טור לפרשת תזריע-מצורע
כותרת: זהירות: חיה לפניך!
מעשה בגן חיות, בו מת הדב היחיד שהיה באזור. מנהל המקום, שלא הצליח למצוא דוב חדש, הגה רעיון משעשע. הוא לקח יהודי, הלביש אותו בפרווה של דוב, והציב אותו בכלוב במקום הדוב שמת. באחד הימים, פרץ האריה לכלוב של הדוב והתקרב לעברו בשאגות מחרידות. הדוב היהודי רעד מפחד וזעק באימה "שמע ישראל". להפתעתו, הוא שמע את האריה ממשיך ואומר "ה' אלוקינו ה' אחד"…
צחוק, צחוק, אבל יש כאן מסר רציני. כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו עטוף בפרווה של בעל חי. אומנם האדם ניחן בכישרונות מיוחדים שאין לבעלי החיים, והוא נחשב ל'נזר הבריאה'. אולם, כאשר הוא משתמש בכישרונותיו למטרות חומריות וסיפוק היצרים בלבד, אין הוא שונה מהבהמה. עליונותו של האדם על הבהמה באה לידי ביטוי דווקא בנשמה האלוקית שיש בו, ב"שמע ישראל" הבוקע מתוכו. כפי שאנו אומרים כל בוקר בתפילה: "ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכול הבל, לבד הנשמה הטהורה".
מבחינה מסוימת, אדם יכול להגיע למקום גרוע, אפילו יותר מהבהמה. שכן, הבהמה פועלת לפי אינסטינקטים שהקב"ה טבע בה, וממילא, אין לה אפשרות לפעול בניגוד לרצונו. גם כאשר בעל חי מזיק לסביבה, הוא אינו עושה זאת מתוך רוע, אלא כחלק מהאופי בו ניחן ובמסגרת תפקידו בעולם.
לעומת זאת, האדם פועל מתוך בחירה חופשית. בידו ההחלטה האם לקיים את רצון ה' ולנהוג כראוי, או למרוד ולעבור על רצון ה', חלילה. לכן, כאשר אדם חוטא ומזיק, הוא עלול להיות גרוע אפילו יותר מן הבהמה.
את המסר הזה מעבירה פרשת השבוע. בפרשה הקודמת (שמיני) קראנו על בעלי חיים טהורים וטמאים, ובפרשתנו (תזריע) מסופר על בני אדם טהורים וטמאים. מדוע הציבה התורה את האדם אחרי בעלי החיים?
זה תמרור אזהרה לאדם: עצור, חיה לפניך. אם הנך מבטא את מעלת הנשמה – הרי שאתה נעלה מהבהמה. אך אם לא, אתה עלול להדרדר נמוך אף יותר מבעלי חיים.
אז בפעם הבאה שאתם מביטים במראה חפשו את חותם הנשמה.
תראו שתמצאו!
ב"ה
תגובה אחת
פרשת השבוע "תזריע"
פרשת השבוע עוסקת בנגעים פיזיים שונים הבאים על האדם.
התלמוד, במסכת נגעים, העוסק בנגעים ובהשלכותיהם, מציין כי "בכל מוצא האדם מומים; אך את נגעי עצמו, הוא אינו רואה".
מסופר, על רופא מפורסם במיוחד, שהיה מפורסם על מעשי החסד והצדקה שלו, אך גם בגאוותו ושחצנותו.
יום אחד, תוך כדי נסיעה במכונית, הבחין הרופא ברב העיירה כשהוא הולך ברגל. הרופא הציע לרב להסיע אותו למחוז חפצו. בדרך, החל הרופא להתפאר במעשיו. "היודע אתה, כבוד הרב, מגיעים אליי פציינטים רבים שלא יכולים לשלם לי אך תמיד אני מקבל אותם. אני נותן להם טיפול זהה לטיפול שמקבלים הפציינטים המשלמים במיטב כספם".
"גם אני נוהג כך" השיב הרב ללא התפעלות.
הרופא תיאר לעצמו שהרב מתכוון לייעוץ שהוא מעניק ל"פציינטים" הרוחניים שלו, ללא תשלום. "בנוסף לכך", הוא המשיך, "כאשר מטופלים לא יכולים לרכוש תרופות, אני מעניק להם את התרופות בחינם". "גם אני נוהג כך" הגיב שוב הרב.
אולי הרב מעניק גם עזרה גשמית לפונים אליו, חשב הרופא לעצמו. "לפעמים המטופלים זקוקים לסיוע גם אחרי הטיפול, וגם אותו אני נותן להם – למרות שאני עסוק מאוד".
"גם אני נוהג כך".
וכך המשיכה השיחה: הרופא מתפאר במעשיו הטובים, והרב אומר שוב ושוב "גם אני נוהג כך".
בסופו של דבר לא יכל הרופא להתאפק ושאל:
"אינני מבין. אינך רופא, ואין לך מטופלים – האם גם אתה עושה את כל הדברים הטובים שאני עושה"?
"לא, התכוונתי לומר שגם אני נוהג כך:
מספר על מעשיי הטובים, ואילו את חסרונותיי אני מצניע"!
הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, לימד אותנו כי הזולת הוא כמו מראה – אם אנו מבחינים בחסרונות מסויימים הקיימים בו, הרי זה משום שחסרונות אלו נמצאים בנו.
חשוב להסיק את הלקח מן התלמוד ומן הסיפור:
אנו נוטים לראות את חסרונות הזולת ולא את חסרונותינו אנו!
העולם כולו הוא כמו מראה, והוא נועד לתת לנו כלי לדעת כיצד לעבוד על עצמנו ועל אישיותנו.
כשאנו נדע זאת, יהיה לנו קל יותר להבין את חסרונות הזולת ולשפר את אישיותנו.
שבת שלום