ויקרא

ממתק לשבת פרשת ויקרא תשע"ז איש עסקים שהקים חברה מצליחה מאוד, זימן את כל המנהלים העובדים בחברתו ואמר להם "אני כבר מתבגר ובקרוב אפרוש ואבחר אחד מכם להיות המנכ"ל של החברה, אתן לכל אחד מכם זרע מיוחד, תצטרכו לשתול אותו ולהשקות אותו מדי יום, כולכם תחזרו לכאן בעוד חצי שנה, ומי שיתמיד באמת נוכל לראות זאת על התוצאות שלו וכך אדע למי להוריש את כסאי, אחד המנהלים בשם יוסי הגיע הביתה וסיפר לאשתו בהתרגשות על ההזדמנות שנפתחה בפניו, אשתו עזרה לו למצוא עציץ יפה וביחד הם שתלו את הזרע ושמו את העציץ על החלון, כל יום היו מגיעים יוסי ואשתו ומשקים את העציץ אך לצערם שום דבר לא צמח, בעבודה כל המנהלים היו מדברים ביניהם כל היום, עד כמה הצמחים שלהם צומחים…

על הפסוק בפרשתנו ויקרא  "אשר נשיא יחטא" (ד, כב) מפרש רש"י "לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו". ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו: כתוב במדרש תנחומא (פקודי, ג) שהעולם נקרא "גוף גדול" והאדם "עולם קטן", ועל פי זה, כשם שב"גוף גדול" יש נשיא ומלך כמו כן ב"עולם גדול" ישנו ה"מלך" שבו, שהוא הראש והמוח השולט על כל הגוף. וזהו הרמז בדברי חז"ל: אם רוצים שה"דור" (האדם) לא יכשל ח"ו בחטא ועון, עד שהנהגתו תהי' בבחינת "אשרי" – הרי זה כ"שהנשיא שלו נותן לב", שה"מוח" (נשיא) שולט על הלב, כמו שנתבאר בספר התניא (פי"ב) ש"כל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו שלא למלאות תאוות לבו במעשה דבור ומחשבה כו'". ולאידך, באם חלילה נכשל בחטא,…

ב״ה ממתק לשבת פרשת ויקרא תשע״ו התנא הגדול רבי עקיבא, היה בתחילת דרכו רועה צאן, איש פשוט שאפילו לא ידע קרוא וכתוב, הוא התחתן עם בתו של אחד מעשירי ירושלים, לאחר חתונתו הפצירה בו אשתו רחל, שהאמינה ביכולותיו, שילך ללמוד תורה, עקיבא היה מאד סקפטי, ״בגיל 40 את רוצה שאתחיל ללמוד לקרוא?״ שאל בפליאה, אך רחל לא ויתרה והוא יצא לדרכו בחששות גדולים, באמצע הדרך ראה עקיבא סלע גדול שבמרכזו נפער חור עגול, שאל שם עקיבא את אחד האנשים, מי הצליח לעשות חור כזה גדול בסלע?, אמרו לו שים לב יש מים שמטפטפים כאן וכך נוצר החור, חשב עקיבא שהם צוחקים עליו, עמד אחד האנשים והסביר לו ״אמנם המים רכים אבל טיפה ועוד טיפה שמטפטפות בהתמדה מצליחות לחדור אפילו אבן קשה״ אמר…

בנוגע לפר העלם דבר של ציבור כתוב בפרשתנו "והזה שבע פעמים גו' את פני הפרוכת" (ד, יז), ופירש רש"י "ולמעלה [בפר העלם דבר של כהן משיח] הוא אומר את פני פרוכת הקודש? משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת". ובהמשך הפרשה כתוב "ואת כל חלבו ירים" (שם, יט), ופירש רש"י "ואף על פי שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו'. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי רבי ישמעאל משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו". ולכאורה דברי רש"י ש"מיעט בסרחונו מפני חיבתו" צריכים ביאור, שהרי אף שמובן הדבר שמצד חיבתו ימעט המלך ב"סרחון" אוהבו, מכל מקום הרי זה שייך לכאורה רק בחטאים…

