בפרשתנו נאמר "ועבדתם את ה' אלקיכם גו' לא תהי׳ משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא" (כג, כה-כו). ויש לבאר פסוקים אלו בעבודת האדם לקונו:
לפעמים האדם עובד את הקב"ה – "ועבדתם את ה' אלקיכם", אך אחרי משך זמן נפסקת ההתעוררות שלו ועבודתו לקונו פוסקת, והרי עבודתו בבחינת "משכלה ועקרה", שאין לה "תולדות" והמשך.
אומר הכתוב, שהסיבה לזה היא – "בארצך" – מלשון רצון, והיינו, שעבודתו לקונו הוא רק מפני שיש לו 'שביעות רצון' והנאה מזה. ומכיון שעובד את הקב"ה רק כפי רצונו והנאתו לכן בזמן שאין לא הנאה מעבודתו – יפסיק, ולכן אין קיום לעבודה כזו.
והעצה לזה – "את מספר ימיך אמלא":
על האדם להתבונן בזה ש"ימים יוצרו" (תהלים קלט, טז), ונתנו לו מלמעלה מספר קצוב של ימי חיים בעולם הזה כדי שינצל כל רגע ורגע למען קיום רצונו ית'. וכאשר יתבונן בזה, יגיע להכרה שאין לו זמן כלל לחשוב על הנאת עצמו ורצונותיו, כי באם אינו מנצל רגע זה ל"מספר ימיך אמלא" ולקיום רצונו יתברך אלא משתמש ברגע זה למחשבותיו על עצמו הרי הוא 'מועל' ח"ו בשליחותו של הקב"ה שנתן לו רגע זה אך ורק לניצולו בעבודתו ית'.
וכאשר אינו חושב על הנאת עצמו ורצונותיו, כי אם מנצל כל רגע למילוי שליחותו עלי אדמות, אזי "לא תהי' משכלה ועקרה", ויהי' קיום לעבודתו.
(ע"פ לקוטי שיחות חט"ז עמ' 273 ואילך)
