מעשה שהיה: באחת משכונות העיר באר שבע, נפתח לו מרכז רוחני. יחד עם הפצת יהדות, החליט מנהל המקום לעסוק גם בסיוע לנזקקים. במסגרת זו, היה מעניק לעוברים ושבים ארוחה מלאה, חינם אין-כסף. מיודענו, מנהל המרכז, ניצל את זמן הארוחה להשמיע את עיקרי האמונה באלוקים בפני אורחיו, בשפה קולחת ומשכנעת. בסיום הסעודה, נהג לבקש מהם להודות לבורא עולם באמירת ברכת המזון.
לא פעם נענה בהתנגדות, כמו למשל: "בתור אתאיסט, אינני מוכן למלמל טקסטים דתיים". במקרים כגון אלו, פניו החייכניות של המארח היו הופכות קשוחות. מי שלא נאות לברך לה', נדרש לשלם חשבונית מנופחת על הסעודה הדשנה. האורח, שהיה זע בחוסר נוחות, נאלץ בסופו של דבר לומר ברכת המזון, כדי להיפטר מהתשלום הגבוה.

אתם מזהים נכון: מנהל המרכז הוא לא אחר מאשר אברהם אבינו. באוהלו המפורסם, דרש אברהם מהאורחים לברך את ה', או לחילופין, לשלם מחיר מלא על הארוחה.
ודאי תשאלו, מה ראה אברהם להפעיל לחץ על האורחים כדי שיברכו את ה'? וכי יש משמעות בברכה הנאמרת מתוך כפיה?
מסתבר, שאברהם פעל מתוך שכנוע פנימי עמוק. הוא ידע בביטחון כי בתוכו של כל אדם קיימת נקודת אמת פנימית, המאפשרת לו להכיר בבורא עולם. גם כאשר אנשים סרבו לברך את ה', אברהם הניח כי הדבר נובע מקושי רגשי להכיר בסמכות עליונה. בתת מודע, גם הם מוכנים להודות לה'.
אם כן, אברהם לחץ כדי לגלות את האמונה בלב האורחים שלו. בדרך כלל, הוא שכנע עם הסברים שכליים והוכחות לוגיות. אבל כשנתקל באנשים עם מחסום רגשי,
הפעיל לחץ קל כדי לשבור את המחסום, ואז, הם אמרו את הברכה מכל הלב.
אברהם מלמד אותנו מסר חשוב: אם לכל בן אנוש יש פוטנציאל להכיר באמת, על אחת כמה וכמה שכך הם פני הדברים ביחס לכל יהודי. אין יהודי שאינו מאמין בתוך תוכו. גם יהודי המגדיר עצמו כופר – יש בקרבו ניצוץ יהודי, המחכה שיבעירו אותו. כדברי חז"ל: "ישראל מאמינים בני מאמינים".

מיטיב לתאר זאת השיר הבא:
"בתוך הלב שלי יש מגירה,
ובתוכה עוד מגירה ועוד מגירה.
בתוך המגירה האחרונה יש נקודה,
מישהו נגע בה והיא רעדה".