דברי תורה קצרים לפרשת וירא

דברי תורה קצרים לפרשת וירא

ממתק לשבת פרשת וירא 2019

רבי לוי יצחק מברדיטשוב הגיע פעם אל ביתו של אחד מעשיריה המכובדים של העיר לבוב, וביקש לישון אצלו לילה. העשיר, שלא הכיר את רבי לוי יצחק, לא הסכים ואמר: " לך אל בית 'הכנסת אורחים' שבו משתכנים אנשים כמוך, ותישן שם."

ר' לוי יצחק ניסה לשכנע אותו ואמר לו, "אני לא אטריח אותך, אני רק מבקש שתיתן לי מקום באחד החדרים."
"לך לביתו של מלמד התינוקות, הוא יקבל אותך," אמר האיש.

הלך רבי לוי יצחק אל ביתו של המלמד, והתקבל בסבר פנים יפות.

והנה, אך עבר רבי לוי יצחק את מפתן הבית וישב לנוח, נשמע קול בין אנשי העיר: "הרבי מברדיטשוב כאן!"
אנשים רבים התאספו סביב הבית לראות את הרבי ולקבל את ברכתו, וביניהם היה גם האיש העשיר. נדחק האיש בין הקהל שהתאסף עד שעמד לפני הרבי ואמר: "רבי, בבקשה תסלח לי ובוא אל ביתי. הרי כל הצדיקים שבאים לעיר שלנו מתאכסנים אצלי."

פנה הרבי אל הקהל ואמר: "האם יודעים אתם, רבותי, מה ההבדל בין אברהם אבינו ולוֹט? כשבאו המלאכים אל אברהם הוא קיבל את פניהם וכיבדם בארוחה מיוחדת שהכין עבורם, אבל גם על לוט נאמר: 'וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ', אברהם הכניס את המלאכים לביתו, אבל גם לוט הכניס אותם הביתה. אם כן, למה אנחנו מתפעלים מן החסד שעשה אברהם ולא מהחסד שעשה לוט?

אלא שכאשר באו המלאכים אל סדום, עירו של לוט, כבר נודע שהם מלאכים, אבל כאשר אברהם הכניס אותם אל ביתו לא ראה לפניו אלא 'אנשים' הניצבים לפניו.

היתרון של אברהם הוא שאסף אל ביתו גם אנשים שחשב שהם רק עוברי אורח, ואילו לוט כיבד מלאכים, והרי כל אחד היה מכניס בשמחה מלאכים אל ביתו. לכן דווקא לאברהם מגיעים השבחים."

את אנשי סדום, 'גיבורי' הפרשה, מתארת המשנה בפרקי אבות: "האומר שלי-שלי ושלך-שלך, זו מידת סדום", אלו הרואים רק את עצמם ולא רואים ממטר את הזולת…

זכינו, וסבא אברהם, הוריש לנו בדנ"א את החוש לראות ולחוש את האדם העומד מולנו ולהעניק לו משלנו. ועל כך אומרת המשנה "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו"…


*
בפרשת השבוע אנחנו קוראים את סיפורו של אברהם אבינו ומיד אחרי שהתורה מספרת לנו על הברית שכרת עם אבימלך אומרת התורה "ויטע אשל בבאר שבע" הגמרא מסבירה שאשל הכוונה בוסתן של עצי פרי שאברהם הכין עבר אורחיו שייהנו מהנוף והפירות הטעימים. במדרש כתוב שאשל זו אכסניה בה יכלו האורחים לאכול ולישון, הכנסת האורחים של אברהם היתה כמו כל חייו למעלה מההיגיון, ההיגיון הפשוט הוא שאם אדם נתקע ויש לך אפשרות לארח אותו אז תארח אותו ותדאג לו לדברים הבסיסיים שהוא צריך, אבל אין שום סיבה שתיטע בוסתן של עצי פרי ותתן לו מותרות, לילדים שלי זה הגיוני לתת מותרות אבל לא לאדם זר.

אלא שאברהם אבינו עבד את השם לא רק באמצעות השכל אלא למעלה מההיגיון והשכל הפשוט ולכן למרות שלא היה חייב הרי שהוא הרגיש צורך לתת לכל אדם בדיוק כפי שהיה נותן לילדיו.

