ב"ה
צוות מרכז ניו יורק ריכז בשבילך מספר דברי תורה קצרים לפרשת השבוע שלח. מרומם | קצר | ומאיר.
ב"ה ממתק לשבת פרשת שלח תש"פ 2020
באחת מסעודות עונג שבת בבית חב"ד בנגקוק סיפר איש עסקים בשם אילן: לפני כמה שנים הגעתי עם עוד שותף לעיר גואנגז'או בסין כשעדיין לא היה בה בית חב"ד, התוכנית היתה לעבוד כל השבוע ולשבת לעבור להונג קונג, אבל לא הספקנו לסיים ונאלצנו להישאר בסין, יום ששי אחר הצהריים השותף שלי אומר לי אולי נחפש יהודים ונעשה מניין, האמת היא שלא האמנתי שנמצא אבל התלהבתי מהרעיון ויצאנו לחפש ברשימות של המלונות שמות של יהודים, להפתעתנו הצלחנו להגיע לשבעה יהודים, בכניסת השבת הצלחנו לגייס עוד שניים וכך הגענו לתשעה, נכנסנו לחדר והתחלנו להתפלל בהרגשת החמצה שהגענו רק ל9. התחלנו לשיר ופתאום, דפיקות בדלת, עומדים שם שני שוטרים ואומרים לנו "אתם צריכים לפזר את ההתקהלות, זה לא חוקי בסין", השותף שלי ניגש לשוטר ואומר לו "עד שלא תביא את מר דרוויש אנחנו לא נתפזר", השוטר אומר לו בסדר ויוצא, כולנו מסתכלים עליו ומחכים להסבר והוא אומר לנו סתם זרקתי להם משימה בשביל שילכו, המשכנו בתפילה ואחרי כעשר דקות שוב דפיקות בדלת, השוטרים עומדים בכניסה עם יהודי ואומרים לנו בבקשה הנה מר דרוויש, כולנו נדהמים וגם היהודי שמולנו בהלם, הוא כמובן מצטרף אלינו לתפילה ויש לנו מניין (השוטרים בנתיים התייאשו…) מיד אחרי התפילה מר דרוויש אומר לנו חכו רגע, הוא רץ לחדר וחוזר עם מזוודה עמוסה בדגים ובשרים וכל מיני מטעמים שמספיקים לגדוד, כולנו מסתכלים ולא מבינים מאיפה הגיע השפע הזה ומר דרוויש מסביר, יש לי שני שותפים שהיו ביחד איתי בדרך לכאן, התוכנית היתה להישאר כאן שבת, השותפים שלי קנו מכל טוב כדי שתהיה לנו שבת שמחה, כשהגענו לצ'קאין הם קיבלו טלפון והודיעו להם שאבא שלהם נפטר ונאלצתי לנסוע לבד, הפצרתי בהם שייקחו את המזוודה איתם אבל הם אמרו לי תיקח את זה אולי תמצא יהודים, השבת נכנסה ואני יושב לבד בחדר וחושב "חבל על כל האוכל הזה", פתאום דופקים לי שני שוטרים בדלת ואומרים לי שמחפשים דחוף את מר דרוויש התלוויתי אליהם ולהפתעתי זכיתי להיות עשירי למניין, כמובן שאני עכשיו מבין למה הקב"ה זימן לי לקחת את כל האוכל עבור כולכם.
אנחנו יודעים שישנם תפילות ודברים שבקדושה שבשביל לומר אותם צריכים מניין, מניין זה עשרה אנשים ואת זה לומדים מפרשת השבוע שלנו, משה רבנו שולח שנים עשר מרגלים לראות את הארץ, שניים מדברים טוב ועשרה מוציאים את דיבת הארץ ואז הקב"ה אומר "עד מתי לעדה הרעה הזאת" אומרים חז"ל שמכאן לומדים ש"עדה" זה עשר ובעדה יש השראת השכינה.
השאלה היא למה אנחנו לומדים דבר כל כך חשוב דווקא מהמרגלים שהוציאו את דיבת הארץ?
בתורת החסידות מוסבר שבעצם כוונת המרגלים היתה טובה, הם רצו להשאר במדבר בגלל ששם לא היו להם טרדות של פרנסה ועבודת האדמה ויכלו לעבוד את השם ללא הפרעות, לכן אפשר ללמוד מהם לכל דבר שבקדושה כי בעצם הם היו אנשים קדושים שרצו לעבוד את השם, החטא היה שלא הבינו שהכניסה לארץ היא המטרה האלוקית ועליהם לעשותה גם אם זה יקשה עליהם.
הרמב"ם מסביר שישנם שלשה מניעים לעבודת ה', 1. עבודה מיראה שאלו אנשים העובדים מתוך פחד של עונש וכדו', 2. עבודה מאהבה שזה אדם שיש בליבו אהבת השם ומקיים את המצוות בשמחה וכאלו היו המרגלים שבאמת רצו לעבוד את השם ללא הפרעות. הדרגה שלישית היא "עושה את האמת מפני שהיא אמת" הוא לא חושב על הקשיים שלו ועל הרווחים שלו אלא על רצון השם, זו היתה המדרגה של יהושע וכלב שלא חשבו בכלל על עצמם ורק על המטרה, זו הדרגא האידיאלית אבל כמובן גם הדרגה של עבודה מאהבה, דרגתם של המרגלים היא דרגה גבוהה ולכן אפשר ללמוד מהם על כך שצריכים עשרה לכל דבר שבקדושה.
