גם "צבע" המצווה צריך להיות בחיות
בפרשתנו נאמר שאחת מיריעות המשכן נעשתה מ"עורות תחשים". ובפירוש "עורות תחשים" כתב רש"י "מין חי'. ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה" (פרשתנו כה, ה). ויש ללמוד בזה בעבודת האדם לקונו:

כל דבר שבעולם מתחלק לשלשה חלקים: א. עצם מציאות הדבר, שזהו ענין השווה בכל דבר, שיש לו מציאות. ב. תכונתו המיוחדת של כל דבר, שבזה כל דבר חלוק מזולתו. וכמו אש ומים, החלוקים בטבעם ותכונתם, עד שטבעו של האש הוא היפך טבעו של מים. ג. שאר פרטי הדבר, שאינם חלק מתכונתו ותוכנו, ולדוגמא צבעיו וגווניו.

וג' ענינים הנ"ל ישנם גם בעבודת האדם לקונו, שהרי בכל מצוה ומצוה יש ג' ענינים: א. מעשה המצוה, שבזה שווים כל אחד מישראל. ב. כוונת המצווה, שאינה שווה בכל נפש, ותלויה במידת הבנת האדם ורגשותיו הפנימיים. ג. הידור מצוה שאינו מעכב בקיום המצוה, ובפרט ענינים התלויים במנהג.

והנה יש מקום שיטעה אדם לחשוב שעיקר הדיוק בקיום המצוות הוא רק בשני ענינים הראשונים הנ"ל, כי הצורך בדיוק במעשה המצות מובן ופשוט, שהרי המעשה הוא העיקר, ואם יכוון האדם ולא יקיים את המצווה בפועל לא עשה כלום. וכן מובן הצורך בכוונת המצוות, כי מצוה בלי כוונה היא "כגוף בלא נשמה" (ראה תניא פל"ח). אבל בהידור מצווה ובפרט המנהגים – היה אפשר לחשוב שאינם חשובים כל כך, ואינם צריכים להיעשות מתוך חיות והתלהבות.

וע"ז באה ההוראה מ"עורות תחשים", שלא לקחו חיה וצבעו אותה בצבע "תחש" אלא "גווני" תחש באו מ"מין חיה", שצבעים אלו היו חלק מן החיה עצמה. להורות שאפילו דברים שהם כמו צבע, גוון חיצוני, שבעבודת האדם מורה על המנהגים והידור מצווה, גם הם צריכים להעשות מתוך חיות – "מין חי'".

(ע"פ לקוטי שיחות חלק ל"א, עמ' 135 ואילך)