זה גם מה שנתן לו את הכוח לעמוד בניסיון העקידה כשלא עשה חשבונות הגיוניים האם זה נכון או לא, הוא פשוט קיים את ציווי השם.

יהי רצון שנלמד גם אנחנו להתמסר לעשיית הטוב והחסד בכל דבר מבלי לחפש הסברים וצידוקים ובזכות הטוב והחסד שלנו נזכה לראות את טובו וחסדו של הקב"ה בגאולה שלימה שתבוא בקרוב ממש.

 

 

פרשת – "וירא"
לא לנתק את השרשרת

באחד הימים יוסף הכהן החליט לקנות עז חולבת. רכוב על חמורו הגיע לכפר, קנה עז ותלה על צווארה פעמון. את הפעמון קשר לחבל ואת החבל לזנב החמור, וכך היה רגוע, שכל עת שהוא שומע את הפעמון מקשקש העז פוסעת אחריו, בדרך זו התקדם יוסף אל עירו שמח וטוב לב.

בדרכו חזרה משך יוסף את תשומת לבם של שלושה גנבים, הם ראו אדם, אחריו עז ולפעמונה מחובר חוט המחבר לזנב החמור שעליו הוא רוכב.

אמר הגנב הראשון: "מסוגל אני לגנוב את העז".
אמר הגנב השני: "אני מסוגל לגנוב את החמור שהוא רוכב עליו".
השלישי אמר: "את העז והחמור אתם יכולים לגנוב? אני מסוגל לגנוב את הבגדים של הרוכב".

הלך הגנב הראשון, התיר את הפעמון מצוואר העז, תלהו בזנב החמור ומשך את העז אחריו. יוסף לא שם לב, הוא המשיך לשמוע את קשקוש הפעמון ולא חשד בדבר, בטוח היה שהעז מהלכת בעקבות החמור.

לאחר כברת דרך פנה הגנב השני אל יוסף: "אמור נא לי אדוני, האם אופנה חדשה היא לתלות פעמונים בזנב החמור?" הביט יוסף אחוריו ונחרד: העז נעלמה!

אמר לו הגנב: "ודאי לא הספיק הגנב להרחיק לכת, רוץ ותפוס אותו ואני אשמור על חמורך". רץ יוסף לחפש את הגנב אך לא מצא לא את העז, לא את השומר ולא את החמור.

בכבדות המשיך יוסף, אך הפעם קשה הייתה הדרך, החום היה כבד, צערו הכביד עליו והוא שרך את רגליו לעבר עירו.

בדרכו ראה יוסף באר מים והחליט לעצור ולהתרענן. לצידו ראה אדם בוכה, שאל אותו יוסף: "מה לך, מדוע אתה בוכה?" סיפר האיש שהתכופף לבאר להרוות את צימאונו וצרור כספו נפל מחיקו למעמקי המים. "יום פגעים הוא, גם לי נגנבו היום עז וחמור" אמר יוסף.

השיב האדם: "עז וחמור? הבלים! תוציא לי את ארנקי מהבאר ואתן לך בשכרך דמי עז וחמור גם יחד", התקווה החלה לפעם ביוסף, הוא פשט את בגדיו ונכנס לבאר, אך חיפושו לא העלה דבר. כשיצא מהמים לא מצא לא את האדם ולא את בגדיו…

יוסף היה שאנן. אם היה מעיף מבט מדי פעם לראות אם העז אחריו, היה חוזר לביתו שמח וטוב לב, אך הואיל וסמך על הפעמון ולא חשד באפשרות גניבה הפסיד את כל אשר לו… (תנא דבי אליהו, 'אמונה שלמה')

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט…" (בראשית יח', יט')

בורא עולם נתן לאברהם הבטחה שהוא יהיה לגוי עצום ורב, ויתברכו בזכותו כל משפחות האדמה, מדוע? כי ידע שהוא ינחיל לבניו אחריו את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט.

אנו נבחרנו להיות ממשיכי דרכו של אברהם אבינו, אולם האם אנו מנחילים את מסורת אבותינו לילדינו, לדורות הבאים אחרנו, לנו עצמנו?