יהי רצון שנזכה לעבוד את השם בדרגה הגבוהה ביותר ובזכות זה נזכה להתגלות האלוקית הגבוהה ביותר שתהיה בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
שבת שלום ומבורך!
החיים שלנו תותים – דבר תורה קצר לפרשת השבוע
מרצה נכנס לכיתה ובידו דף לבן עם נקודה שחורה ושאל את הסטודנטים, מה אתם רואים? האחד אמר: נקודה שחורה, השני אמר: נקודה שחורה, וכך גם השלישי. כאן איבד המרצה את הסבלנות: "איזה עולם! הדף הוא לבן, למה אתם מתמקדים בנקודה השחורה?"…
📖
בפרשת השבוע, שלח, בחרו עשרת המרגלים לראות מה לא טוב כאן, בארצנו הקטנטונת; היכן שהביטו הם ראו אנשים ענקיים, פירות משונים ושאר ירקות, בקיצור, ארץ אוכלת יושביה…
כלב בן יפונה ויהושע בן נון לעומתם, מסתכלים סביבם ורואים ארץ זבת חלב ודבש.
ה'קוטרים' נשארו במדבר ואילו המפרגנים זכו להיכנס לארץ המובטחת.
לאדם שבחר להתלונן על החסר בפרנסה ובבריאות, עד כדי ביטוי ש"לא ראה טוב מימיו", כתב הרבי שאם לא יהיה "כפוי טובה במידה מבהילה", ויכיר בכך שהתברך משמים באשה טובה וילדים טובים ויודה על הטובה, יזכה להתברך גם ביתר הדברים…
ב'פרקי אבות' הנלמדים בשבתות אלה, שואל רבי יוחנן את תלמידיו מהי דרך החיים אותה עלינו לאמץ, ורבי אליעזר משיב: עין טובה.
כשם שנפש בריאה משפיעה על בריאות הגוף, כך הסתכלות חיובית ופירגון הדדי מסוגלים לראיה טובה.
וכפי שאמר פעם הרבי לאדם שהגיע להתברך טרם ניתוח קריטי בעיניו: "כשמביטים על בני ישראל לכף זכות, בעין טובה, זה מסייע בבריאות העיניים"- – –

רוצים לראות 6/6? תקראו את זה..ותראו את הוידאו .
הם אמנם היו 6+6 אך הם לא ראו את הדברים עין בעין.
עשרת המרגלים בחרו לראות מה לא טוב כאן, בארצנו הקטנטונת; היכן שהביטו הם ראו אנשים ענקיים, פירות משונים ושאר ירקות, בקיצור, ארץ אוכלת יושביה.
כלב בן יפונה ויהושע בן נון לעומתם, מסתכלים סביבם ורואים ארץ זבת חלב ודבש.
ה'קוטרים' נשארו במדבר ואילו המפרגנים זכו להיכנס לארץ המובטחת.
ב'פרקי אבות' הנלמדים בשבתות אלה, שואל רבי יוחנן את תלמידיו מהי דרך החיים אותה עלינו לאמץ, ורבי אליעזר משיב: עין טובה.
לא רק שנפש בריאה משפיעה על בריאות הגוף, אלא שהסתכלות חיובית ופרגון הדדי מסוגלים לראיה טובה. על כך בסרטון הקצר הבא:
הפחד מכישלון? הפחד מהצלחה! / החלק היומי, פרשת שלח / סיון רהב-מאיר:
אנחנו פוחדים להיכשל, אבל בעצם, פוחדים גם להצליח. הפסיכולוג היהודי-אמריקאי המפורסם אברהם מאסלו קרא לזה "תסביך יונה": יונה הנביא ברח מתפקיד חייו, מהציווי ללכת לעיר נינווה. היה ממש נמלט כדי שלא לממש את הפוטנציאל שלו.
יש פרשנים שמסבירים שזה מה שקורה בפרשת השבוע: 12 מרגלים נשלחים לארץ ישראל. רק שניים בוחרים בפרשנות אופטימית ומעצימה, ואומרים שכדאי להמשיך במסע. עשרה מרגלים מודיעים שאין סיכוי, ועדיף להישאר במדבר.
מה קרה להם? ובכן, זה מפחיד להיכנס לארץ ישראל ולממש בה את הייעוד שלנו. זו משימה עצומה, עם בשורה לעולם כולו. לכן פרופ' מאסלו הסביר שנוח לנו לפעמים לדכא את הכוחות החיוביים שבתוכנו, ופשוט לברוח מפני הגדולה אל אזור הנוחות.
גם כיום אנחנו עלולים לחטוא בחטא המרגלים: להעדיף – בחיים האישיים והלאומיים שלנו – לא להגשים שום חזון גדול, לא לממש את החלום של כל הדורות, אלא "להישאר במדבר", במקום לעוף על עצמנו.




