על הפסוק בפרשתנו בנוגע למתן תורה "ויתצבו בתחתית ההר" (יט, יז) אמרו חז"ל "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם . . מכאן מודעה רבה לאורייתא" (שבת פח, א).
והקשו בתוספות (שבת שם ד"ה כפה), דמזה ש"כפה עליהם הר כגיגית" משמע שקבלת התורה הייתה מתוך כפי' והכרח, ולכאורה הרי אמרו חז"ל שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, דמזה משמע שקבלו את התורה מרצונם הטוב?
ויש לבאר זה בדרך הפנימיות:
האפשרות שהאדם לא יקבל על עצמו עול התורה והמצוות הוא רק אם אינו מכיר בהכרה גמורה בשכלו ואינו מרגיש שרק התורה והמצוות הם תכלית הטוב, והיפך התורה והמצוות הוא תכלית הרע. וככל שיתקרב האדם להכרת הטוב שבטוב התורה והמצוות כך תתמעט האפשרות שלא יקבל את התורה והמצוות.
והנה במעמד הר סיני עברו רק חמשים יום מהיציאה ממצרים – ערות הארץ במדות מושחתות וכו', ולא הי' שייך שבמשך זמן קצר כזה ישתנו ישראל מן הקצה אל הקצה, שבמקום להיות ב"ערות הארץ", יגיעו להכרה שרק התורה היא חיינו.
וזה שהקדימו נעשה לנשמע והכירו במעלת התורה, לא הי' מפני שהגיעו להכרה זו מצד עצמם, אלא מפני שמלמעלה "כפו עליהם" הכרה זו ע"י שהושפע עליהם אור הכרת האמת, עד שראו במוחש שהתורה והמצוות הם תכלית הטוב והבינו שבלי התורה אין חייהם חיים, ומצד הכרה זו אמרו בכל לב ונפש "נעשה ונשמע".
אבל כיון שלא באו להכרה זו מצד עצמם, אלא בדרך מתנה ו"הברקה" מלמעלה, לכן לאחרי מתן תורה "מודעה רבה לאורייתא", כי אף שקבלוה ברצון לא הי' רצון זה מצד עצמם אלא מתנה מלמעלה, ולאחרי מ"ת כאשר אין מרגישים את אור הכרת האמת שהושפע עליהם בזמן מתן תורה, נשאר שקיום התורה והמצוות עבודה גדולה וקשה היא (וראה בכל זה תורה אור מגילת אסתר צח, ד ואילך).
(ע"פ אגרות קודש ח"ב עמ' שסה ואילך)
