הפרלמנט של קווינס לומד 14 הלכות מידי שבוע. תנא דבי אליהו: "כל הלומד 2 הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא" מכיוון שאנחנו נפגשים פעם בשבוע אז אנחנו לומדים בפעם אחת ארבע עשרה הלכות

השבוע למדנו הלכות ניחום אבלים

בראיון טליווזיה של ביל גייטס (האיש העשיר בעולם)
השדרנית שאלה אותו – "מה סוד ההצלחה שלך" ?
הוא הוציא את פנקס השיקים, נתן לה שיק ואמר לה תרשמי איזה מספר שאת רוצה…
השדרנית ענתה : " לא תודה אדוני לא ככה".
ואז הוא קרע את השיק ואמר לה: "סוד ההצלחה שלי הוא
שאני לא מפספס הזדמניות כמוך . היית יכולה להיות השדרנית הכי עשירה בעולם, אבל מהסיבות שלך בחרת שלא"…
השדרנים שאלה: "אפשר לעשות את זה שוב"?
הוא ענה , הזדמנוית לא חוזרות על עצמם….

לנצל כל רגע וכל הזדמנות

לדעת רבים מהפוסקים, כל המצוות הנ"ל [ביקור חולים, ניחום אבלים, קבורת מתים] חיובן הוא מהתורה (בעל הלכות גדולות, הרמב"ן, הרשב"ץ, תלמידי רבנו יונה, הריטב"א, הריא"ז, היראים ועוד). ואף לאומרים שהן מדברי חכמים, מכל מקום מודים שהן בכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך". (א א. ג סד)

"מצוה גדולה לנחם אבלים. ומצינו בהקב"ה שניחם אבלים, דכתיב ויהי אחרי מות אברהם, ויברך אלהים את יצחק בנו. והוא גמילות חסד עם החיים ועם המתים.
כשאתה מגיע לאבלים, לפי ההלכה לא אומרים להם את המילה "שלום". אפשר פשוט להתחיל את השיחה במשפט "הצטערתי מאוד לשמוע".
כמו כן עדיף לא להושיט יד לברכת שלום. עם זאת, כמובן מי שפונה עם יד מושטת מותר להחזיר כדי שלא לפגוע!
אל תביא מתנה. או עציץ. אם כבר אתה רוצה להביא משהו אז נהוג להביא אוכל. מה לעשות, אבלים צריכים להימנע מלהכין אוכל בעצמם.

מי מדבר ראשון האבל או המנחם?

אין המנחמים אבל רשאים לפתוח פיהם עד שיפתח האבל תחלה, שמצינו באיוב, שנאמר ואין דובר אליו דבר, וכתיב, אחרי כן פתח איוב את פיהו, והדר ויען אליפז התימני.
'אַתְּ פְּתַח לוֹ'
אם מרגישים שמרוב צערו או מחמת אימת ציבור שלו, אינו פותח בדברים, רשאים לפתוח המנחמים בדברי נחמה. (ג סט. ד תלב)
הרה"ג רבי מאיר גריינמן העיד על הגאון החזון איש זצ"ל שכאשר הלך לנחם אבלים, כמה פעמים פתח הוא תחילה בדברי נחמה כשהבחין שקשה לאבל לתנות צערו מעוצר רעה ויגון, או מיראת הכבוד. וכן היה מנהגו של מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל. ועוד יש לומר, שכל שכבר פתח האבל והביע צערו לפני איזה מנחמים, אין צריך לפתוח שוב בפני מנחמים אחרים.

כלומר – חכו שהאבל יתחיל לדבר ו"תזרמו" (תנחמו) עם כיוון השיחה שלו (א ירצה לדבר על הנפטר- ידבר, עם ידבר ל
משהו אחר- דברו איתו על משהו אחר) אם אתם מרגישים שרומזים האבלים שתלכו- אל תשתהו במקום.
עדיף לא לשאול "איך הוא מת". שאל "איך הוא חי". זה הרבה יותר מעניין ופי מיליון יותר חשוב. אפשר ללמוד מזה על הנפטר וגם על תולדות ישראל. תאמינו לי כל אחד הוא סיפור מרתק ויש מה ללמוד ממנו.
בניחום אבלים לא צריך לומר דברים מיוחדים. עצם ההגעה לבית מבטאת השתתפות בצער ובאבלות וזה כשלעצמו מנחם. את יכולה לומר להם שאת מאד מצטערת יחד איתם ושאת מעריכה שאת לא יכולה לתאר את גודל הצער שלהם. את יכולה להתעניין בנפטר. לשאול על מעשיו. את יכולה לבקש מהם שיספרו לך עליו. גם אם קשה לך עצם הדיבור את יכולה ללכת ולא לדבר. לבוא לשבת ולומר "מן השמים תנוחמו" וללכת.