ממתק לשבת פרשת שלח תשע"ז 2017
ביום ראשון בבוקר יצאה חבורת חסידים בעגלה מהעיר צ'רנוביל לבתיהם לאחר שבת מרוממת-רוח ומענגת אצל הצדיק רבי מרדכי מצ'רנוביל. בדרכם סיפרו זה לזה החסידים את חוויותיהם הרוחניות שחוו ואמרו פה אחד: "שבת כזו לא חווינו בחיינו!" באותה עגלה נסע גם סוחר פשוט, בכל פעם שהחסידים סיפרו את חוויותיהם מהשבת הניד הסוחר בראשו לאות הסכמה ומלמל אף הוא: "שבת כזו לא זכורה לי…"
שמעו אותו החסידים ושאלוהו: "מה מצאת אתה בשבת הזו אצל הרב?" הסוחר פתח פיו וסיפר: "בצאת השבת כשבאתי לבקש ברכה מהרבי הוא התעניין בסדר יומי. סיפרתי לו שאני משכים קום מידי בוקר ונוסע לכפר הסמוך לקנות סחורה, כשאני שב לביתי אני מתפלל תפילת שחרית. אמר לי הרבי: 'לא טוב הדבר, עליך להתפלל לפני עסקיך!' ואני השבתי לו:'אם אתעכב ואתפלל לפני לא אמצא כבר סחורה, האיכרים עוזבים מוקדם את המקום׳.
התאנח הרבי ואמר: אספר לך סיפור…
אברך צעיר שזה עתה התחתן יצא מביתו הטרי כדי לחפש פרנסה, הוא נדד למרחקים והיה מלמד בכפרים שונים. חסך פרוטה לפרוטה וכעבור שלוש שנים החליט לשוב לביתו. השבת בפתח והוא החליט להתאכסן במלון דרכים, אך מה יעשה עם כספו שחסך? מחוסר ברירה נתנו לבעל האכסניה לפיקדון והיה בחשש גדול כל השבת אם יוחזר כספו. בצרור כספו היו שנים-עשר מטבעות זהב ומטבע אחת נחושת. בצאת השבת ניגש האברך אל בעל האכסניה וזה נתן לו את צרור כספו.
מיד החל לספור את כספו ואכן מצא שנים-עשר מטבעות זהב… המשיך האברך לחפש בשקית המטבעות, שאלו בעל האכסניה: 'מה אתה מחפש כל-כך הרבה?' ענה לו האברך: 'בצרור הנחתי אגורת נחושת קטנה, אני רוצה לבדוק אם גם היא הוחזרה לי…'
סיים הרבי את סיפורו ואמר לי: 'ראה כמה טפש האברך – גם בראותו את בעל האכסניה משיב לו את כל מטבעות הזהב עדיין חשד בו שמא גנב ממנו מטבע נחושת פשוט… אף אתה יהודי יקר נוהג כאותו אברך שוטה. בכל לילה אתה מפקיד בידי הקב"ה את נשמתך היקרה לך מכל ושוכב לישון . אתה קם בבוקר ורואה שהקב"ה שומר נאמן הוא, שהחזיר לך את מטבעות הזהב היקרות שלך – את נשמתך. איך לא תאמין בו שגם יזמין לך את פרנסתך – הלא מטבע נחושת היא, קטנה היא לעומת נשמתך…'
סיים הסוחר ואמר "לאחר דברי הרבי החלטתי לצאת לפרנסתי אחרי תפילת שחרית"
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על המרגלים שחוזרים מהארץ ומפחידים את עם ישראל שלא יוכלו להכנס לארץ, בטענותיהם הם אומרים "נשינו וטפינו יהיו לבז" ועונשם היה שהם עצמם לא נכנסו לארץ והקב"ה אומר להם "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה… הם יירשוה" דווקא הטף והילדים הם אלו שייכנסו ויירשו את הארץ.
מכך שהטף מוזכרים הן בטענות המרגלים והן בתשובת הקב"ה אנחנו מבינים שיש קשר מיוחד בין הטף לירושת הארץ, חז"ל אומרים שתינוק "מפרר יותר ממה שאוכל" התינוק משתמש במעט מאוד מהאוכל שמוגש לו, חלק גדול מהאוכל מפורר על הרצפה לידו, במשמעות הרוחנית הכוונה של תינוק היא לאחד שהוא קטן מבחינה רוחנית, לא לומד הרבה ולא מקיים הרבה, גדול זה אחד שמשקיע את רוב זמנו בתורה ובמצוות והקטן הוא זה שמשקיע את זמנו בדברים אחרים ורק מעט מזמנו מוקדש למצוות,
זו היתה טענתם של המרגלים, אם נכנס לארץ נהיה כמו תינוקות שרוב המזון הרוחני שלהם מתבזבז נהיה עסוקים רוב הזמן בחומריות ובהתמודדות הקיומית ולא יהיה לנו פנאי לרוחניות, עדיף להישאר במדבר ולהיות רוחניים.
ועל כך עונה להם הקב"ה אמנם אתם דור דעה שרוב עיסוקכם כרגע במדבר הוא ברוחניות אבל לארץ ייכנסו דווקא הטף אלו שמוכנים להיות עסוקים בצרכי היום יום וקשה להם להכניס את הרוחניות לחייהם ובכל זאת הם יעמדו באתגר ויכניסו את הקב"ה גם לחייהם הגשמיים כי מטרת ירידת הנשמה לעולם היא לחיות בתוך העולם הגשמי ודוקא מתוך הקשיים של העולם לגלות את האלוקות השרויה בתוכו.
