פרשת וארא דברי תורה קצרים, וידיואים, סטטוסים וכו מוכן לשיתוף והפצה

רגע של הקשבה קצרצר לפרשת וארא

☕
דבר תורה לפרשת השבוע וארא: בקורס לרטוריקה בו השתתפתי בעבר, שאל המנחה את התלמידים, מיהו רטוריקן מוצלח? כולם השיבו, זה שיודע לדבר יפה. אך המנחה השיב, לא, רטוריקן דגול הוא דווקא זה שיודע להקשיב לקהל, להרגיש אותו ולהזדהות עמו…

📖
בפרשות אלה, אלוקים בוחר במשה להנהיג את עם ישראל, למרות שהיה "כבד פה וכבד לשון", משום שידע להקשיב, לראות ולשמוע בסבל עמו ולהזדהות עמם. מנהיג כזה הוא שיוכל למשות אותם מהבוץ המצרי ולהוציא אותם לגאולה.

במכת ברד שנחתה על מצרים, מספרת הפרשה, על אש מתלקחת בתוך הברד. השילוב הזה נועד לרמז לפרעה, שהיה גאוותן גדול, שהקרירות המוחצנת כלפי חוץ, נובעת לעיתים מהרבה אש ואהבה עצמית, שאינן נותנות מקום לזולת.

משה לעומתו מסמל את הענווה, הויתור העצמי, למען טובת הזולת. במסגרת שיעור הגמרא הקבוע למדנו אמש, ש"חסיד" הוא מי שזהיר בנזקים, ומוכן לספוג נזק בעצמו ובלבד שלא להזיק לזולתו, וכפי שמסביר המהר"ל מפראג שהשלימות הנפשית מושגת רק כאשר היחס לזולת מושלם אף הוא.

כך כתב פעם הרבי לנערה שחוותה טלטלות נפשיות, וכפרה באפשרות שמישהו בכלל מזדהה עם הכאב שלה:
"כאשר לתינוק בוקעות שיניים הוא מוטל בעריסה ובוכה, ואמו עומדת ליד העריסה ומרגישה את הכאב של בנה; כך אני מרגיש את הצער שלך"- – –

היום, יותר מאי-פעם, ברגע של הקשבה והכלה, אנו יכולים להציל עולם ומלואו. הסתכלו מסביבכם…

שלא נפספס / החלק היומי, פרשת וארא / סיון רהב-מאיר:

מה מעכב את הגאולה בחיינו? מה תוקע את יציאת מצרים? לא רק פרעה, אלא גם אנחנו. בפרשת השבוע משה רבנו מגיע אל העם ובפיו בשורת החירות הנפלאה, אבל זו התגובה שהוא מקבל: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". איזו אכזבה.

יש כאן שני אויבים, שלא אפשרו להם לצאת לחירות: גם עבודה קשה פיזית, וגם קוצר רוח נפשי. הגוף היה עייף, אבל גם הנפש. לא נותר להם פנאי ומקום בלב לחלום חלומות גדולים. הדחוף תפס את מקומו של החשוב.

פרשני הפרשה קוראים לנו לשים לב לשני האויבים האלה, קוצר רוח ועבודה קשה, שלא נפספס את יציאת מצרים שלנו. מה אפשר לעשות? חז"ל מספרים שהשבת היא אחת הדרכים לצאת ממצב כזה. שבת מנטרלת גם את העבודה הקשה, כי לא עובדים בה עבודה פיזית, וגם את קוצר הרוח, כי לא מחוברים במהלך היממה הזו לכל הפושים, ההתראות, הלחצים והסחות הדעת של היומיום. ככה אפשר לפנות מקום לרוח, לתוכן, לחלומות.

שבת שלום.

