Nגוון דברי תורה קצרים לפרשת תרומה………
נחשף הקוד לכספת!
חלומו של כל מפרנס, לקבל מענה אנושי-אלוקי, עם מסר שואל-עונה: במה אוכל לעזור לך?
המעבר משבת שקלים לשבת תרומה, מציף את המשאלה, לקבל תרומה גדולה, של המון שקלים. לגלות את הצופן לכספת האלוקית ולהתחיל סוף סוף לחיות טוב. וכמובן – לתת צדקה בשפע ובהרחבה.. תגלית: הקוד לפתיחת כספת השקלים – נחשף!
*
פעם נכנס אל אדמו"ר הריי"צ ליחידות, חסיד פשוט שעבד לפרנסתו כנהג. אותו יהודי היה רחוק מאד מעשירות ובכל זאת, היות והיה זה בתקופה בה החל אדמו"ר הריי"צ להדפיס את ספרי ה'צמח צדק, ביקש ממנו הרבי לתרום סכום גדול מאד להדפסת הספרים. היה זה סכום עצום, הרבה מעבר ליכולות של אותו חסיד. למרות היותו חסיד, קשה היה לו לבצע את הוראת הרבי. הייתה זו בקשה ש'גדולה בכמה מידות' מהיכולות שלו. אולם הוא החליט, שאם הרבי מבקש – ודאי שעליו לבצע את ההוראה. כאשר התחייב על הסכום לתרומה, ברכו הרבי הריי"צ בעשירות. ואכן, אותו חסיד הפך לעשיר גדול, הוא שילם את ההתחייבות שלו להדפסה – ועוד נשאר לו הרבה כסף לעצמו…
את הסיפור הזה סיפר הרבי בהתוועדות פורים תשמ"ז. המסר שלמד הרבי מהסיפור, היה גדר חדש במושג 'כל הפושט יד נותנים לו' – לא עוד פושט יד לקבל, אלא דוקא הפושט יד להעניק: לצדקה, לנזקקים, לעניינים של הרבי – בצורה רחבה, גדולה, אפילו למעלה מהיכולות ש(נראה לנו ש) אנחנו מסוגלים לעמוד בהם.
*
ללא ספק, כסף הוא מצרך יקר המציאות, שאנחנו עמלים עליו קשה וזקוקים לו נואשות כדי לחיות בכבוד. נכון, לא קל לתת, לא פשוט לפתוח את הארנק, בטח לא כשלנו עצמנו אין. אולם הרבי מלמד אותנו גישה פיננסית ייחודית להתעשרות.
כדי להיות בהרחבה גשמית – נסו 'לשחק אותה עשירים', לא, לא חלילה לצאת ממסגרות התקציב המשפחתי, פשוט מאד: לתת 'מעשר', אולי מראש. אולי להעז ולתת 'חומש' לצדקה. ובעיקר לפתח רגישות לאנשים נזקקים סביבכם – כאילו שיש לכם באמת הרחבה גשמית.
בואו ננסה זאת בבית. אני משוכנע שפתאום נראה שיש נקבל את התוקף המתאים של 'גביר', ופתאום נגלה – שהמציאות עולה על כל דמיון, והמשחק כבר מיותר…
*
הבה נזכור את המתכון הפיננסי של הרבי להרחבה בגשמיות: "ביגיעה הגדולה ביותר, אי אפשר להרוויח 'סענט' אחד יותר מאשר קבע הקב"ה – שכך וכך ירוויח פלוני. צריך לעשות מה שנחוץ, אך יש לזכור שכל העבודה איננה אלא 'טפל'. ברכת ה' יתברך היא ה'עיקר' – אותה מרוויחים כשמתנהגים כראוי ליהודי, תפילה בציבור, שמירת שבת בהידור, כשרות בהשגחה גדולה.
ובעיקר: חינוך הבנים אצל מלמדים יראי שמים".
שבת שלום.
שתהיו תמיד מן הנותנים.