כל אחד מאיתנו יכול להיות יוסף הכהן, "רוכבים על חמורנו" – עסוקים בענייני העבודה והבית, שאננים למה שקורה עם ילדינו, רגועים מ"קול הפעמונים" שברקע ולא חושבים שמשהו עלול להתרחש, הרי "שומעים אנו הפעמונים" – הילדים הולכים בעקבותינו…

אך בינתיים עלול לבוא משהו או מישהו ולהדיחם – הסביבה, המדיה, היצרים. עד שמישהו או משהו יסב את תשומת לבנו, חלילה יכולים אנו למצוא את עצמנו ללא "עז".

כדי לשמור על עצמנו, על ילדינו, על משפחתנו, נביט מידי פעם לאחור, נבדוק מה איתם, נתעניין, כדי שנוכל לנופף ב"דגל" של אבותינו בגאון, כדי שלא נהיה אלו שנעצור את שרשרת הדורות.

נשמור על עצמנו ובעיקר על ילדינו, ניתן להם חום ואהבה, ננחיל להם ערכים ודרך ארץ, נביא אותם להיות עוד חלק בשרשרת הארוכה בת אלפי השנים של העם הנבחר…

לרפואת:
יובל נעמי בת קרן רחל
אברהם מאיר בן מרים
ראובן בן אסתר

לעילוי נשמת:
רבנו נחמן בן פיגא
רבי יהודה זאב ליבוביץ
רבי אלימלך מליזנסק
רבי ישראל בעל שם טוב
רבי חיים בן עטר
רבי שמעון בר יוחאי

יום טוב, שבת שלום ובשורות טובות
לגאולת והצלחת עם ישראל. אמן!

 

 

מסרון פרשת וירא
בסדום טענו שהעניים 'אוכלי חינם' ונמנעו מגמילות חסדים. אך אוכלי החינם האמיתיים היו אנשי סדום, כי השפע העצום שלהם היה חסד משמים ונדרש מהם רק לחלוק עם אחרים. לכן האומר "שלי שלי ושלך שלך" זו מידת סדום, שהרי "תן לו (לה') משלו, שאתה ושלך שלו".

 

מהפכה של שמחה / החלק היומי, פרשת וירא / סיון רהב-מאיר:

חברה חכמה, אימא לילדים קטנים, אמרה לי: אנחנו ממילא מכינים סנדביצ'ים ומסיעים לגנים בכל בוקר. הבחירה שלנו היא איך לעשות את זה, בשמחה או בעצבים, במרירות או בהתלהבות. מאברהם אבינו למדנו לעשות פעולות של יומיום מתוך זריזות ושמחה. להתרגש מהשגרה. שימו לב לפסוקים שמתארים כיצד הוא מארח את האורחים הזרים שהוא מזמין לאוהל. אלה פסוקים מכוננים, שצרבו גם בנו אהבת חסד: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. אברהם ממהר ורץ וגורם גם לאחרים להזדרז ולהצטרף במהירות אל החגיגה. הוא ממש רוקד עם המאכלים לקראת האורחים שלו, כאילו זכה באיזה פרס. יותר משהאורחים נהנים, נראה שאברהם נהנה לעשות את המשימה שבגללה נברא – לסייע לזולת. אברהם מלמד אותנו שהשאלה היא לא רק מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה אותו.

בדיחות נקיות לפרשת וירא – מילתא דבדיחותא

מנהל בחברת הייטק נכנס למשרד חדש ומקבל זר פרחים. הוא קורא את הפתק המחובר לזר, ונדהם לראות כי כתוב בו: "נוח על משכבך בשלום". הוא מתקשר לחנות הפרחים כדי להבין מה משמעות הכיתוב. אומר לו המוכר: "הזר שלך לא מעניין עכשיו… יש לנו בעיה יותר גדולה. שלחנו בטעות זר אחר ללוויה עם כיתוב: "ברכות על המיקום החדש"… ☺


שאלה: מה משותף בין פך השמן לקצבה מביטוח לאומי? תשובה: שניהם מספיקים לשמונה ימים.☺


זקן אחד נכנס לבר והתחיל לבכות. הברמן שואל אותו: "למה אתה בוכה?" הזקן: "אתמול התחתנתי עם אישה יפה במיוחד, אינטליגנטית, חכמה, יודעת לבשל, חמודה, אכפתית, רגישה, אוהבת וטובה!" הברמן: "נו, אז למה לבכות?! תשמח!" הזקן: "אני לא זוכר איפה אנחנו גרים…" ☺