סיפור צדיקים קצר לפרשת וארא 🌷 על החת"ם סופר

מסופר שפעם אחת נכנס לחדרו של החתם סופר זי"ע אחד מגדולי הסוחרים בעיר ומבקש את עזרתו:
"כפי הידוע לרב סוחר גדול אני, אולם כעת נקלעו עסקי לצרות, מבקש אני ממעלת כבוד הרב שיברך אותי בחוכמתו הרבה שיתן לי עצה איך לצאת מן המצר".
"אכן, ידוע לי מצבך הקשה" אמר הרב
"אולם עוד יודע אני, שאחיך עני ואביון וצריך הוא עזרה בפרנסתו, ואילו אתה מתעלם".
"יסלח לי כבוד הרב" מלמל העשיר במבוכה
"אבל כרגע עסקי אינם מרשים לי לעזור, אולם אם אצא מן המצר, בוודאי שאעזור לו".
אמר לו החת"ס "בפרשת השבוע וארא – אומר הקב"ה:
"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" מה הפירוש המלה "וגם" וכי מי עוד שמע את נאקתם ?
אלא, בשעה שבני ישראל נאנקו ונאנחו תחת עול מצרים, שמע כל אחד מהם גם את אנחת אחיו, למרות השעבוד, השתדל כל אחד להקל מעל סבלו של רעהו בכל יכולתו, ובשכר שמיעה זו שמע גם הקב"ה את אנחתם והושיעם אם כן עזור גם אתה לאחרים למרות מצבך הלא טוב ובוודאי יושיעך ה' מכל צרותיך!
 
שבת שלום
זיגדון נועם 💞

ממתק לפרשת וארא תשע"ח 2018 הוכח תוכיח את עמיתך

רבי שמואל האדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד ראה פעם את שני ילדיו זלמן אהרון ושלום דובער בשיחה, זלמן אהרון שהיה גדול יותר אך נמוך יותר אמר לאחיו "אני מבוגר יותר ומן הראוי שאהיה גבוה יותר, כנס אתה לבור וכך אהיה אני גבוה יותר, קרא האב לבניו ואמר לבן הגדול "אף פעם אל תגביה את עצמך על חשבון הנמכת הזולת, אם תרצה להיות גבוה תעלה אתה על כסא…"

בפרשתנו אנו קוראים על משה ואהרון שעומדים לפני פרעה ומתחילים לשכנע אותו שעליו לשחרר את עם ישראל, עם תחילת השיחה אהרון לוקח את המטה אשר בידיו, זורק אותו והמטה נהפך לנחש, פרעה לא מתרגש, הוא קורא לחרטומיו והם גם זורקים את מטותיהם שנהפכים גם הם לנחשים ואז קורה הלא יאומן, "ויבלע מטה אהרון את מטותם" אומר רש"י שהיה כאן נס כפול לא כתוב שהנחש בלע את שאר הנחשים אלא המטה בלע אותם מלמד שחזר להיות מטה ואז בלע את שאר המקלות, מוסיפים על כך מפרשי התורה שעוד יותר היה הנס בכך שהמקל נשאר כשהיה ולא השמין לאחר שבלע את כל המקלות,

אם כן היו כאן שלושה נסים, א. שמטה אהרון בלע את מטות החרטומים, ב. כשבלע כבר לא היה נחש אלא מקל, ג. גם אחרי שבלע לא השמין ונשאר כשהיה.

סיפור יציאת מצריים הוא בעצם גם הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו, לכולנו יש מצרים פנימי שמסמל את המיצרים והגבלות שמפריעים לנו בהתקדמות הרוחנית ועלינו לסייע אחד לשני בתהליך יציאת מצריים האישית אך כשאנו באים לעזור לזולת לצאת מהמגבלות שלו עלינו ללמוד מסיפור המטה של אהרון שלושה כללים איך לעשות את זה בצורה נכונה.

כלל ראשון כשאתה בא להוכיח תדאג שזה יהיה עם מקל של אהרון שהיה סמל לאהבה, "אוהב שלום ורודף שלום" אם באמת המטרה שלך היא שייתקבלו הדברים תבדוק שהתוכחה מגיעה מאהבה ורצון אמיתי בטובת הזולת.