יהי רצון שנזכה למלא את יעודנו ולהכנס לארץ ישראל גם ברוחניות בגאולה שלימה בקרוב ממש.
שבת שלום ומבורך!
מסרון השבוע – פרשת שלח הגברים בוכים בלילה
אומרים שגברים בוכים בלילה. כך היה בפרשת השבוע: "וַיּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". זה היה בליל תשעה באב, בו חזרו המרגלים והגישו את הדו"ח בפני העם. המידע המודיעיני העלה מסקנה חד משמעית: אין ביכולתנו לכבוש את הארץ. כל הגברים פרצו בבכי היסטרי.
ומתי נשים בוכות?
תאמינו או לא, אבל הפעם נשים לא בכו בכלל, גם לא ביום. הן התעלמו מהמסקנות הרציונליות של המומחים ונתלו באמונה תמימה בדברי ה' שיוביל אותם אל הארץ המובטחת.
אם תחשבו בהיגיון, הנשים היו הכי הגיוניות כאן. כי כשמדובר באלוקים, לא הגיוני לצמצם אותו לפי יכולות אנושיות ומסקנות שכליות. ביחס לאלוקים, אמונה היא הדבר הכי רציונלי.
אז אולי נפסיק לבכות ונתחיל להאמין?
שבת שלום!
הרב חיים הבר
בית חב"ד שכונה ט' באר שבע
אשה התלוננה בפני בעלה על כך שהשכנים אינם מתביישים לתלות כביסה מלוכלכת על החבל, ממש מול החלון שלהם. ניקה הבעל את החלון ואמר לאשתו, זה לא הם, זה אנחנו…
על אותו חבל ארץ, טוענים המרגלים בפרשתנו, כי זו "ארץ אוכלת יושביה". אך כלב בן יפונה ויהושע בן נון מנקים את השמשה ואומרים להם "טובה הארץ מאד מאד".
וכך ציטט בכריכת סידורו הדר גולדין הי"ד את תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק: "שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם חלילה".
ממתק לשבת פרשת שלח תשע"ח 2018
מסופר על בחור צעיר שהיה מאוד עצלן לא עשה כלום בחייו. הוא לא עבד, לא למד ורק הסתובב ברחובות ובזבז את זמנו. אביו דאג לו מאוד והחליט לשלוח אותו לעבוד. הוא ביקש מידיד שלו שעבד בנפחות להעסיק את הבחור המפונק אצלו. אותו ידיד ראה שהבחור לא רוצה לעבוד והחליט לא לריב איתו, הוא לא דרש ממנו שום דבר. הילד ישב כל היום במשרד, ובסוף השבוע קיבל מטבע זהב מהנפח בתור משכורת. הבחור הביא את המטבע בגאווה הביתה, אך האב החכם הבין בדיוק איך הוא קיבל את המטבע וזרק אותו מהחלון. בשבוע הבא הוא הלך שוב לעבודה ושוב הביא מטבע הביתה ושוב האבא זרק אותו. כך זה נמשך שבועות ארוכים.
אחרי תקופה כשהאבא ראה שהבן שלו לא מתקדם לשום מקום, שלח אותו לעבוד אצל נפח בעיר אחרת, אותו נפח לא הכיר את האבא ולכן העביד את הילד בפרך כל השבוע. הוא סחב מתכות כבדים, חתך וריתך אותם ולכלך כהוגן את הידיים. בסוף השבוע, הוא קיבל בסך הכול רבע זהוב על עבודתו.
הוא הביא את המטבע הביתה ושוב האבא התכוון לזרוק את המטבע. אך הפעם הילד קפץ וזעק: "אל תשליך את המטבע, עבדתי מאוד קשה להשיג אותו"…
בפרשת השבוע פרשת שלח אנחנו קוראים על המרגלים שהפחידו את עם ישראל, בכך שהם לא יצליחו להכנס לארץ. בסופו של דבר כלב בן יפונה ויהושע בן נון מצליחים להרגיע אותם ש"עלה נעלה ויכול נוכל". בשבוע שעבר קראנו על כך שעם ישראל מתלוננים שהם רוצים בשר ובסופו של דבר הם מקבלים בשר, כשקוראים את הפרשות האלו נראה שעם ישראל אוהבים להתלונן, אבל האמת היא שיש להם באמת סיבות טובות לתלונות שלהם, אם הקב"ה יכול לתת להם בשר כפי שבסופו של דבר אכן נתן להם, אז למה הוא מחכה עד שיבקשו, אם הוא יודע שארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, למה הוא נותן למשה לשלוח מרגלים שבסופו של דבר יחטיאו את המטרה ויוציאו את דיבת הארץ?
אלא שהשנים של עם ישראל במדבר, הם התוויית הדרך להמשך החיים של עם ישראל בכניסתם לארץ, אם הכל היה הולך להם על מי מנוחות ללא מאמץ, הם לא היו מתרוממים והיו מביאים את מצריים איתם לארץ ישראל, דווקא האתגרים שהקב"ה הציב להם לאורך כל הדרך הם אלו שהביאו אותם להיות מוכנים לכניסתם לארץ.