מנחם מענדל ערד
מנהל הת"ת בנשיאות הרבי – כפר חב"ד
ממתק לשבת פרשת תרומה תשע"ז
במרוקו חי יהודי שהיה עני ואביון. היה בידו כלי חרס עתיק ויפה ראה שכנו העשיר את הכלי שביד העני, לגלג עליו ואמר: "הכלי שבידך יפה הוא, ועתיק כל כך, אולי תיתן אותו מתנה למלך פרס? בטוח אני כי המתנה תמצא חן בעיניו והוא יעשיר אותך עושר רב".
*
האמין העני התמים לדברי שכנו, קם והלך דרך ארוכה, עד פרס, והביא את הכלי מתנה למלך. ראה המלך את המתנה וחשב בלבו: אם טרח האיש והביא את הכלי הזה ממרוקו הרחוקה עד כאן, נראה שכלי יקר ועתיק הוא. ציווה המלך על עבדיו לתת ליהודי שק מטבעות זהב ושילח אותו בכבוד לביתו. חזר היהודי מפרס למרוקו. בבואו לביתו שאל אותו שכנו העשיר מה היה בפרס.
סיפר לו היהודי את כל שקרה לו. אמר העשיר בלבו: אם שכני נתן למלך מתנה זולה כל כך והתעשר, אכבד אני את המלך במתנה יקרה ואתעשר שבעתיים.
מכר העשיר את כל רכושו ובכסף שקיבל עשה כיסא מזהב משובץ באבנים יקרות.
כעבור שנה נסע גם הוא אל מלך פרס, לתת לו את הכיסא במתנה. קיבל המלך את הכיסא היפה.
אמר המלך בלבו: מה אתן ליהודי הזה תמורת מתנתו? ודאי שאין הוא צריך לכסף ולזהב, שהרי הביא לי כיסא שכולו זהב. עדיף שאכבד אותו במתנה יקרה אחרת.
לקח המלך את כלי החרס שקיבל במתנה מן היהודי העני ומסר אותו ליהודי העשיר ושלחו בכבוד לביתו.
*
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על התרומות שעם ישראל תורמים לבית המקדש והתורה מונה סוגים רבים של דברים שאנשים תרמו ומהם נעשה המקדש, מתחיל מזהב וכסף ונחושת ונשאלת השאלה מדוע לא נבנה המשכן רק מזהב שזוהי המתכת היקרה ביותר ולכאורה הכי ראויה לבנות את בית השם?
*
מסביר על כך הרבי מליובאוויטש שכל אחד מהחומרים שאיתם נבנה המשכן מסמל סוג מסויים של יהודים, ישנם יהודים שהם נמשלים לזהב שהוא המתכת היקרה ביותר, הם אנשים שלכאורה החיים שלהם חלקים וקלים, הם עשירים וחיים חיי רווחה בגשמיות או ברוחניות,
*
ישנם אנשים שנמשלו לכסף שהוא עובר לסוחר אפילו יותר מהזהב אלו אנשים שיש להם את כל מה שצריך כדי לחיות בסדר, אולי הם לא עשירים אבל מסתדרים, וגם ברוחניות אלו אנשים שלא מתקשים יותר מדי אולי הם לא צדיקים אבל הם חיים ועושים את מה שצריך ללא יותר מדי התמודדויות, אבל רובנו נמשלנו לנחושת שהיא מתכת פחות יקרה ויותר מצוייה ומסמלת את האדם הפשוט שעובר קשיים בגשמיות ועובר התמודדויות ברוחניות וחייו מאתגרים, כאשר באים לבנות בית להשם הקב"ה נותן לנו את המסר שהוא רוצה שהבית שלו יכלול את כל הסוגים, זה לא בית של העשירים ושל הצדיקים זהו בית של עם ישראל שכולל בתוכו את כולם ולפעמים דווקא מתנתו של העני שווה זהב למרות היותה נחושת.
*
מבניית המשכן אנחנו למדים שכשאנו רוצים את השראת השכינה עלינו לכלול את כל הסוגים שבעם ישראל, על העשיר לדעת שללא תרומתו של העני הבית לא מושלם ועל העני לדעת שלא להגיד לעצמו מי צריך אותי אלא דווקא ביחד איתו יקום יהיה המשכן.