כלל שני גם כשאתה כבר מוכיח באהבה אל תהיה נחש, הנחש מפזר ארס וגם דברי התוכחה יכולים להיות לפעמים מתובלים בארס ובאמירה של כעס ועלבון לזולת, תשמור על איפוק ותוכיח מתוך רוגע ואז דבריך היוצאים מהלב יתקבלו בלבו של השומע.

כלל שלישי לאחר שהוכחת את הזולת אל תשמין מזה, תבדוק את עצמך שאתה לא מגיע לידי גאווה מתוך כך שביקרת את חברך, "אף פעם אל תגביה את עצמך על חשבון הנמכת הזולת".

יהי רצון שנצליח לקיים את דברי הפסוק "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" ומתוך אהבת ישראל אמיתית נצליח להכין את העולם לקראת הגאולה שתבוא בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

מסרון השבוע – פרשת וארא
מה יעשו עובדי טבע?

הכאב הגדול של עובדי טבע המפוטרים, מעלה את השאלה: כיצד עובד אמור להתייחס למעביד שפיטר אותו?

בפרשת השבוע מסופר כי דווקא אהרן היכה את מכות דם, צפרדע וכינים, ולא משה. זאת מפני שכשמונים שנה לפני כן הנילוס הגן על תיבת משה, והאדמה כיסתה את המצרי ובכך סייעה למשה. לא ראוי אפוא שמשה יהיה כפוי טובה ויכה את הנילוס והאדמה.

גם כלבים זכו להכרת הטוב. עקב העובדה שלא חרצו לשון לבני ישראל ביציאת מצרים, זכו שהתורה אמרה לתת בשר טריפה לכלבים, "לכלב תשליכון אותו".

אפילו המצריים עצמם, אלו שעינו אותנו באכזריות – אף הם זוכים להכרת הטוב. נאמר "לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו". סוף סוף התארחנו בארצם ותקופה ארוכה אף נהננו ממיטב הארץ, ולכן אסור לתעב אותם.

ללמדנו: בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן!

שבת שלום!

ב"ה ממתק לשבת דבר תורה חסידי לפרשת וארא תשפ"א 2021

מלך אחד ציווה לבנות לכבודו ארמון מפואר מאוד. לאחר שנגמרה מלאכת הבניין רצה המלך שיכסו את הקירות בצבעים יפים ונאים, חילק המלך את ארבעת הקירות שבהיכל לארבעה אמנים מהוללים הבקיאים במלאכת הציור, וציווה שכל אחד מהם יצייר על אחד מן הקירות בקישוטים ובצבעים מהודרים, לפי חכמתו וכישרונותיו.
שלושה ציירים ציירו על שלושת הקירות שקיבלו, כל אחד על פי חכמתו, והרביעי הפליא לעשות בחכמה רבה, על הקיר הרביעי הניח צבע אחד יפה ומהודר, שהיה מבריק מאוד. בצבע זה כיסה את הקיר כולו, מראשו ועד סופו. כה מבריק וזוהר היה הצבע, עד שכל הצבעים שהונחו על שלושת הקירות האחרים השתקפו בו, מאירים ונוצצים.
בתום הזמן שהקציב להם, בא המלך בעצמו לראות אם עשו האמנים את מלאכתם כראוי. כשנכנס המלך אל הארמון הבהיקו לפניו הצבעים היפים שעל הקירות. המלך התבונן היטב, קיר אחר קיר, כדי לראות מה עשו האמנים בחכמתם. כאשר בא המלך אל הקיר הרביעי, התבונן וראה כיצד כל הציורים על שלושת הקירות האחרים מאירים ומזהירים בו, בשל הצבע המבריק וזוהר כמו ראי מלוטש. הדבר מאוד מצא חן בעיני המלך והוא העניק לצייר את תודתו וכבודו.
"את המשל הזה סיפר ר' ישראל מרוזין ואמר שכך הדבר גם בעניין ייחוס אבות "אם אדם מטהר ומזכך את עצמו, עד שהוא נקי ובהיר ומבריק לגמרי – אז יאירו ויזרחו בו הכוחות של אבותיו הצדיקים. ורק אז האדם הוא מיוחס באמת."
פרשת השבוע נקראת פרשת "וארא" על שם התחלת הפרשה שבה הקב"ה אומר למשה "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ושמי ה' לא נודעתי להם… לכן אמור לבני ישראל אני ה'"
המשמעות של הפסוקים היא שההתגלות האלוקית שתהיה ביציאת מצרים היא גדולה יותר מההתגלות שהיתה לאבותינו, נשאלת השאלה למה הפרשה נקראת על שם ההתגלות אל האבות שהיתה נמוכה במעלתה מההתגלות של יציאת מצרים?
ידוע מאמר חז"ל "יפה כח הבן מכח האב", הפירוש הפשוט הוא שלפעמים הבן מצליח יותר ממה שהאבא הצליח אבל הפירוש החסידי אומר שזה שכח הבן יפה מגיע מכח האב.
ועל בסיס זה מסביר הרבי מליובאוויטש שאמנם הגילוי הנעלה יותר היה ביציאת מצרים אבל הגילוי הזה הגיע מכוחם של האבות בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" וכך אנחנו רואים בפסוקים בפרשתנו שהתורה כותבת וארא אלא האבות וממשיכה "לכן אמור לבני ישראל אני ה'" זאת אומרת ש"וארא אל האבות" ובזכותם "לכן" הגיע הגילוי הגדול לבני ישראל.
התורה מלמדת אותנו שגם כשאנחנו מצליחים עלינו לזכור מהיכן מגיעה ההצלחה מצד אחד עלינו לעבוד בכוחנו ולעשות את כל התלוי בנו על מנת להצליח הן בגשמיות והן ברוחניות אך יחד עם זאת אנחנו צריכים להיות שקופים ובהירים כדי שנוכל לקבל את כל ההשקעה של ההורים שלנו ונזכור את הזכויות שמגיעים להם על כל מה שאנחנו.
יהי רצון שבזכות ההשקעה שלנו והזכויות הרבות של אבותינו נזכה ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" בגאולה אמיתית ושלימה תיכף ומיד ממש.