כל אחד מאתנו נתקל בקשיים כאלו ואחרים במהלך חייו ואנחנו צריכים ללמוד לראות בכל קושי אתגר, להרגיש שכל דבר שדורש מאמץ הוא בעצם משימה לביצוע והמטרה שלנו היא להצליח להתקדם כל הזמן ולהבין שהדרך היא חלק גדול מהמטרה עצמה, דווקא העמידה באתגרים היא זו שתעלה אותנו לפסגות רוחניות גבוהות הרבה יותר.
יהי רצון שנצליח לעמוד באתגרים ונזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש.
שבת שלום ומבורך !
בעין ימין
"יש שם הרבה אהבה, חסד ועזרה לזולת". "אנשים שם כל הזמן מסתכסכים ורבים זה עם זה"…
שניהם באו מאותו המקום. האחד תיאר בפני רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ) את המעלות הנפלאות של אנשי הקהילה, ואילו השני בחר לספר את האמת, כך הוא חשב, ולמנות את כל החסרונות…
לראשון העניק הרבי בתגובה סכום מכובד והודה לו על הבשורות הטובות, ואילו השני קיבל רובל אחד בודד.
על תמיהתו מדוע יגרע חלקו, בעת שסיפר את כל האמת, השיב הרבי: ידוע לי שיש בעירכם, אודסה, כאלה וגם כאלה, אך כל אחד רואה מה שהוא רוצה לראות… אתה חי באודסה של מטה, ואילו חברך באודסה של מעלה…
פרשת 'שלח' מספרת על חטא המרגלים אותם שלח משה לתור את הארץ, ובמקום לשבח אותה על פירותיה הנפלאים ?, הם בוחרים לומר איזה פירות משונים…
במקום להביט על הניסים שנעשו עמם בדרך, הם אומרים "ארץ אוכלת יושביה"…
אך כלב בן יפונה ויהושע בן נון בוחרים להסתכל על הצד החיובי ואומרים: "עלה נעלה וירשנו אותה. . טובה הארץ מאד מאד".
נסתכל טוב ?, נראה את הטוב!
יש הטוענים שאנחנו מדינה של 'קוטרים'…
הראשונים לקטר על הארץ שלנו היו כנראה עשרת המרגלים. אלה שבחרו לראות מה לא טוב כאן. אנשים ענקיים, פירות משונים ושאר ירקות…
כלב בן יפונה ויהושע בן נון לעומתם בוחרים לראות את הטוב והחיובי ואומרים "טובה הארץ מאד מאד".
☕
כשהיה רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ) ילד בן 4 הוא שאל את אביו, מדוע יש לאדם אף אחד ופה אחד, אך שתי עיניים?
השיב לו אביו: ב'עין ימין' עליך להביט על הדברים החשובים באמת, ואילו על הדברים הפחות חשובים תביט ב'עין שמאל'.
מכאן ולהבא, סיפר לימים הרבי הריי"צ, קבלתי על עצמי להביט על כל יהודי – ולא משנה באיזה מצב הוא נמצא – בעין ימין.
אימצנו?!




ב"ה
ממתק לשבת פרשת שלח תשע"ט 2019
היה פעם יהודי מבוגר שהיה לו בן יחיד, ילד צעיר, יום אחד קרא היהודי לעבד שלו ואמר לו "אני מרגיש שימיי אוזלים ולכן אני רוצה לכתוב צוואה ואתה תוציא אותה אל הפועל ביום מותי, העבד הביא דף ועט ובעל הבית החל לכתוב "לעבדי היקר, לאחר פטירתי מה שאתה רוצה תיתן לבן שלי ואת השאר תיקח לעצמך" העבד מסתכל ולא מאמין אבל מעדיף לשתוק, עברו כמה שבועות והאבא נפטר, העבד מוציא את כתב הצוואה ומראה לבן, הבן ההמום הלך מיד לרב ואמר לרב "אני בטוח שנפלה כאן טעות, אבא מאוד אהב אותי ולא היה משאיר אותי כך" הרב קרא לעבד וביקש לראות את הצוואה, לאחר שהתבונן בצוואה שאל את העבד "ובכן מה החלטת לתת לבן?" אמר העבד החלטתי שאני אקח 95 אחוז מהנכסים ואתן לבן 5 אחוז, חייך הרב ואמר לו אם כן תן לבן 95 אחוז וקח לך 5 אחוז שהרי האבא כתב "מה שאתה רוצה תן לבן שלי" אתה רוצה 95 אחוז? את זה תתן לבן…"
על המילים בפרשתנו "שלח לך" כותב רש"י "לדעתך, אני איני מצווה אותך" זאת אומרת שהקב"ה אומר למשה אתה יכול לשלוח מרגלים אבל על דעתך האישית, וזה מעורר שאלה גדולה הרי אנחנו יודעים שמשה רבנו הוא שליח להעביר לנו את דברי השם ואין לו שום דעה אישית משלו ואם כן מה זה אומר שהוא שולח לדעתו, ויותר מכך אם הקב"ה אומר לו לדעתך משה צריך להבין מזה שזה לא דבר טוב ועדיף לא לשלוח?
