי המטבעות", השיבה האשה, "חשבתי כי כדאי שהנתינה תהיה שלמה. שפשפתי את המטבעות בחול עד שהבריקו ונצצו, ובליבי התפללתי שירחם עלינו השם יתברך, והרבי בקדושתו יברך אותנו שגם מזלנו יתנוצץ, יבריק ויזרח".
כעבור שנה לא היה קץ לשמחתם של ר' גבריאל ואשתו, בהולדת בנם בכורם, ונקרא שמו בישראל חיים.
גבריאל וחנה ראו הצלחה בכל מעשיהם וגבריאל תמיד דאג לספר לכולם שההצלחה שלו היא רק בזכות האמונה התמימה של אשתו חנה.
***
בפרשת השבוע פנחס אנחנו קוראים על בנותיו של צלפחד שפונות למשה לאחר שראו בדיני הנחלה שאם אביהן מת ללא בנים לא יהיה מי ממשפחתם שיקבל חלק בארץ, הן פונות ומבקשות לקבל גם הן חלק ונחלה בארץ, משה שואל את השם והתשובה שהוא מקבל "כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להם אחזת נחלה"
כשמתבוננים בשבח הגדול שבנות צלפחד מקבלות קצת קשה להבין למה כל כך משבחים אותן, בסך הכל הבקשה שלהם היתה מאוד חומרית הן רצו לקבל נכסים בארץ ומה ההתלהבות?
כתוב במדרש שכדי להבין זאת צריכים להבין יותר את רוח התקופה בה קרה הסיפור, עם ישראל בדיוק באותה תקופה פונים ומכריזים "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" הם כולם כבר עייפים מהמסע במדבר, עדיין תחת השפעת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ ותחת הרושם של פטירתם של אהרון ומרים, המוטיבציה לכניסה לארץ די נמוכה ודווקא בשלב הזה כשהכניסה לארץ נראית כל כך רחוקה מגיעות בנות צלפחד ומבקשות בקשה טכנית לקבל חלק בארץ, בכך הם חיזקו את האמונה בכל מי שמסביבם שהכניסה לארץ היא דבר ברור ורק צריכים לראות איך לחלק את הנחלה, האמונה הפשוטה הזו היא זו שחיזקה את עם ישראל שינתה את האווירה ונתנה להם כוחות להתגבר ולהיכנס לארץ ולכן זכו בנות צלפחד לשבחים כה גדולים,
בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ובזכותן עתידים אנו להגאל יהי רצון שנזכה לחזק את אמונתנו ונקבל את נחלתינו בארץ בגאולה אמיתית ושלימה תיכף ומיד ממש.
שבת שלום
