על הפסוק בפרשתנו צו "אש תמיד תוקד על המזבח" (ו, ז) מפרש רש"י "אש תמיד – אש שנאמר בה תמיד הוא שמדליקין בה את הנרות שנאמר בה להעלות נר תמיד, אף היא מעל המזבח החיצון תוקד". ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם עם קונו:
נרות המנורה רומזות על ענין התורה, כמו שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור". וכמו שבמנורה העלו "נר תמיד", כן גם חיוב לימוד התורה הוא תמידי. והאדם הלומד תורה באופן של "תורתו אומנתו"- מקושר הוא עם הקב"ה באופן תמידי.
המזבח החיצון, שבו הקריבו קרבנות כל בני ישראל, מרמז על עבודת האדם גם עם אלו שנמצאים מחוץ לתחום הקדושה, שעל האדם לעסוק איתם ולקרבם לתורה ועבודת ה'.
עלול האדם שהוא בבחינת "נר תמיד" ו"תורתו אומנתו" לחשוב, הרי הנר שלי כבר דלוק ועומד באופן תמידי, ואם כן, מה לי לעסוק עם אלו שנמצאים בחוץ, איזה שייכות יש לי לעבודה זו?
על זה באה ההוראה בפרשה זו – "אש . . שמדליקין בה את הנרות . . אף היא מעל מזבח החיצון תוקד":
אם רוצה אדם הלומד תורה שתאיר אצלו אש ואור התורה, הרי זה רק אם יהי' נוגע לו מקודם שגם אצל מי שנמצא ב"חוץ" תבער ותקוד אור נשמתו, ה"נר ה' נשמת אדם", ודווקא ה"נר" ו"אש" של ה"מזבח החיצון" היא שמדליקה את המנורה ומבעירה אצל הלומד את אש התורה. ואם רוצה הוא שלימודו בתורה יהי' תמידי ונצחי – הרי זה דווקא על ידי זה שאינו מסתפק בלימודו בעצמו, אלא עוסק גם בקירוב אלו שנמצאים בחוץ, ואזי גם לימודו שלו יהי' תמידי – "נר תמיד".
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ז עמ' 55 ואילך)