מסבירה על כך תורת החסידות שכניסתם של עם ישראל לארץ כנען והפיכתה לארץ ישראל מסמלת את כללות העבודה שלנו בעולם הזה להפוך את העולם למקום בו תשרה השכינה,
בעבודה הזו אומרים לנו חז"ל שני משפטים "בטל רצונך מפני רצונו" שזה אומר לקיים את המצוות בלי להתחשב בדעות וברצונות שלי ו"עשה רצונך כרצונו" על יהודי להתאמץ להגיע למצב שהרצון שלו יתאים לרצון השם ושהוא לא יצטרך לחכות לציווי אלא יעשה את הדבר הנכון גם בלי הציווי.
זו היתה המטרה האמתית בשליחת המרגלים הקב"ה רצה שעם ישראל ירצו את הכניסה לארץ לא בגלל ציווי אלוקי אלא בגלל שהם מבינים שזה הדבר הנכון.
לכן אומר הקב"ה למשה שלח לך לדעתך ואני לא מצווה אותך מכיוון שחשובה כאן הדעה העצמית של עם ישראל אז גם שילוח המרגלים צריך להיות לא על פי ציווי השם אלא בהחלטה שלהם.
הבעיה של המרגלים היתה שמשה שלח אותם לחוות את דעתם על הדרך הטובה ביותר לכיבוש הארץ והם חשבו שהם באים לחוות את דעתם גם על עצם כיבוש הארץ ואם לדעתם זה לא נראה אז אין להכנס לארץ כמובן שזו היתה טעותם.
יהי רצון שנזכה לעשות את רצוננו כרצון השם וכך נזכה שהשם יעשה את רצונו כרצוננו ויביא לנו גאולה שלימה בקרוב ממש.
שבת שלום ומבורך!
בחירה בכל רגע / החלק היומי, פרשת שלח / סיון רהב-מאיר:
בכל רגע, ממש עכשיו, אפשר לחטוא שוב בחטא המרגלים. בפרשת השבוע, 12 מרגלים נשלחים לארץ ישראל. 10 חוזרים עם דיווח פסימי על הארץ ועל חוסר היכולת לגור בה, ורק 2 מספרים בהתלהבות על הארץ הנפלאה שמחכה לנו. העם משתכנע שעדיף למות במדבר, מתחיל לבכות, ונענש על כך בארבעים שנות נדודים בדרך לארץ.
איך זה קשור אלינו, כאן ועכשיו? המרגלים מזכירים לנו את עוצמתה של הבחירה החופשית: 12 המרגלים ראו בדיוק את אותו הדבר, אבל פירשו את המציאות באופן אחר לגמרי. יש מי שחיפש את הרע (ומצא) ויש מי שהתבונן בטוב – ובכך כל אחד החליט האם להעצים את הרע או את הטוב בעולמנו.
הרב אהרון ברנשטיין כותב על כך: "משום מה, אופטימיות נחשבת לבריחה מהמציאות, ופסימיות נחשבת לריאליות, אבל זה לא נכון. ההחלטה שלנו משפיעה על המציאות, כך שבחירה בעין טובה פשוט יוצרת מציאות טובה יותר, וההחלטה שלנו להתמקד בה – היא ההחלטה הכי נכונה".




מהו רשע? / החלק היומי, פרשת שלח / סיון רהב-מאיר:
זוהי הגדרה חדשה ומהפכנית למילה רשע: בפרשת השבוע מסופר שהמרגלים סיפרו לשון הרע על ארץ ישראל, וזאת למרות שבסוף הפרשה הקודמת – התרחש סיפור לשון הרע של מרים. רש"י כותב על כך: "רשעים הללו ראו – ולא לקחו מוסר". למה רש"י קורא להם רשעים? כי קרה לידם אירוע דרמטי – מרים דיברה לשון הרע ונענשה וכל העם ידע על כך – אבל הם לא למדו שום לקח מהאירוע, ומייד אחר כך דיברו בעצמם לשון הרע והוציאו את דיבתה של ארץ ישראל. כלומר, להיות רשע זה לחיות על אוטומט, בלי להתבונן, בלי לשים לב, בלי להסיק מסקנות ממה שקורה סביבך. לתת למציאות לחלוף לידך, בלי לשנות אותך.
פרשנינו כותבים שאפשר ליישם זאת כל הזמן: פשוט להתחיל להסתכל על האירועים מסביב, לא רק כדי להביע דעה או להתעצבן או להתלהב, אלא כדי להפיק לקחים אישיים, תכלס. אם קורה לידי משהו שלילי – לחשוב איך אני לא אגיע למצב כזה, חלילה. אם קורה משהו חיובי – לנסות להכניס אותו אל תוך חיי. פשוט לנסות ללמוד מסר מכל דבר שרואים או שומעים. שלא נהיה רשעים.
3 תגובות
החיזוק היומי שלי ✍
אומרים חזל שהמרגלים היו נגועים במידת הגאוה לא זכו להבין את דרגת ענותנותו של משה רבינו, וממילא לא השכילו לקחת מוסר מחטאה ועונשה של מרים, אלא חשבו לעצמם שחומרת חטא לשון הרע אינה אלא במדבר על בני אדם ולא במוציא דיבה על עצים ואבנים.
פעם סיפר בחיוך המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון בדרשתו :
פעם בא יהודי אל הרב וביקש ממנו עצה כנגד הגאוה ״איך נפטרים מהגאוה?״
אמר לו הרב: ״היכנס לבית המדרש ותמתין לי ליד הבימה, כרגע אני טרוד מאד המתן לי שם, ועוד מעט אני אתפנה אליך״.