בנוגע לקרבנות חטאת ואשם המוזכרים בפרשתנו ויקרא אומרת המשנה "אין האשם אלא מזכרי כבשים ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה" (זבחים עא, ב). ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו: אדם כי יחטא ומביא קרבן לכפר עוונו, הנה פשוט אשר חלק עיקרי מהקרבת הקרבן היא העבודה בנפשו פנימה לשוב אל ה' בכל לבו, ועבודה זו היא הפועלת שיכפר הקרבן על חטאו. ובביאור עבודה זו מצינו שני אופנים עיקריים: הרמב"ן ביאר "שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה" (פרשתנו א, ט). ונמצא, שבטעם זה מודגש שהאדם צריך לבטל ולייסר את עצמו בדברים קשים, עד כדי שיחשוב ש"ראוי לו שישפך דמו וישרף", ועל ידי זה מתכפר…

על הפסוק בפרשתנו ויקרא "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" (ב, א) כתוב בתורת כהנים "קרבן - מלמד שהיחיד מתנדב עצים". ולכאורה תמוה, הרי "עצים" אינם חלק מהקרבנות, כי אם כמו "הכשר מצוה", שכדי שהקרבנות יוכלו להישרף צריכים גם "עצים", ואם כן, כיצד אפשר לרבות מ"קרבן" שאפשר להתנדב עצים, והאיך אפשר לקרוא "עצים" בשם "קרבן"? ויש לומר הביאור בזה: ענין הקרבנות ברוחניות הוא שיקריב האדם וימסור את עצמו להקב"ה. ובקרבנות ישנם כמה וכמה סוגים שבכל אחד מהם מקריבים חלקים אחרים מן הקרבן לה', כי גם בעבודה הרוחנית - בכל סוג קרבן צריך האדם להקריב חלקים ופרטים מסויימים מעצמו ולמסרם לה'. אמנם, למרות שישנם סוגים שונים בקרבנות, מ"מ התחלת ויסוד כל הקרבנות הם שצריך האדם להיות מוכן למסור את כל מהותו אל השי"ת, ולא רק חלקים…

בקשר למילים "אשר נשיא יחטא" (ד, כב) מפרש רש"י אשר – לשון אשרי. אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו ק"ו על זדונותיו. יש לעיין, מדוע נאמר לשון "אשרי" רק בנוגע להנשיא, ה"נותן לב להביא כפרה על שגגתו", ולא אף כלפי הכהן המשיח שעליו מדובר לפנ"ז? ויש לבאר זה בפשטות: "אשרי הדור" שייך לומר על דור שאינם חוטאים כלל, גם לא בשוגג, דרק אז שייך לומר עליהם "אשריהם", כי אין בהם עוון. וא"כ, אין לומר "אשרי הדור" בנוגע לכהן המשיח, שהרי תפקידו של הכהן המשיח הוא "לכפר עליהם ולהתפלל בעדם" (לשון רש"י בנוגע לכהן המשיח פרשתנו ד, ג), ולכן, כאשר "הכהן המשיח" מביא כפרה על שגגתו, ה"ז פועל אצל בני ישראל שיתנו לבם להביא קרבן על שגגתם כדי לכפר…

מעשה בחייט פשוט וצנוע שהיה מתפרנס בקושי מתיקונים ותפירות פשוטות, יום אחד פגש אדם עשיר את החייט ומצא חן בעניו, הזמין העשיר חליפה יוקרתית וכעבור זמן קצר סיפק החייט את המבוקש בהצטיינות יתרה. העשיר התלהב מאוד מכישרונו של החייט, סיפר לחבריו וכך הפך החייט לבעל שם נחשק בתחומו. *** אחד משרי המדינה ששמע על החייט זימן אותו לאחוזתו, הראה לו גליל בד יקר מאוד שהביא מחו"ל ואמר לו "רכשתי את הבד הזה בסכום מאוד גבוה, אני מצפה שתתפור ממנו חליפה מיוחדת מאוד". החייט הוחמא מאוד ואמר בביטחון מלא "אני חייט מומחה ומקצועי, הסר כל דאגה מלבך!", השר נרגע, החייט חזר לביתו והחל בתפירה, במהלך הכנת הבגד, לא הפסיק החייט לדמיין את המחמאות שיקבל על הבגד היפה, הוא תפר את החליפה, השתדל מאוד…

המילה "ויקרא" הפותחת את פרשתנו מופיע בתורה באות 'א' קטנה. (ויקרא). חז"ל מסבירים כי כתיבת האות הקטנה מרמזת על ענוותנותו של משה רבינו. שלמרות כל מעלותיו הנשגבות היה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".  בדברי הימים האות 'א' של המילה "אדם" (האמורה לגבי אדם הראשון), הינה 'א' גדולה. רמז למעלותיו העצומות של אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה, ואת העובדה שהכיר במעלת עצמו. אלא, שאצל אדם הראשון הכרת מעלותיו הביאה לזחיחות הדעת שהביאה לנפילה של חטא עץ הדעת.  בשתי אתיות אלו מלמדת אותנו התורה, אומר הרבי, כי ביהודי ישנן וצריכות להיות שתי תנועות הפוכות. מצד אחד עליו לדעת שמכוח היותו בן אברהם, יצחק ויעקב, הוא יורש מהם מעלות נפלאות. ולכן עליו להכיר בערך עצמו. מצד שני, עליו לזכור שמעלות אלו…

בפרשתנו כתוב "ואם נפש אחת תחטא בשגגה גו' והביא קרבנו גו' נקבה" (ד, כז ואילך). בקשר לזה אומר הרמב"ם "אין האשם אלא מזכרי כבשים ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה" (הל' פסולי המוקדשין פ"ו הט"ז). בטעם הדבר שקרבן מכפר על חטא מצינו כמה ביאורים. וברמב"ן ביאר "שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה" (פרשתנו א, ט). ונמצא, שבטעם זה מודגש שהאדם צריך לבטל ולייסר את עצמו בדברים קשים, עד כדי שיחשוב ש"ראוי לו שישפך דמו וישרף", ועי"ז מתכפר לו העון. אך מצינו ג"כ שקרבן הוא מלשון קירוב, והיינו, שתוכן הקרבן הוא שהאדם מקרב את עצמו להקב"ה (ראה ספר הבהיר סי' מו. בחיי פרשתנו…

על המילים "אשר נשיא יחטא" (ד, כב) מפרשים, לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו" (תו"כ הובא ברש"י עה"פ). ויש לפרש זה ע"ד הרמז בעבודת האדם לקונו: איתא בתנחומא (פקודי, ג) שהעולם נק' "גוף גדול" והאדם "עולם קטן", ועפ"ז כשם שב"גוף גדול" יש נשיא ומלך כמו"כ ב"עולם גדול" ישנו ה"מלך" שבו, שהוא הראש והמוח השולט על כל הגוף. וזהו הרמז בדברי חז"ל: אם רוצים שה"דור" (האדם) לא יכשל ח"ו בחטא ועון, עד שהנהגתו תהי' בבחי' "אשרי" – ה"ז כ"שהנשיא שלו נותן לב", שה"מוח" (נשיא) שולט על הלב, כדאיתא בספר התניא (פי"ב) ש"כל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו שלא למלאות תאוות לבו במעשה דבור ומחשבה כו'". ולאידך, באם חלילה נכשל בחטא, אפי' בשוגג –…

על הפסוק "והזה שבע פעמים גו' את פני הפרוכת" (ד, יז) מפרש רש"י "ולמעלה הוא אומר את פני פרוכת הקודש? משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת" בהמשך פרשת פר העלם דבר של ציבור כתוב "ואת כל חלבו ירים" (שם, יט), ופירש"י "ואע"פ שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו'. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי רבי ישמעאל משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו". ויש לעיין בזה, דלכאו' גם המשל הראשון הוא מרבי ישמעאל (זבחים מא, ב), ולא הביא רש"י שמו כמו שאינו מביא בד"כ שמות בעלי המאמרים, וא"כ מדוע הביא את שמו של רבי ישמעאל במשל השני? ויש לומר בזה…