*
יהי רצון שנזכה לתת כל אחד את המקסימום שיש לו בדרגתו הוא ונשכיל להכיר בכוח המיוחד של עם ישראל בהיותו מאוחד ובזכות זאת נזכה להשראת השכינה בבית המקדש השלישי שייבנה בקרוב ממש.
מסרון השבוע – פרשת תרומה
היום נסגר מעגל מרגש
העיניים דומעות והלב שמח. נסגר היום מעגל מרגש. מעולם לא השתתפתי בהכנסת ספר תורה כה מרגשת.
זה התחיל בטלפון שקיבלתי לפני כשנה וחצי: "שלום, זה חב"ד חסידים?", שאל הקול במבטא הונגרי כבד.
"כן", השבתי.
"קוראים לי אברהם, ואני ניצול שואה בן תשעים. החלטתי שלפני שאלוקים לוקח את הנשמה שלי, אני רוצה ללמוד תורה".
קיבלתי צמרמורת. "אשמח לבוא אליך ללמוד יחד", אמרתי.
"אבל לא תוכל לאכול אצלי כלום, כי אני קונה בחנות של הרוסים"…
התחלנו ללמוד מידי פעם. אחרי כמה חודשים הודיע שהפסיק לקנות אצל הרוסים. אחר כך החל לשמור שבת ולהניח תפילין. בחודש החגים תשע"ז הגיע הרב משה דיקשטיין להכשיר את המטבח בביתו.
אברהם סיפר לי שהוריו ומשפחתו נרצחו בשואה, ובעקבות זאת התרחק מיהדות.
ניסיתי להבין מה הדליק את נשמתו אחרי שבעים שנות נתק מהיהדות.
התשובה מרגשת במיוחד: "שכנים שלי הזמינו אותי אליהם לשבת. כשראיתי את האשה מדליקה נרות, נזכרתי באימי שהדליקת נרות שבת כשהייתי ילד. זכרונות הילדות מלפני שמונים שנה עוררו אותי לחזור לשורשים שלי".
היום, יום שישי ה' אדר תשע"ז, ערב שבת פרשת תרומה, תרם ניצול השואה אברהם ווצלר בגיל 92 ספר תורה חדש לבית חב"ד שכונה ט' באר שבע, לעילוי נשמת הוריו שנספו בשואה.
קיבלו את פניו ואת ספר התורה ילדי גן השלושה הסמוך, בשירת "שישו ושמחו בשמחת תורה".
בתזמון מדויק, זהו אותו שבוע, פרשת תרומה, בו הכניסו את שני ספרי התורה הקודמים לבית חב"ד בשנים קודמות.
המעגל נסגר.
ואנו לומדים מה כוחם של נרות שאשה מדליקה, שבכוחם להדליק נשמה יהודית אחרי שבעים שנה.
ועוד משהו. אברהם ווצלר מלמד שלעולם לא מאוחר להשתנות ולתקן. גם בגיל 92.
שבת שלום,
הרב חיים הבר
בית חב"ד שכונה ט' באר שבע
בתרומת המשכן שבפרשתנו מופיעים שלושה סוגים: זהב כסף ונחושת.
רמוזות כאן שלוש רמות נתינה:
זהב ראשי תיבות זה הנותן בריא – הנתינה הטהורה, הבאה גם כשהנותן אינו זקוק לישועה מיוחדת. 'לב זהב'.
כסף – כשיש סכנת פחד – הנתינה הבינונית, אותה רואה הנותן כסגולה למצבי לחץ…
נחושת – נתינת חולה שאמר תנו – זה שהתעשת ברגע האחרון וציווה לקרוביו לתת אחרי 120 שלו.
במובן הכללי מדובר כאן על העשייה היומיומית והקמת המשכן האישי של כל אחד מאתנו. איננו צריכים להיכנס להשוואת מול המושלמים, וכפתגמו של רבי זושא מאניפולי "אחרי 120 לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבנו, אלא למה לא היית זושא…".
גם כשהעבודה היא בבחינת 'נחושת' עדיין יש לה חלק בבניית המשכן הכללי והפרטי ובהבאת גאולה לעולם.