אחרי כמה דקות נכנס אל הרב יהודי אחר וביקש ממנו עצה: ״אנשי מס הכנסה פשטו על העסק שלי, ודורשים ממני סכומים שאין לי, מה לעשות?״
אמר לו הרב: ״לך לבית המדרש, ליד הבימה נמצא יהודי שאמרתי לו להמתין, ותבקש ממנו עצה״…
נגש אליו היהודי והחל לתנות את צרותיו עם מס הכנסה.
עצר אותו הממתין ואמר לו ״טעית, אני לא הרב״! נזעק היהודי:
״אבל הרב אמר לי שאלך אליך ואתה תתן לי עצה ותפתור את בעיותיי״?
חזרו שניהם לרב, תמה הממתין ושאל: ״למה הרב שלח אותו אלי? וכי יש לי יראשי בשביל עצות כנגד מס הכנסה?״… אמר הרב: ״אתה לא יכול לעזור לו? בסדר, תחזור ותמתין לי ליד הבימה״.
לאחר מכן נכנס אל הרב יהודי שעומד להשיא את שתי בנותיו וכסף אין.
אמר לו הרב: ״תיגש לבית המדרש, שם עומד יהודי ליד הבימה. הוא יעזור לך״.
נגש אבי הבנות אל היהודי שלנו והחל לפרט את סכומי הכסף שלהם הוא זקוק לצורך החתונה.
עצר אותו הממתין ואמר לו: ״למה הרב שלח אותך אלי?״ נגשו שניהם לרב.
אמר הרב:״אין לך כסף לעזור לו ? בסדר, תחזור אל בית המדרש ותמתין לי שם״…
בינתיים נכנס אל הרב יהודי עם ריאה של בהמה שיש עליה שאלה שהרב יפסוק.
שלח אותו הרב אל אותו אדם ליד הבימה.
הגיע אליו ושאלו. תמה הממתין והתרעם: ״מאיפה שאדע לפסוק לך?״
וגרר את היהודי לרב.
אמר לו הרב: ״תפסוק לו לגבי הריאה, האם היא כשרה?״
ענה היהודי: ״אני לא מבין כלום בעניינים כאלה, אני לא יודע מאיזה צד פותחים את השולחן ערוך״…
בסדר, אמר הרב ״לך ותמתין לי ליד הבימה״.
מיד אח״כ נכנס אל הרב יהודי, עגלון, שעגלתו נתקעה בבוץ והוא נזקק לאדם בעל כח שיעזור לו לחלצה.
אמר לו הרב: ״אין בעיה, תיגש ליד הבימה, שם עומד יהודי, תבקש ממנו״.
שוב השתומם אותו יהודי שהמתין בבימה על שהרב הפנה אליו אנשים לפתור להם בעיות, וניגש אל הרב: ״רבי עברתי ניתוח לא מזמן, ובכלל אני יהודי חלש, איך אוכל לחלץ את העגלה מהבוץ?״.
או אז פנה אליו הרב ואמר: ״שכל ? אין לך כסף? גם אין לך הלכה? הרי אתה לא יודע מאיזה צד פותחים את הישלחן ערוךי, כח? שכחת מתי היה לך – ולך יש עוד עזות לחפש עצה כנגד גאוה?
על מה יש לך להתגאות?!…
שבת שלום זיגדון נועם
השבת פרשת שלח
(עונש לטובה)
כאשר שבו המרגלים וקוממו את העם נגד הכניסה לארץ-ישראל, ביקש הקב"ה להמית את כל העם, וכפי שאמר למשה רבנו: "אכנו בדבר ואורישנו, ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו". על כך התפלל משה וטען לפני הקב"ה: "ואמרו הגויים… מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר".
תפילתו זו של משה רבנו דורשת הסבר. הוא אינו מתחנן על עצם חייהם של שישים ריבוא מישראל ואינו מנסה לתבוע מהקב"ה שלא יעשה דבר נורא כזה. הדבר היחיד שהוא אומר הוא שולי לכאורה – "ואמרו הגויים"!
ידוע שהקב"ה הוא רחום וחנון, תכלית הטוב והחסד, וכל ציווייו הם לטובת בני-האדם בכלל ועם-ישראל בפרט. כאשר הקב"ה ביקש להמית את כל עם-ישראל, היה גם זה לטובתם, כדי שיתכפר להם חטאם הכבד.
חטא זה היה, מבחינות מסויימות, חמור יותר מחטא העגל. בנהייתם אחר המרגלים הוכיחו בני-ישראל שני דברים: א) שאין בדעתם לשוב בתשובה, שהרי הם מוסיפים שוב ושוב לחטוא; ב) שהם לוקים בעצם האמונה בה' ואינם מאמינים בכוחו וביכולתו, כדברי ה': "עד אנה לא יאמינו בי".
לכן רצה הקב"ה להעבירם מהעולם-הזה, להוציאם מחיי חטא ולהעבירם לחיי העולם-הבא, כדי שיזכו לקום עם כל ישראל בתחיית המתים. זו הסיבה שמשה רבנו לא התפלל על עצם חיי העם, כי הוא ידע שהגזירה היא לטובתו של עם-ישראל במצבו הנוכחי.