על הפסוק "ונמצה דמו על קיר המזבח" (א, טו) אומר רש"י "כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד". יש לבאר זה בדרך החסידות: ידועים דברי הרמב"ן (פרשתנו א, ט) שתוכן עבודת הקרבנות הוא שיחשוב האדם "כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה כו' דמו תחת דמו נפש תחת נפש כו'". ומבואר בתורת החסידות (ראה סה"מ תש"ט מאמר ד"ה טעמה כי טוב סחרה פ"ב. ועוד) דזה שמקריבין את חלבו ודמו של הקרבן על המזבח, הוא כי הכפרה על חטאי האדם מגיעה ע"י שהאדם מקריב עצמו להקב"ה, שבמקום להתענג מעניני עוה"ז יקריב את "חלבו" - התענוג שלו לעבודת הקב"ה, ובמקום שיהי' שקוע ראשו ורובו בעניני עוה"ז יקריב את דמו, והיינו "רתיחת הדמים"…

בקשר לפסוק "והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחי'" (א, ו) מצינו שבעבודת השי"ת ישנם שני אופנים: ישנם עניינים בהם צריכים להתמסר ולהיות מונח בהם לגמרי, וכמו לימוד התורה וקיום מצוות שיש בהם רק תוכן רוחני, שבדברים כאלו על האדם להשתדל שיכנסו דברי התורה והתוכן הרוחני שבמצוות לתוך לבו ומוחו ויפעלו עליו שינוי פנימי. אך ישנם מצוות כאלו שצריכים לקיימם במעשה ואין להיות מונח בהם לגמרי. ולדוגמא, המצוות שיש לגוף הנאה מהן וקשורים לעניני אכילה ושתיי', דאין להיות שקוע לגמרי באכילה זו. כי יכול להיות שאין האדם עובד את ה' ע"י מצווה זאת, כ"א מנצל את המצווה למלאות תאוות גופו ולרוות תאבונו. ויש לומר ששני ענינים אלו נרמזים ב"בשר" ו"עור", שהרי בשר – הוא ענין של אכילה, שהמאכל נכנס לתוך האדם, ונעשה דם…

טור לפרשת ויקרא  כותרת: אל תהיה בהמה!  אם תקשיבו לקריאת התורה בשבת הקרובה, פרשת ויקרא, תשמעו על נושא אחד ויחיד – הקורבנות. אדם שרוצה להקריב קורבן, יביא "מן הבהמה – מן הבקר ומן הצאן". בין הקורבנות אנו מוצאים את קורבן חטאת. אדם שחטא, מקריב בהמה בתור כפרה על חטאו. השאלה המתבקשת היא: אם האדם חטא, מדוע הוא מקריב בהמה? מסתבר שיש כאן עניין של המחשה. 'ספר החינוך' מסביר כי השכל מבדיל בין האדם לבהמה, וכאשר האדם נכנע לתאוות ליבו וחטא – עליו להקריב בהמה, ובכך להמחיש לעצמו כי בשעת החטא התנהג פשוט כמו בהמה. תורת החסידות מלמדת כי מעבר להקרבה של הבהמה הפיזית, על האדם להקריב גם את הבהמה שנמצאת בתוך ליבו. זו הנפש הבהמית, הדוחפת אותנו לבהמיות וחומרנות יתר. בנפש הבהמית…

ב"ה טור לפרשת ויקרא כותרת: עולים לכיתה א' מי לא זוכר את ההתרגשות הזו, התרגשות של ילד העולה לכיתה א'. חתן השמחה מגיע לבית הספר, מלווה בהורים הנרגשים, ומתחיל לשאול שאלות. אז נכון שאנו נמצאים כעת באמצע שנת הלימודים, אבל על פי המסורת, ילדים קטנים מתחילים ללמוד תורה דווקא מספר ויקרא, אותו אנו מתחילים לקרוא בשבת הקרובה. מסופר, כי כאשר הרבי ה'צמח צדק' (השלישי בשושלת חב"ד) היה ילד קטן, הביא אותו סבו הגדול, בעל התניא, אל ה'מלמד' ללמוד תורה. כאשר התחילו ללמוד את ספר ויקרא, צדה את עינו של הילד האל"ף הקטנה הכתובה במילה "ויקרא", והוא שאל את סבו לפשר הדבר. בעל התניא הרהר והשיב לנכדו: בספר דברי הימים כתובה המילה "אדם" עם אל"ף גדולה, שכן אדם הראשון היה מודע לחשיבותו העצמית,…