שבת שלום ומבורך!

הדעה של הצפרדע

התלמוד מספר שכאשר הציב נבוכדנצר ברירה בפני חנניה מישאל ועזריה, האם להיות מושלכים על ידו לכבשן האש, או לעבוד חלילה עבודה זרה, הם בחרו ללמוד מהצפרדע, עליה מסופר בפרשת 'וארא', שלא עשתה לעצמה הנחות וקפצה במסירות נפש הישר לתוך תנורי מצרים הלוהטים, הפך הטבע שלה לשהות במים הקרים.

וכאותה צפרדע בשעתה, עליה מספר המדרש שיצאה בנס מתנורי מצרים, כך להבדיל, זכו גם חנניה מישאל ועזריה לצאת בשלום מהכבשן אליו הושלכו.

לעיתים צריך לצאת קצת מאזור הנוחות ולזנק קדימה. תשאלו את הצפרדע…

בס"ד
בוקר טוב… חיזוק יומי… כה' טבת
פרשת – "וארא"
אין בגאווה מאומה

הרב חיים מיכאל דב וייסמנדל זצ"ל, גדול בתורה וביראה, פעל רבות להצלת יהודים מציפורני הברזל של מכונת ההשמדה הגרמנית בשואה.

הרב וייסמנדל פעל עם יהודים נוספים במסגרת ועד-הצלה ששכן בעיר ברטיסלוה. הוועד כונה "קבוצת העבודה" וחבריו הצליחו לפעול רבות למען חיי היהודים בסלובקיה באותן שנים החשוכות.

אחת הפעולות החשובות ביותר, וגם הנועזות ביותר, נעשתה באמצעות משא ומתן עם קצין גרמני באס-אס. המשא ומתן נוהל על-ידי יהודי שבא במגע עם אותו קצין, אולם בשלב מסוים נעצר אותו יהודי והקשר נותק.

חברי "קבוצת העבודה" רצו לחדש את הקשר עם הקצין ולמשימה המסוכנת נבחר אחד מהחברים, יהודי בשם אונדרי שטיינר.

לפני צאתו למשימה, בירך אותו הרב וייסמנדל ונתן לו עצה: "כשתעמוד לפני הקצין הנאצי הלבוש בהידור, עטור דרגות ועיטורים, ומלא יהירות וחשיבות עצמית – תדמיין לעצמך היטב כאילו אתה פוגש אותו במצב הכי פחות מכובד שהוא יכול להיות, כאשר הוא יושב בבית הכיסא…"

כשנכנס אונדרי למשרדו של הקצין, התנפל עליו הרשע בצעקות חימה… לאונדרי, שידע היטב שהאירוע יכול בקלות להסתיים בכדור מאקדחו של הקצין, לא היה הרבה מה לעשות, אך תוך-כדי הצעקות הוא החל ליישם את עצת הרב ודמיין לעצמו את הקצין בבזיונו. וכך עלה קצה חיוך על שפתיו של אונדרי.

הקצין ראה את החיוך וכעסו גבר עוד יותר… ואז אמר לו אונדרי: "אני רגיל לנהל משא ומתן כאשר יושבים ליד שולחן ומדברים בנחת. אינני יכול לנהל משא ומתן כשאני עומד ואתה צועק עליי". מיד נרגע הקצין ואמר לאונדרי "בבקשה לשבת"… (רבי יעקב פוקס)

כאשר שלח הקב"ה את משה להתרות בפרעה על המכה הראשונה, מכת דם, אמר לו: "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶך." (שמות ז', טו') – פירש רש"י: "לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו".

לא פעם אנו ניצבים מול אנשים העושים עצמם אלוה, גאוותנים, נפוחי חזה, המנצלים את כוחם ומעמדם להטיל אימה ופחד על כל סביבתם.

יש לנו לזכור שכולם, כולל כולם הם בדיוק כמונו, בשר ודם, היום כאן ומחר…

כשנצייר בדמיוננו את האדם נפוח החזה והמאיים העומד מולנו, במקום הכי בזוי, כשהוא ערום מכל התלבושות הנוצצות, ערום מכל כוח, ערום מכל מעמד וכבוד, הפחד ממנו יפחת, כי אין באמת ממי וממה לפחד בעולם, חוץ, ורק מבורא עולם…

בורא עולם הוא מלך העולם, הכל בידיו, וידיו בכל, אין שום בריה בעולם שיכולה להזיק לך אם לא גזר עליך הבורא, "והעיקר לא להתפחד כלל…" (רבי נחמן מברסלב)

יום טוב, שבת שלום ובשורות טובות
לגאולת והצלחת עם ישראל. אמן!

ניתן לרכוש את הספר הראשון של  "החיזוק היומי" בטל- 0525581133

ב"ה ממתק לשבת פרשת וארא תשע"ט 2019

סיפר הבעל שם טוב, בביתו של מלך אחד היה איש שידע לנגן בכינור. והאיש ניגן לפני המלך בכישרון רב. אחד מניגוניו היה מאוד אהוב על המלך, והמלך ציווה על האיש שינגן לפניו את הניגון הזה בכל יום כמה פעמים.
עברו ימים, והנגן איבד את החשק לנגן את הניגון המיוחד, כבר נמאס לו כל יום לנגן את אותו ניגון.
החליט המלך שימצא דרך לעורר אותו ולהכניס לו חשק לנגן את הניגון האהוב עליו? בכל יום ובכל פעם שרצה לשמוע את הניגון שלח לקרוא לאדם חדש מהשוק שעדיין לא שמע את הניגון מעולם. האורח היה מתלהב מהניגון וכך היה מכניס התלהבות בלב המנגן, שהתחיל לנגן את הניגון מתוך חשק. כך עשה המלך זמן רב, ובכל פעם היה מביא מהשוק אדם אחר.
עבר עוד זמן והמלך החליט שזו טרחה גדולה מדי להביא כל פעם אורח חדש, לכן ציווה המלך לכסות את עיניו של המנגן.
ומאז, בכל פעם שעלה ברצונו של המלך לשמוע את הניגון שאהב, אמר למנגן: "הנה כאן איש חדש, שלא שמע את נגינתך מעולם." כיוון שעיניו היו מכוסות, האמין כי כך הדבר, ונולד בלבו תענוג חדש לנגן את הניגון מתוך התעוררות הלב.
*
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על המכות שהביא הקב"ה על מצרים כהכנה ליציאת עם ישראל ממצרים, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" תורת החסידות מלמדת אותנו שמצרים זה מצב פנימי שיש לכל אחד מאיתנו, ועלינו לצאת בכל יום מחדש ממצרים, מהמיצרים וההגבלות שמפריעות לנו בעבודת ה' ובחיבור לחלק הרוחני שבתוכנו, אם כן עלינו ללמוד מיציאת עם ישראל ממצרים איך לצאת מהמצרים האישי שלנו,
המכה הראשונה שהביא הקב"ה על המצרים היתה מכת דם. כל המים של מצרים הפכו לדם, כידוע מים מסמלים קור ורוגע ולעומת זאת דם מסמל חום והתלהבות. כך גם ב'מצרים' האישי, אם יהודי רוצה לצאת מהמצרים שלו, עליו לצאת מהקרירות ולהפוך את המים לדם. להפוך את האדישות להתלהבות. בטבעו של האדם להתלהב מהכסף, מהקריירה והחומריות שמסביב ולעומת זאת כשמקיים מצוות לפעמים עושה את הדברים מתוך הרגל ואדישות ולא באמת שמח ומתלהב בעבודת השם. באה התורה ומלמדת אותנו שבתחילת העבודה עלינו להכניס חום והתלהבות בעשייה שלנו, למצוא תמיד רעיונות שיגרמו להביא את עצמנו לידי התלהבות ומכאן הדרך תיפתח לשמחה וזריזות בכל דבר טוב שנוכל לעשות בעולם. כשהאדם בהתלהבות התפילה נראית אחרת, הזמן שהוא יקדיש לחינוך הילדים יהיה אחר וכל מצווה שתזדמן לידיו תיעשה בשמחה.
יהי רצון שנזכה לצאת ממצרים, לחמם את הקשר בינינו לבין הקב"ה זה יחזק את ההידור שלנו בלימוד תורה ובקיום מצוות ובזכות זה נזכה שיקויים הפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות בגאולה האמיתית והשלימה שתבוא בקרוב ממש.

עם אחד, לב אחד

בין בחירות מוניציפליות לארציות, בין הנפצות ומפצים מימין ומשמאל, היה מרענן ומרגש לשמוע על הקשר המיוחד והמפתיע בין הסופר עמוס עוז ז"ל שנפטר בדיוק לפני שבוע, לבין הרב שניאורסון, שליח הרבי מליובאוויטש בעיירה הרוסית רובינא, בה ניטעו שורשי משפחת אמו של עוז. הנה קטעים מטורו של השליח:

בשיחת טלפון שקיימנו, אמרת לי: "ר' שניאור, דע לך שמהביקור הקודם הכוסית עם הוודקה מחכה לך".

ואני קיבלתי את ההזמנה, ובאתי שוב. שמחת לקראתי, הוצאת קלסר ובו תמונות מרובנא של פעם.

שוחחנו על אמונה ועל הכל. לא הסכמנו בהכל, ויותר מאשר התווכחנו אני ואתה, התווכחת יותר עם עצמך. בשיחות בינינו כאבת על הבורות של הדור הצעיר. לא הצלחת להסתיר את התסכול מכך שגדל דור בלי ערכים.

סיפרתי לך על תכניות לימוד תורה ויהדות בקהילה, התעניינת בפרטי פרטים. הבעת את שמחתך על כך שברובנא של היום יושבים ולומדים תורה. ביקשת לתמוך כספית ואף דאגת להעביר תרומות עבור כולל התורה ברובנא ועל עוד תכניות של תמיכה בקהילה. עשית את זה בחן מיוחד וראית בתרומה זכות מיוחדת להיות שותף בפעילות שלנו.

בביקור הבא ניכר היה שהטיפולים מתישים אותך, אך הארת פניך לקראתי, ושמחת לראות את בני. סיפרתי לך על כך שהיום הוא מתחיל את לימודיו בישיבה. לא הסתרת את קורת רוחך, ואיחלת לו הצלחה מעומק הלב.

באותו ביקור הבאתי איתי שופר ובקשתי להעניק לך אותו כמתנה. התרגשותך לא נותרה נסתרת. שוחחנו על השופר ומשמעותו, ואף תקעתי בשופר כשאתה מסכך בידך על הראש בתנועה של התרגשות פנימית.

כשביקרת לאחרונה במוסקבה אחרי שהזמינו אותך לקבל פרס על עבודתך, היו אלו הימים בהם חל יום הזיכרון לקדושי יהודי רובנא, שנעקדו על קידוש השם בימי השואה האיומה, ודאגת לשלוח לי בקשה:

"אנא אמרו קדיש בשמנו על כל בני ובנות משפחת מוסמן (משפחתה של פניה) ועל כל בני ישראל שנרצחו ברובנו".

והחי יתן אל ליבו…

ב"ה

ממתק לשבת פרשת וארא תש"פ

מסופר על מלך שהיה לו בן יחיד, בן המלך היה ילד מושלם שכולם התפעלו ממנו ודיברו בשבחו, אבל יום אחד חשב המלך "אולי הבן שלי באמת מתנהג כל כך טוב בגלל שהוא אף פעם לא חווה אתגרים, הוא כל חייו גדל בארמון והכל היה לו מרופד ומסודר ולכן הוא מתנהג כל כך טוב, מה יקרה ביום שיצא מהארמון, יכול להיות שישחית את דרכיו? מחליט המלך לעשות ניסוי, הוא מזמין לארמון אשה שתנסה לפתות את בנו לחטוא, ואם הבן יעמוד באתגר ידע המלך שהוא באמת חזק מבפנים, את המשל הזה מביא בעל התניא בשם הזוהר ושם מוסבר שהמלך בטוח לא רוצה שהבן ייפול אבל האמת שגם אותה אשה בהיותה נתינה של המלך מקווה שלא תצליח במשימתה להפיל את בן המלך ותראה את המלך שמח בבנו המוצלח, ובכל זאת היא מנסה לפתות את הבן כי כך ציווה המלך.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על כך שהקב"ה אומר למשה אם פרעה יבקש סימן שהקב"ה שלח אותם, תגיד לאהרון שישליך את מטהו והמטה יהפוך לתנין, אהרון אכן עושה כך ואז גם המצרים עושים אותו דבר אבל בסופו של דבר מטה אהרון בולע את מטותם.

כל העניין של הפיכת המטות לתנינים לא לגמרי מובן אבל מה שהכי מעורר שאלה זה מאיפה הגיע הנס הזה של בליעת המטות של המכשפים על ידי מטה אהרון הרי זה לא היה חלק מדברי הקב"ה אל משה?

מוסבר בחסידות שכל המכות לא הגיעו רק כדי להעניש את המצרים אלא גם ובעיקר לשבור את התנגדותם לקב"ה, המצרים סברו שאחרי שהקב"ה ברא את העולם אין לו שום השפעה על העולם והעולם נתון לגמרי לכוחות הטבע, זו היתה מטרת המכות ללמד אותם שכל הטבע נתון למרותו של הקב"ה ובכל אחד מהמכות התנפצה להם עוד נקודה באחיזתם בכוחות הטבע.

כהקדמה למכות בא העניין של המטות, אהרון מסמל את הקדושה והמקל שלו מסמל את הכוח האלוקי שנובע מהקדושה, התנין לעומת זאת סימל את מצרים כשאהרון הפך את המקל לתנין הוא סימל למצרים שהמציאות של התנין – מציאותה של מצריים מגיע מהקדושה, אבל אז פרעה הביא את החכמים שהפכו את המקלות שלהם לתנינים כלומר למצרים יש מקורות משלה מכוחות הטומאה והיא לא מקבלת מהקדושה.

ועל כך באה התשובה האלוקית "ויבלע מטה אהרון את מטותם" הקב"ה מבהיר להם שאין לטומאה כוחות משלה והכל בעצם מגיע מהקדושה ונכלל בקדושה.

יהי רצון שנצליח לעמוד באתגרים שמזמנים לנו משמיים ונזכור שהקב"ה סומך עלינו ומצפה לראות שבן המלך אכן עומד באתגר ומצליח, בזכות העמידה באתגרים נצליח להפוך את המצריים האישי שלנו לקדושה ונזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

להילחם בקוצר הרוח / החלק היומי, פרשת וארא / סיון רהב-מאיר:

האם בשורה מדהימה יכולה להגיע ישירות עד אלינו, ואנחנו פשוט לא נשמע? משה רבנו פונה בפרשה אל עם ישראל, וחדשות נפלאות בפיו: יציאת מצרים עומדת להתחיל. כבר שנים הם מחכים, והנה, עכשיו זה קורה. התגובה של בני ישראל מייאשת: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. איך זה יכול להיות? האם אדם יכול להפוך לכל כך טרוד ועסוק, שהוא לא שם לב שנפתח לו פתח לצאת לחירות? האם ה"דחוף" יכול להכריע ולהביס את ה"חשוב"? התשובה היא שזה בדיוק מה שפרעה ניסה לעשות. לשבור את הגוף ואת הרוח גם יחד. מתברר שעבודה קשה (פיזית) וקוצר רוח (נפשי) יכולים לבלבל אותנו עד כדי כך. בספר "מסילת ישרים" כותב רבי משה חיים לוצאטו שכולנו צריכים להיזהר מאוד שזה לא יקרה גם לנו: "אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו – להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם, עד שלא יישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים".

האדם צריך להשאיר לעצמו "רווח להתבונן", כדי לא לפספס.

החיזוק היומי שלי ✍ סיפור ומשל נמשל לשבת על שתיקה

בעיר העתיקה בירושלים עמד ילד עם מגש ועליו כעכים חמים למכירה.
אחד הסוחרים זיהה שהמגש מזהב והוא עתיק ויקר מאוד וכיוון שהבין שהילד שמחזיק בו איננו מבין את ערכו, אמר לו: "ילד, אם אתה רוצה אני אקח ממך את המגש ואתן לך 100 שקל, הילד אמר בליבו אם הוא רוצה 100 כנראה זה שווה לפחות 200 והשיב בשלילה.
הוא החליט לבדוק עד כמה האיש רוצה את המגש ואמר לו אם אתה רוצה נעשה החלפה, תביא את החמור שלך וקח את המגש…
האיש מיד הסכים ואז הבין הנער שמגש כזה כנראה שווה כמה אלפים… והוא סרב אלא אם כן איש שיחו יראה לו כיצד עושה חמור?… והאיש החל לנעור כחמור…
הבין הילד שאם הוא מוכן בשוק הומה אדם לנעור כחמור, משמע שמה שבידו שווה כנראה כמה עשרות אלפים… והוא אמר לאיש: "תשמע, לא ככה, חמור עומד על שניים?!"…
האיש מיד התכופף על ארבע והחל נוער בקולי קולות בזמן שתיירים מתקבצים ומצלמים ומסריטים את האיש…
אמר אותו הנער אם זה מוכן לבזות את עצמו כך, משמע שיש לי כמה מליונים ביד…
אמר הילד לאיש: "שמע! אתה יכול לקום… אני עם חמורים לא עושה עסקים"…
חשב האיש ואמר לעצמו: "איזה טיפש אני, אילו הייתי שותק המגש היה אצלי כבר. נערתי כחמור- נשארתי חמור!"…

אומרים חז"ל :
סייג לחוכמה שתיקה
דיבור זה דבר חשוב מאוד
אך לא פחות חשוב לדעת מתי לשתוק.

זיגדון נועם 💞

לקבלת חיזוק יומי שלח/י הודעת וואצאפ 052-8930233 נועם