הטענה היחידה שנשארה לפני משה רבנו היא, להפציר בה' לבטל את העונש כדי שלא ייגרם מכך חילול-השם בקרב הגויים. הללו, שלא יבינו את עומק מחשבותיו של הקב"ה, יפרשו את המתת העם כביטוי לחוסר-יכולתו להכניס את ישראל לארץ-ישראל, ולכן צריך הקב"ה לבטל את הגזירה.
בזכות בקשתו זו של משה רבנו הוחלף העונש בהמתת דור המדבר במשך ארבעים שנה. ועם זאת זכו בני דור המדבר לכך שיקומו בתחיית המתים, כפי שאומר רבי אליעזר בגמרא: "דור המדבר באין הן לעולם הבא" (שהכוונה היא לתחיית המתים). וכך משמע מדברי המדרש והזוהר. הזוהר אף מבאר, שזהו הטעם שמשה רבנו לא נכנס לארץ-ישראל אלא נקבר במדבר, כדי שיישאר עם דור המדבר, ולעתיד לבוא יקום עם בני דורו וייכנס עמם לארץ.
מכאן אפשר ללמוד את גודל החיבה שמחבב הקב"ה כל יהודי, בכל מצב שבו הוא נמצא, אפילו אם הידרדר לשפל המדרגה של חטא המרגלים. בסופו-של-דבר יתמרקו חטאיו והוא יזכה לייעוד: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", מאחר שכל יהודי הוא "נצר מטעי, מעשי ידי להתפאר"!
(על-פי לקוטי שיחות כרך כג, עמ' 96)
שבת שלום!!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה
השבת פרשת שלח
(מסירות-נפש למען בני הדור)
חטא המרגלים הוא אחד החטאים החמורים של בני-ישראל. העם כולו נגרר אחריהם וביטא קטנות אמונה ביכולת ה' לגבור על עמי כנען. על כך נענש דור המדבר עונש כבד: הוא מת במדבר ולא זכה להיכנס לארץ-ישראל. רבי עקיבא אף אומר על בני דור המדבר כי "אין להם חלק לעולם".
אף-על-פי-כן מצאנו שמשה רבנו מסר את נפשו גם למען בני הדור הזה. חז"ל אומרים שמשה רבנו לא זכה להיכנס לארץ-ישראל אלא מת בעבר הירדן, כדי שבבוא עת תחיית המתים, יקום ויוביל את בני דורו לארץ-ישראל. הואיל והם נשארו במדבר, נשאר אף משה רבנו עמם, ובבוא העת יוליכם אל הגאולה.
ספר הזוהר משווה בין שלושה צדיקים שחיו בדור שלא היה הגון: נח, אברהם ומשה. שלושת הצדיקים הללו מייצגים שלוש גישות כלפי מי שאינם מתנהגים כראוי. נח, כששמע שהקב"ה עומד להביא מבול על העולם, התפלל בעדו ובעד בני-ביתו בלבד, ולא עסק בהצלת בני דורו. רק כששאלוהו לפשר בניית התיבה, גילה להם שהקב"ה עומד להביא מבול על העולם, ואף הוכיחם, אבל לא עשה זאת ביוזמתו.
לעומתו, אברהם אבינו לא המתין שיבואו אליו, אלא "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" – הוא פרסם את שם ה' בעולם. ובכל-זאת, עבודתו התבטאה בעשיית 'צדיקים', ואילו בעבור מי שאינם 'צדיקים' לא התפלל. כששמע שהקב"ה עומד להפוך את סדום, ביקש מהקב"ה שיבטל את הגזרה בזכות הצדיקים, אך כשנענה שאין במקום עשרה צדיקים – לא היה לו מה לטעון, "ואברהם שב למקומו".
שונה הייתה דרכו של משה רבנו, הרועה הנאמן של עם-ישראל. כשחטא ישראל בחטא החמור ביותר, חטא העגל, תבע משה מהקב"ה למחול אפילו לרשעים. הוא לא הסתפק בתפילה, אלא אף אמר, שאם אין הקב"ה סולח לבני-ישראל, הוא מבקש למחוק את שמו (של משה) מהתורה – "מחני-נא מספרך אשר כתבת".
משה רבנו סיכן את עצמו למען עם-ישראל, אפילו הנחותים ביותר שבו. מסירות-נפשו הייתה למעלה מטעם ודעת, שכן על-פי ההיגיון אין מקום להתפלל על החוטאים בעגל, ובזדון. ובכל-זאת התאמץ משה להציל גם אותם, והזוהר מכנה את התנהגותו זו 'שלמות הראויה'.
דרכו של משה רבנו היא הדרך שבה נדרשים מנהיגי ישראל לפעול, במיוחד לאחר מתן-התורה, כאשר הקב"ה כרת ברית עם כל יהודי. מנהיג הדור מסתכן למען כל יהודי, בלי יוצא מן הכלל. הוא אינו שוקל שיקולים של טעם ודעת, אלא מתמסר להציל כל יהודי, יהיה מי שיהיה.
רועה ישראל אינו חושב על עצמו, אלא מבטל לחלוטין את עצמו ואת ענייניו האישיים, מתוך התמסרות מלאה לצורכי הדור.
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 322)
שבת שלום!!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה