את רוני היא הכירה בדיוק בתקופה שלכל הדודות נמאס לשאול אותה מתי ה"בקרוב אצלך" יתממש אצלה.
רוני היה גבר פשוט, איש עבודה, לא חכם במיוחד ולא משכיל, אבל ליבו היה לב זהב וחיוכו היה גדול.
כשהיא ביקרה בדירתו בפעם הראשונה היא הופתעה מרמת הנקיון והסדר ששלטו בבית, היא הסתכלה עליו ואמרה לו "נראה לי שאיתך אהיה מאושרת".
היא ידעה להביט בנפש אדם, קראה בקלות את מחשבותיו והלך רוחו, כבר אז היא ידעה שאם הוא ככה מסודר גם נפשו כנראה מסודרת, שמה לב לסדר של הספרים בספרייה הקטנה, לעציץ שעמד בפינת הסלון ירוק ורענן, לכלים שלא היו בכיור והייתה מרוצה מהחלטתה. כזה שותף אני רוצה בחיי.
****
במהלך השנים הקשר שלהם ידע מורדות ועליות כרגיל, הוא אהב אותה והיא אותו עד שזה התחיל לשעמם את שניהם.
הוויכוחים על כל שטות נהיו כמשהו שחייב להיות בתוך השגרה, היא כבר לא הסתכלה עליו בהערצה כמו פעם, לפתע הוא היה נראה לה מיותר בחייה, ממש כמו עציץ שאין בו תועלת ורק צריך לטפל בו.
****
הפרידה הייתה קשה רק לילדים שלהם, שלושה נסיכים מתוקים שעדיין לא יודעים את מורכבות החיים, הם חיפשו נחמה מהזעזוע בחיים אצלו וגם אצלה, לא רצו לוותר לא עליה ולא עליו.
אילנה, בהחלטה מושכלת וחכמה פנתה לרוני בשאלה האם יסכים להשאר בשכונה, לא למענה אלא למענם, כמובן שרוני הסכים.
הגירושים הפכו לעובדה קיימת.
****
לפעמים, בלילות, כשהילדים לא היו אצלה הייתה אילנה שכובה במיטתה, מהרהרת בגילה, בגברים שנוספו בחייה, ואיכשהו תמיד המחשבות היו מגיעות לרוני.
סקרן אותה לדעת איך הוא מרגיש, מה הוא חושב, בטח כיף לו עם הילדים עכשיו, איזה אבא מדהים הוא, כמה סבלנות יש לו, כמה הוא מחייך.
במחשבות ה"אבל", היו צצות לה המחשבות על השעמום, המריבות הקטנות, ועל זה שהוא היה אומר לה "כן" על הכל.
ובלילות האלה הייתה יורדת לה דמעה, ועוד אחת, ועוד אחת.
והיא לא ידעה כמה עדיין היא אוהבת.