על מה לא לדבר בניחום אבלים

"לא יאמר אדם לאבל מה לך לעשות, א"א לשנות מה שעשה הקב"ה, כי זהו כעין גידוף, דמשמע הא אם היה אפשר לשנות, היה משנה. אלא צריך האדם לקבל עליו גזרת השם יתברך שמו באהבה."
כלומר- אל תעביר לאבל שיעור באמונה אם אינו מעוניין בכך- זה לא הזמן לחנך אותו. אמור דברים שבאמת יחזקו אותו ויכנסו לליבו.

מתנות לאבלים

"ספרדים נוהגים להביא אוכל ומשקאות לאבלים, האשכנזים לא נהגו בכך, אלא אם יש צורך לאבלים."
היום כבר לא נוהגים שמביאים אוכל (אולי יש מעט קבילות שכן ומי שנוהג- יעשה כאבותיו). עם זאת, כדאי לבדוק שלאבל יש את כל מה שהוא צריך. אולי הוא צריך שכן יביאו להם אוכל, אולי לעשות קניות- חסד לא פחות ומצווה לא פחותה מנחום אבלים.

האם נשים יכולים לנחם גברים

"אפשר לנשים לנחם גם גברים, וכן להיפך, והכל יעשה בצניעות הראוייה, ובכובד ראש."
והכל לפי מנהג האבל וקהילתו

"אומרים: המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד."
וספרדים נוהגים לומר "מן השמים תנוחמו".

מצות חינוך לחסד וניחום אבל
ההולך לקיים מצות ניחום אבלים, טוב שיקח את בניו עמו לחנכם לגמול חסד. וגם בכך יתנו אל ליבם באשר הוא סוף כל האדם, ועיקר בואו לעולם כדי לסגל לעצמו תורה, מצוות ומעשים טובים. (ראשית חכמה, מעבר יבוק, שפת אמת. ג עב)
כאשר אתה מקבל הודעה אודות לוויה או שבעה, אנא סייע להפיץ את המידע לעוד מעגלי חברים. זה מאוד עוזר למשפחה בעודה טרודה בדברים רבים אחרים.
אם יש לך אפשרות אנא סייע בהבאת כסאות, ספסלים, שרפרפי אבלים, ספר תורה וכדומה, או שאל את האבלים מה עוד צריך.
אם אתה גבר ומעל בר-מצווה השתדל להגיע להשלים מניין. טוב מניין אחד בשבוע משלוש שעות בזמן אחר.

שבעה ימים ולילות
מצות ניחום נוהגת ביום ובלילה. וכל ימי השבעה ראויים לנחם, וביותר בשלושה הימים הראשונים, שאז צערו גדול יותר וזקוק יותר למנחמים. (ג עא, עג)
בכמה מקומות בתלמוד מבואר שהלכו לנחם גם בימים הראשונים, וכן כתבו הרמב"ם ועוד. ובשו"ת מגן שאול, נשאל על מה שנהגו בעיר באלטה שלא ללכת לנחם בשלושת הימים הראשונים. והשיב: אני מעולם לא ראיתי ולא שמעתי ממנהג זה, שנראה שהוא גם נגד השכל ונגד דעת התורה, שהרי אדרבה יש מצוה לנחם את האבל ממרירות לבו, ועיקר המרירות בשלושת הימים הראשונים, ששלושה ימים לבכי. ועוד, שהניחום הוא גם לטובת נשמת המת, ומכיון שכן, מי יבוא לחלק בין הימים הראשונים לשאר ימים.

ישיבה
המנחמים יושבים על כסאות וספסלים ולא על הארץ כאבלים. ואף על פי שמן הדין היו צריכים גם המנחמים לשבת על הארץ, מכל מקום כתבו הפוסקים שכעת אין המנהג כן, והאבלים מוחלים על כבודם. (ג סח)

להחיות רוח שפלים
אף שעצם הנוכחות שבאים לבית האבלים, מתנחמים הם בזה ומתכבדים בכך, מכל מקום כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד: הבא לנחם אבלים, לא יסתפק בכמה מילים: "מן השמים תנוחמו" או "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", אלא ישתדל לדבר על ליבם בדברי נחמה, להחיות רוח שפלים ולב נדכאים, ולהפיג צערם בדברי חכמה, שהקב"ה רחמן ומתנהג עם בריותיו ברחמים, וכל מה שעושה, לטובה הוא עושה, שזה עיקר מצות "ניחום אבלים". וכמו כן, יספר על מעשיו הטובים בתורה, בצדקות וגמילות חסדים, והיה להם למשיב נפש. מצווה לנחם אבלים עניים, יותר מאבלים עשירים. (ג סו, סט)

"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (קהלת ט יז)
אם חס ושלום קרה אסון, כגון שמת אדם צעיר, ובא לנחם, יזהר מאוד שלא להטיח בדברי מוסר קשים שקרה כן בעוון זה או בעוון אחר, כי מטרת הניחום היא להרגיע וליישב דעתם של האבלים היושבים בצער על מות קרובם. ומאידך, יאמר דברי חיזוק בשפה נעימה, ויראה להם את היופי והתענוג שבשמירת התורה והמצוות בעולם הזה, והשכר העצום שמקבלים עבורם בעולם הבא.
זהירות בדיבור
יזהרו המנחמים מאוד שלא ידברו דברים נגד הנהגת ה' יתברך חס ושלום, כמו שיש תמהים, למה ה' עשה כך, ולמה כך? שזוהי עבירה חמורה ביותר, כי כל משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, ונאמר (דברים לב ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". ואדרבה, המנחמים יחזקו ויעודדו את המשפחה לקבל את גזירת השם יתברך באהבה, כי כשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה.

טלפון. מכתב ואימייל בניחום אבלים
לכתחילה ילך אצל האבלים לנחמם. אולם מי שזמנו מצומצם, והליכתו לביתם כרוכה בביטול תורה ובטרדה גדולה, ובפרט כשהאבלים יושבים בעיר אחרת, לפחות ינחם אותם בטלפון או במכתב. (שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' פג. ג סה. ד תלד)

ביקור חולים וניחום אבלים
אם באו לפניו שתי מצוות: ביקור חולים וניחום אבלים, ויכול לקיים את שתיהן, יקדים לבקר את החולה, כדי שימהר לבקש עליו רחמים מהשם יתברך שיבריא אותו, ואחר כך ינחם את האבלים. אך אינו יכול לקיים את שתיהן, מצות ניחום קודמת, כי ביקור חולים הוא חסד עם החיים, ואילו ניחום אבלים הוא חסד עם החיים והמתים. (ג סה, סו) [ומכל מקום, אם הליכתו לבקר את החולה מוכרחת מאוד, כגון שהוא סועד את החולה ואין אחר שיעשה זאת, ביקור חולים קודם].

אבלים גויים
מנחמים את הגויים האבלים, מפני דרכי שלום. (סימן שסז ס"א. א שיג. ג עד) וכן עשה מעשה הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א בביקורו כמה פעמים אצל משפחות הדרוזים באבלותם על בניהם שהשתדלו בהצלת נפשות מישראל.

ניחום לאחר השבעה
המוצא את חברו שהוא בתוך שלושים יום על שאר קרובים או בתוך י"ב חודש על אביו ואמו, מדבר עמו דברי נחמה; אבל לאחר שלושים / י"ב חודש, שואל בשלומו ואינו מדבר עמו דברי תנחומים בהרחבה כדרכו, אלא אומר לו בקצרה, 'תתנחם', ולא מזכיר את שם המת. ואם מתה אשתו ונשא אשה אחרת, לא יכנס לביתו לדבר עמו תנחומים, כדי שלא תחלש דעתה של אשתו השניה. ורק אם מצאו חוץ לביתו, אומר לו: תתנחם, בשפה רפה ובכובד ראש. ואם לא נשא אחרת, מדבר עמו תנחומים בהרחבה עד שיעברו שלושה רגלים [פסח, שבועות סוכות]. (סימן שפה סעיף ב)
אמר רבי מאיר, המוצא את חברו לאחר י"ב חודש, ומדבר עמו דברי נחמה, למה הוא דומה? לאדם שנשברה רגלו והתרפאה. מצאו רופא ואמר לו: בֹא אצלי, שאני שוברה ומרפאה, כדי שתדע שסממני התרופות שלי טובים הם. כך אין תועלת בתנחומיו לאחר שפג צערו של האבל, ואדרבה המנחמו אז, רק מעורר מחדש את הכאב כדי להשקיטו שוב על ידי תנחומיו. (מסכת מועד קטן כא ע"ב)

לצורך הפודקאסט והכתבה הנ"ל איך מנחמים אבלים נעזרנו באתר הידברות. הפוסט הנ"ל הוא לעילוי נשמת שיר טבת בת לימור ומינה צידון בת ליפשה.