חילוני נכנס לבית-כנסת, מצא זוג תפילין על השולחן והחל להניחם. היי! קרא לעברו מישהו: "זה של רבינו תם" ! "לא נורא" ענה החילוני, "כשיכנס אבקש ממנו רשות"…

רב ידוע נפטר והגיע לגן עדן. להפתעתו ראה נהג מונית יושב במקום מכובד משלו. "אני לא מבין זאת", פנה אל אחד המלאכים, "את כל חיי הקדשתי לקהילתי ולעבודת הבורא, ונהג המונית מקבל מקום מכובד יותר?!" "אנו מתגמלים לפי תוצאות", ענה המלאך, "האם בכל פעם שנשאת דרשה כולם הקשיבו לך?" "היו מקרים שמישהו בקהל נרדם", הודה הרב. "אצל נהג המונית הזה לא רק שהנוסעים לא נרדמו", מספר המלאך בהתרגשות, "אלא הם גם התפללו במשך כל הנסיעה.! .."

ברסלבר אחד מת ולא עלינו הגיע לגיהינום. הברסלבר בהלם אומר לעצמו ´ מה? אני ? אני כל הזמן מתבודד, הייתי באומן, עמדתי בצמתים? מה אני עושה בגיהנום …?" מתחיל לצעוק רבנו! רבנו! תוציא אותי… בא רבי נחמן ומושך אותו מהפאות החוצה מהגיהינום.
אחרי כמה זמן חבדניק אחד מת ולא עלינו מגיע לגיהינום. החבדניק בהלם מתחיל להגיד: "מה אני? בגיהינום? זה לא יכול להיות! הייתי בצבאות השם, מניח תפילין ברחובות, באינספור התוועדויות… מה אני עושה פה?!" מתחיל לקרוא לרבי [מלובביץ] הרבי! הרבי…
הרבי מלובביץ מגיע…
החבדניק אומר לו: הרבי תוציא אותי!
הרבי מלובביץ אומר לו : לא! גם פה תהיה שליח!

חמש דקות על פרשת וירא
הדפס או שתף ברשתות החברתיות וגם בוואצ-אפ. אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות.
  •  
  •  
  •  
  • 148
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •   
  •  
  •  
    148
    Shares
טיול בניו יורק
כנסו לקרוא חוויות של מטיילים
המלונית של צבי בניו יורק
נוח לכיס ונוח לטיול

 

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. tzvika770

    השבת פרשת וירא
    (גמילות-חסד של יהודי)

    כשהתחנן אברהם אבינו לפני הקב"ה שיסלח לאנשי סדום ועמורה, התבטא במילים: "ואנוכי עפר ואפר". אומרים על כך חז"ל: "בשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנוכי עפר ואפר', זכו בניו לשתי מצוות: אפר פרה ועפר סוטה".
    ידוע, שהקב"ה משלם שכר בשיטה של "מידה כנגד מידה" – השכר הוא מאותו סוג של המעשה שבעבורו הוא משולם. עלינו לומר אפוא, שנוסף על הדמיון המילולי בין הדברים ("עפר ואפר", "אפר פרה ועפר סוטה") חייב להיות גם קשר מהותי בין הביטוי "אנוכי עפר ואפר" לבין שתי המצוות הללו.

    אברהם אבינו הצטיין במיוחד במידת החסד, כפי שנאמר עליו: "אברהם אוהבי". הוא היה גומל חסדים בצורה מופלאה. אלא שגמילות חסדים יכולה לבוא משני מניעים: יש אדם הגומל חסד עם רעהו מתוך תחושת גדולה – הוא מרגיש עשיר וגדול, ומצד רגש גדלותו הוא רוצה להרעיף חסד על הכלל. ויש גמילות חסד שבאה דווקא מצד תחושת ענווה ושפלות – מתוך תחושה זו רוצה האדם לגמול חסד עם אחרים, כי הוא מרגיש שהם ראויים וחשובים ממנו.
    החסד שמצד הגדולה יכול להתפתח גם לכיוונים שליליים (לחסד דישמעאל), שמטרתו להפגין עושר וגדולה. יותר משיש כאן חסד עם הזולת, יש כאן התפארות עצמית. לא-כן הוא החסד שמצד הענווה (חסד דאברהם), שכולו מסירות לזולת והתעלות על הצרכים האישיים.

    חסדו של אברהם אבינו נבע מענווה עצומה: "ואנוכי עפר ואפר". דווקא משום שהרגיש את עצמו קטן מכולם, והחשיב את הזולת בעל-ערך יותר ממנו, לכן הרעיף חסד על כל אחד ואחד. הוא העניק מכל אשר לו לזולתו, ולעצמו הותיר רק שיריים ומינימום הכרחי.
    חסדו זה של אברהם נבחן בכך, שהיה מוכן לסכן את חייו במלחמה מול מלכים גיבורים כדי לפדות את לוט. אף את צרכיו הרוחניים דחה למען הזולת: פרשתנו מספרת על שלושת הערביים שעברו בסביבתו כשחזה בגילוי השכינה, והוא לא היסס לנתק את עצמו מגילוי השכינה כדי לקבל את פני אורחיו (ומזה למדו חז"ל שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה).

    נקודה זו של מסירות-נפש למען הזולת אנו רואים בשתי המצוות שקיבל כשכר – מצוות פרה אדומה ועפר סוטה. דין הפרה אדומה הוא, שהכוהן המטהר, שכל עניינו קדושה, נטמא, יורד מדרגתו הרוחנית, כדי לאפשר ליהודי שני להיטהר. אף בעפר סוטה אנו רואים מסירות-נפש – הפעם מצד הקב"ה – שציווה למחוק את שמו הקדוש על המים, כדי להשכין שלום בין איש לאשתו.
    מצוות אלה הן שכר על ענוותנותו של אברהם אבינו, והן מורות לנו לנהוג במידתו: לסייע ליהודי שני אף במחיר ויתור על צרכינו הגשמיים והרוחניים, ועד כדי מסירות-נפש!

    (על-פי לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 79)

    שבת שלום!!!
    לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה

  2. סיון רהב מאיר

    להגשים את התוכנית / החלק היומי, פרשת וירא / סיון רהב-מאיר:

    "לפני 3,757 שנים, איש זקן ואישה זקנה יצאו מתורכיה לארץ כנען", כותב הרב חיים נבון. "זה לא נשמע כמו עניין גדול, ומן הסתם גם בני התקופה אכן חשבו שזה לא עניין גדול. את הכותרות תפסו, כרגיל, מלכים ומלחמותיהם, שרים ותככיהם, עשירים וגחמותיהם. לאיש הזקן והערירי ההוא, פלוני אברם, הבטיח אז אלוקיו: וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וחזר והבטיח לו: וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִים. אם מישהו בכלל שמע על ההבטחות הללו, הוא ודאי בז להן בלעג. ולא רק אז: גם אלף ואלפיים שנה לאחר מכן, אם נוכרי נתקל במקרה בתורת היהודים, ומצא את ההבטחות הללו, הוא ודאי התמלא בוז: מי בכלל שמע על האיש הזקן ההוא, על העם הזעיר שיצא מחלציו ועל אמונתם המשונה.
    והיום, איש לא זוכר את המלכים והשרים והעשירים שחיו במזרח התיכון בימים ההם, אבל כולם זוכרים את האיש הזקן ההוא. קרוב לארבעה מיליארד איש ואישה בעולם מאמינים בדרכו של אברהם אבינו, ורואים עצמם ממשיכיו. לעתים אנחנו שואלים את עצמנו מתי יתגשמו נבואות ההבטחה שבתנ"ך. הנבואות הללו כבר התגשמו: אברהם אבינו הפך לאב המון גויים, ונברכות בו כל משפחות האדמה".
    שבת שלום.

כתיבת תגובה

tzvika770

 אוהב לארח בשישי אצל צבי לקרוא על הפרויקט לחצו כאן | אוהב לצלם מוצרים ואוכל ב PHOTO-FLARE אוהב תורה ויהדות אוהב טכנולוגיה ואינטרנט. ואם תחפשו בגוגל מי הבונה האתרים הכי טוב בניו יורק תמצאו אותי :) לחצו כאן לבדיקה. ליצירת קשר איתי כתבו לי פה באתר מרכז ניו יורק בתגובות.

אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות