דברי תורה קצרים לחודש תמוז, מסודר לפי ימי החודש
א' תמוז (7.3)
ב' דראש חודש תמוז
ארבע על ארבע
בציוויו של ה' למשה על הכנת הפרה האדומה מוזכרים ארבעה פרטים: 1."פָרָה אֲדֻמָּה", 2."תְּמִימָה", 3."אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם", 4."אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט, ב). המדרש מוצא הקבלה מעניינת לכל אחד מפרטים אלו לארבע הגלויות בהם השתעבדו עם ישראל: 1. מצרים ובבל, 2.מדי, 3.יון, 4. גלות רביעית.
הפעולות הנעשות בפרה האדומה, שהן: הוצאתה מחוץ למחנה, שחיטתה, שריפתה – כולל עורה ובשרה על ידי אלעזר הכהן, פעולות אלו מקבילות לנקמה שיעשה ה' בגויים ששעבדו את ישראל בעת הגלות. בגויים אלו ינקום ה' בזמן הגאולה הקרובה.
(ע"פ ילקוט שמעוני רמז תשנ"ט)
ב' תמוז (7.4)
הפרה העשירית
כאמור, (בפתגם של יום שבת) נעשו במשך השנים תשע פרות אדומות, ואת הפרה עשירית יעשה מלך המשיח. המספר עשר מורה על שלימות מוחלטת, ולכן אין זה מקרה שמספרה של הפרה שיעשה המשיח יהיה עשר, אלא הדבר מלמד על שלימות הטהרה שתהא בעת הגאולה.
(ע"פ לקוטי שיחות כרך לג עמ' 821)
ג' תמוז (7.5)
יום "אתחלתא דגאולה" של האדמו"ר הריי"ץ –רבי יוסף יצחק, האדמו"ר השישי לחסידות חב"ד
לא להגיהה הפתגם עצמו
ע ובדים על פתגם חדש
אתחלתא דגאולה
ביום זה נגזרה גלות על הרבי הריי"ץ, אשר נאסר על ידי הסובייטים בשל הפצת תורה וחסידות ברוסיה הקומוניסטית. ביום זה לא ידעו החסידים האם הגלות שנגזרה על הרבי היא דבר טוב או רע עבור הרבי. אולם רק כעבור מספר ימים – ביום י"ב בתמוז כאשר הרבי הריי"ץ קיבל את הבשורה כי הוא משוחרר נודע כי ג' תמוז היה "אתחלתא דגאולה" – התחלת גאולתו מן המאסר. הסיבה לכך שהגאולה לא ארעה בבת אחת אלא היא התרחשה כתהליך מתמשך, היא מכיוון שעניינה של הגאולה אינו לשבר את חוקי טבע העולם, אלא לחדור בתוכם.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ קרח תשנ"א אות א,ז)
ד' תמוז (7.6)
תרפ"ז – "פרזות תשב"
גאולתו של הרבי הריי"ץ היתה בשנת תרפ"ז (7291) חילופי אותיות של שנה זו מניבים את המילה פרזת. המילה פרזות מוזכרת בנבואה על הגאולה הקרובה: "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם" (זכריה ב,ח). בכך מרומז כי גאולתו של הרבי הריי"ץ ממאסר קשורה קשר עמוק לגאולה האמיתי והשלימה.
(עP לשוטי שיחות כרך כח עמ' 862 הערה 71)
ה' תמוז (7.7)
הכל כלול
לעתיד לבוא ניטהר כולנו מאפר הפרה האדומה שיעשה המלך המשיח. באפר פרה זו יערב המשיח גם מאפר הפרה הראשונה – שהכין משה רבינו. בנוסף לכך יתערב באפר זה גם מאפרן של כל הפרות האדומות שהכינו הכהנים בדורות עברו. מעשה זה מסמל כי הגאולה הקרובה כוללת בתוכה גאולה לכל הדורות הקודמים.
(יחידות ו' מרחשוון תשנ"ב)
ו' תמוז (7.8)
שלימות הכל
כאשר הגיע האדמו"ר הקודם – הרבי הריי"ץ לארצות הברית (בשנת ת"ש – 0491) הוא יצא בהכרזה: "לאלתר לתשובה – לאלתר לגאולה" – תשובה מיידית וגאולה מיידית. הוא אף הכריז כי סיימו את כל ענייני עבודת ה' הנדרשים בעולם, וצריכים רק לצחצח את הכפתורים לקראת התגלותו של המשיח.
מאז הכרזה זו חלפו כבר עשרות שנים, ובוודאי כבר נעשו עניינים אלו בשלימות– החזרה בתשובה וצחצוח הכפתורים, לכן לא נותר לנו אלא לקבל את פני משיח צדקנו תכף ומיד.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ בלק תשנ"א אות ז)
ז' תמוז (7.9)
ברכה במקום קללה
בשבת זו אנו קוראים את פרשת בלק, בו מופיעים דבריו של בלעם הרשע – אשר נשכר במטרה לקלל את עם ישראל אך לבסוף ה' הכריחו לברך אותם. בין ברכותיו של בלעם מוזכרים עניינים שמימיים ממש על גאולת ישראל ועל משיח.
כיצד יתכן שדווקא בלעם – הנביא שהקים ה' לגויים הוא זה שהתנבא על משיח? ניתן להסביר זאת בכך שעל בלעם נאמר שה' הפך את הקללות שרצה לקלל את ישראל מקללה לברכה. רצונו של בלעם לקלל את ישראל היה חזק יותר מכל הסבר הגיוני, הוא רצה להרע להם מתוך שנאה – שאינה הגיונית כלל. לכן כשנהפכו קללות אלו לברכות הן נעשו לברכות חזקות יותר מכל היגיון. זו גם הסיבה שדברים אלו התקבלו בתורה מלשון הוראה עד לספר ההלכה של הרמב"ם העוסק בסוגיית גאולה ומשיח.
ברכות אלו קשורות במיוחד לגילוי של משיח, עליו נאמר: "אין משיח בא אלא בהיסח הדעת" – למעלה מהדעת ומן ההגיון.
(לקוטי שיחות כרך ל"ח עמ' 98)
ח' תמוז (7.01)
בלי צרות
בנבואתו של בלעם נכתבו פסוקים רבים המנבאים את גאולת ישראל על ידי משיח. הייחודיות של פסוקים אלו שאין הם מדברים על הגאולה בתור יציאה מצרות וקשיי הגלות, אלא הם מדגישים את ההתרוממות וההתעלות שתתרחש בזמן הגאולה. כלומר לא רק את מעלתה של הגאולה ביחס למצב הגלות שקדם לה אלא את המעלה המיוחדת של הגאולה בפני עצמה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ בלק תשנ"א אות ו)
ט' תמוז (7.11)
כל יהודי כוכב
בין דברי נבואתו של בלעם נאמר: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד, יז). חז"ל הסבירו פסוק זה על מלך המשיח המכונה "כוכב", יחד עם זאת ניתן למצוא בדברי חז"ל כי הם מסבירים פסוק זה בנוגע לכל יהודי – אשר מכונה "כוכב". זאת מכיוון שבכל יהודי ישנו ניצוץ מנשמת משיח, לכן כל יהודי הוא "כוכב". יוצא מכך שכל יהודי צריך ל"דרוך" את ה"כוכב" שבו – היינו לגלות את ניצוץ המשיח שבקרבו.הניצוצות שמתגלים אצל כל עם ישראל מתלקטים ומתחברים יחד עם נשמת המשיח – "הכוכב" הראשי ועוזרים לו להתגלות בקרוב ממש.
(ע"פ דבר מלכות, ש"פ בלק תשנ"א הערה 08)
י' תמוז (7.21)
למעלה מן הדעת
כוונת דברי חז"ל (המוזכרים בסוף הפתגם של שבת קודש) ש"משיח בא בהיסח הדעת" – אין הכוונה ח"ו כי צריכים לשכוח ולהסיח את הדעת מן המשיח. להיפך. כל כך הרבה פעמים בתפילה אנו מזכירים ומבקשים על משיח, "לישועתך קווינו כל היום". ולכן חשוב מאד ללמוד הרבה ולהעמיק דעת בענייני גאולה ומשיח. אלא "היסח הדעת" פירושו למעלה מן הדעת. כלומר, שלאחר שלמדנו והתבוננו היטב בכך, והדבר חדר לגמרי לתוך הדעת, כולל ובמיוחד העובדה שאנו נמצאים כבר בכניסה לימות המשיח, הרי עלינו להיות חדורים בזה באופן שלמעלה מן הדעת. בדומה לאמא שהדאגה והמסירות לבנה חדורים בתודעתה, וגם כשאין היא מדברת אודותיו הרי הוא נמצא עמוק במחשבתה, כך עלינו להחדיר את המשיח לתודעתנו – וזה מה שמביא את משיח.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ בלק תשנ"א)
י"א תמוז (7.31)
תכף ומי"ד
פעמים רבות מדגיש הרבי שליט"א מליובאוויטש מלך המשיח, שהגאולה השלמה מגיעה תכף ומיד ממש. והרבי מבאר את משמעות המילה "מיד", כראשי תיבות שנכללים בהם כל הדורות: משה (רבינו), ישראל (הבעל שם טוב) ודוד (מלכא משיחא). גם בנוגע לשלוש הדורות האחרונים, אומר הרבי, ניתן לראות רמז במילה "מיד": משיח ("מנחם שמו" – של הרבי מליובאוויטש שליט"א נשיא דורנו), יוסף יצחק (שמו של הרבי הקודם), דובער (שמו של הרבי הרש"ב הקודם לרבי יוסף יצחק).
חסידים מוסיפים שגם המילה "ממש" היא ראשי תיבות של שמו של הרבי ושם משפחתו. (רבי מנחם מענדל שניאורסון).
שזה אכן יהיה "מיד ממש", עם כל הפירושים, והעיקר – מיד ממש כפשוטו
(ע"פ דבר מלכות ש"פ משפטים תשנ"ב בסופו)
י"ב תמוז (7.41)
ביום זה התבשר הרבי הריי"ץ, רבי יוסף יצחק – האדמו"ר השישי לחסידות חב"ד, על צאתו לחופשי ממאסרו ברוסיה הסובייטית
שינוי בעולם
שחרורו של הרבי הריי"ץ ממאסרו היה נס פלאי ביותר. משום שבתחילה נגזר עליו גזר דין מוות – על "עוונו" בהפצת יהדות וחסידות ברוסיה הסובייטית. עונש זה הומר אחר כך ל-01 שנות גלות ועבודת פרך, ובסופו של דבר הוא שוחרר לגמרי לאחר כמה ימים. שחרור זה לא נעשה בכוח הזרוע או בהכנעתם של אלו שאסרוהו, אלא אלו שאסרוהו הם אלו שביקשוהו להשתחרר. נס זה שהתרחש לצדיק בדור האחרון לפני משיח הוא הקדמה לניסים הגדולים שיתרחשו בגאולה. גם מהותם של ניסים אלו לא תהיה הכנעתו של העולם, אלא הכרת העולם כולו במלכותו של ה'.
(ע"פ לקוטי שיחות כרך ד עמ' 5601)
י"ג תמוז (7.51)
מהפך
ביום זה נגאל בפועל הרבי הריי"ץ, רבי יוסף יצחק – האדמו"ר השישי לחסידות חב"ד, ממאסרו ברוסיה הסובייטית
חודש תמוז נחשב כחודש שאינו משמח כלל במשך כל הדורות, מאז שארעו בו כמה אירועים לא רצויים, כמו פריצת חומות ירושלים והתחלת החורבן. אולם, מאז שנת תרפ"ז (7291) – שבה נגאל הרבי הריי"ץ ממאסרו, נהפך חודש תמוז לחודש הגאולה. גאולה כזו היא משמעותית עבור כל מי ששייך לעם ישראל, משום שהרבי – נשיא ישראל נגאל ממאסרו. בכך נתן לנו הרבי אפשרות לחוש את ענין הגאולה באופן פרטי ובגאולת ישראל באופן כללי. כפי שאמר הריי"ץ בעצמו לאחר שחרורו: "לא אותי בלבד גאל הקדוש ברוך הוא, אלא את… כל אשר בשם ישראל יכונה".
סיבת הדבר שדווקא בדורות האחרונים נהפך חודש תמוז מיגון לשמחה היא, שהיות ואנו נמצאים בדור האחרון של הגלות שהוא הדור הראשון לגאולה, לכן כבר מתחילים לחוש את הגאולה. זאת כהכנה לקראת הגאולה האמיתי והשלימה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ בלק תשנ"א אות ז)
י"ד תמוז (7.61)
לעשות ארץ ישראל – כאן!
בפרשתנו "פינחס" מסופר אודות חלוקת ארץ ישראל לשבטי ישראל. ארץ ישראל אינה רק הארץ הגשמית, אלא יש לה גם משמעות רוחנית. כך אמר האדמו"ר ה"צמח צדק", הרבי השלישי לחסידות חב"ד, לאחד מחסידיו אשר חפץ לעלות לארץ ישראל: "עשה כאן ארץ ישראל"!
ייחודיותה של ארץ ישראל היא בקדושה המיוחדת שבה. ולכן ניתן להפוך כל מקום ל"ארץ ישראל". כלומר, להפוך אותו לשיא הקדושה. משימה זו מוטלת על כל אחד מאיתנו, עלינו להכין את מקומינו – כהכנה לגאולה – למקום של קדושה כאן ועכשיו. עד שבגאולה השלימה יתעלה כל העולם לדרגתה הרוחנית של ארץ ישראל. כפי שאמרו חז"ל: "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" (ילקוט שמעוני ישעי׳ רמז תקג).
(ע"פ דבר מלכות ש"פ פינחס סעיף י"ד)
ט"ו תמוז (7.71)
יום בו הגיע רבי יוסף יצחק (הריי"צ) לביתו וברך ברכת הגומל אחרי ששוחרר סופית ממאסרו ברוסיה הסובייטית
הנחלה הפרטית שלי
יהודי עלול לחשוב: עבודת ה' שלי היא רק חלק קטן וזעיר ביותר מעבודת ה' שנעשית בכל העולם כולו. אם כן, מה כל כך משנה אם אעשה את כל פרטי הדברים בדיוק כפי שדורש ממני הקדוש ברוך הוא או לאו. אולם מחשבה זו אינה נכונה כלל. שכן העולם כולו נברא בשביל עם ישראל והתורה. כמו שחז"ל מבארים את הפסוק "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א) – בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית. ולכל יהודי ניתנה נחלה, חלק מיוחד ומסוים בעולם, שזהו החלק שלו, אותו עליו להפוך לקדושה. אם כן, יהודי צריך להתמקד בחלק שלו, לפעול בחלק שלו בעולם לפי הוראות התורה. ובזה שהוא ממלא את השליחות המיוחדת שנתן לו הבורא, בכך הוא מתקן את העולם כולו, וממהר ומזרז את הגאולה השלימה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ פינחס סעיף יג)
ט"ז תמוז (7.81)
הגורל המדבר
חלוקת ארץ ישראל לשבטי ישראל נעשתה "על פי הגורל". חז"ל לומדים ממילים אלו כי "הגורל היה מדבר". זאת אומרת, שכאשר הוציאו את הפתק מן הקלפי, הכריז הגורל עצמו ואמר בקול: אני הגורל של שבט פלוני, עליתי לחלק פלוני. כלומר, לא רק שהחלוקה נעשתה על ידי הגורל, אלא שגם ההכרזה והפרסום נעשו על ידו.
מכך יכולים אנו ללמוד גם בקשר לעבודתנו אנו להביא את הגאולה. אין להסתפק רק בעשייה, אלא צריך גם "לדבר" ולהכריז לכל הסובבים אותנו – בדברים היוצאים מן הלב, אשר כתוצאה מכך הם גם נכנסים אל הלב – שאנו עוסקים בהפיכת המקום בו אנו נמצאים עתה, למקום של קדושה, כהכנה לגאולה. בכך שאנו מראים דוגמא חיה, ו"מדברים" כל הזמן אודות הגאולה, אנו גורמים לכך שגם השומעים אותנו הופכים ל"מדברים", המשפיעים על סביבתם ומכינים אותה לגאולה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ פינחס סעיף יד)
י"ז תמוז (7.91) –שבעה עשר בתמוז
הצום נהפך לטוב
י"ז בתמוז הוא היום שנקבע לצום, משום שביום זה נפרצה חומת ירושלים והחל חורבנה של העיר. אולם הנביא זכריה מנבא כי הצומות שנקבעו על חורבן בית המקדש עתידים להתבטל בגאולה הקרובה: "צוֹם הָרְבִיעִי (הוא י"ז בתמוז שחל בחודש הרביעי מניסן), וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (תשעה באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (עשרה בטבת) יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים". הפסוק מסתיים במילים: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכרי' ח, יח). בכך בא הפסוק לומר לנו כי השלום הוא שיביא את הגאולה. זאת מכיוון שהוא מתקן את סיבת הגלות, שהייתה בשל שנאת חינם. הוספה בשלום ובאחדות בינינו היא אשר תביאנו במהרה אל הגאולה השלימה. אולם עתה, אומר הרבי, אחרי כל ייסורי הגלות שעבר עם ישראל במשך אלפי שנים, בוודאי כבר תוקנה סיבת הגלות. ועתה יש לעסוק בהבאת שלום ואחדות בעיקר כטעימה והתחלה מהאחדות הנפלאה שתשרור בגאולה.
(ספר השיחות תשמ"ח כרך ב' עמ' 527. דבר מלכות ש"פ מטו"מ תשנ"א)
י"ז תמוז (7.7)
מתגלה הטוב הפנימי
בשנה רגילה מהווה י"ז בתמוז יום צום, יום של צער וכאב. שכן ביום זה קרו כמה צרות – נשברו הלוחות בחטא העגל, הובקעה חומת ירושלים לפני החורבן, ועוד. אך השנה, כאשר י"ז בתמוז חל בשבת, אסור לצום. אדרבה, מצווה לענג את השבת ולשמוח בה.
פירוש הדבר הוא, אומר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א, לא רק שדוחים את הצום, אלא שהשבת מגלה את עניינו הפנימי של יום זה. מעין מה שיהיה בגאולה, כאשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה. זאת משום שאז יתגלה הענין הפנימי של החורבן והגלות, שדווקא הם מבטאים את גודל אהבת ה' לעמו ישראל, כאשר המלך בכבודו ובעצמו רוחץ את הלכלוך של בנו האהוב. וזו הסיבה שהגימטרייה של המספר י"ז (71), היא הגימטרייא של המילה "טוב" – משום שהפנימיות של הצום ושל מה שאירע בו היא רק בכדי להוביל לגאולה. ובשבת, כאשר אין מתענים, אלא אוכלים מטעמים וממתקים, מתגלה הטוב הפנימי שטמון ביום זה – הגאולה האמיתית והשלימה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ בלק תשנ"א)
י"ח תמוז (7.8) – צום שבעה עשר בתמוז (נדחה)
מקללה לברכה
רמז לכך שבתוך החורבן והרוע מסתתר טוב נעלם, ניתן לראות בפרשת בלק, אותה קראנו בשבת. הנבואה אודות המלך המשיח והגאולה מופיעה דווקא בתוך דברי נבואתו של בלעם, שבא לקלל את ישראל אך ה' הפך את הקללה לברכה. מכך אנו לומדים כי גם בתוך הקללה טמונה בפנימיות ברכה. בגאולה תתגלה הפנימיות ולכן יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים – תכף ומיד ממש.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ בלק תשנ"א סעיף ד)
י"ח תמוז (7.02)
להפוך ולהתרגל
על כל אחד מישראל להתרגל אל הגאולה, ולהציב את עצמו במצב וברגש של גאולה. זאת עושים על ידי עבודת ה' בכל רגע ובכל מקום בתכלית השלמות מתוך רגש של גאולה. עבודת ה' מסוג כזה תהפוך כל יום ל"יום גאולה". ובכך אנו הופכים את מקומנו הפרטי – אפילו בחו"ל – לארץ ישראל.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ פינחס סעיף ג)
י"ט תמוז (7.9)
לבנות את בית המקדש
בימי בין המצרים קורא הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א לכל אחד ואחת לעסוק בתורת בניין בית המקדש: בחומש שמות, מפרשת תרומה ואילך. בספר יחזקאל פרקים מ-מג. במשנה, מסכת תמיד ומידות. ובעיקר ברמב"ם הלכות בית הבחירה. זאת על פי דברי המדרש שהעיסוק בהלכות בניית המקדש נחשב כאילו בונים אותו בפועל.
בשנים שעברו למדו זאת בימים אלו בעיקר בגלל הרגשת חסרונו של בית המקדש והצער על העדרו – כדי לתקן זאת ולבנותו. אולם עתה, כשאנו חיים ממש בתקופה של משיח, יש ללמוד זאת דווקא מתוך תחושת רוממות והכרת מעלתו הנפלאה של בית המקדש השלישי, והגילויים האלוקיים המרוממים שלא היו מעולם, שעומדים להיות בו. ומתוך וודאות מוחלטת שעומדים לראות זאת ממש בכל רגע.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ בלק תשנ"א סעיף ט)
י"ט תמוז (7.12)
הפלא של פינחס
חז"ל אמרו: "הרואה פינחס בחלום – פלא נעשה לו" (ברכות נו, ב). כלומר, שמי שרואה בחלומו את השם פינחס – שיצפה לניסים. זאת משום שפינחס מסמל את עבודת ה' במסירות נפש, אשר גרמה לכך שהקדוש ברוך הוא נתן לו שכר פלאי ועל טבעי – הוא קיבל כהונה למרות שלא היה ראוי לכך בתחילה.
מכאן, שעבודת ה' באופן של מסירות נפש, תוך התעלות והתעלמות מקשיים ומגבלות – מביאה לכך שה' ישיב לנו במידה כנגד מידה, ויעניק לנו שכר על טבעי כתמורה על מסירותנו. עבודה כזו בוודאי תזרז ותמהר את הפלא הגדול ביותר – ביאת הגאולה השלימה בקרוב ממש.
(ע"פ ליקוטי שיחות עמ' 861 ואילך)
כ' תמוז (7.22)
מי ראשון?
פינחס, שעל שמו נקראת הפרשה אותה קראנו בשבת, הוא אליהו הנביא. כפי שאמרו חז"ל : "פינחס זה אליהו". כלומר, אותו פינחס, שהציל את ישראל מגזירה קשה שנגזרה עליהם בשל חטאו של זמרי – הוא אליהו הנביא, שתפקידו לבשר על הגאולה.
על דברי חז"ל אלו ניתן לשאול: לכאורה היה מתאים יותר לומר "פינחס זה אליהו", ולא "אליהו זה פינחס" – שהרי הראשון המוזכר הוא הפחות מוכר ואותו באים להשוות אל השני, והרי פינחס חי כמה דורות קודם לאליהו? אלא בכך מרמזים לנו חז"ל כי עניינו של אליהו הנביא מבשר הגאולה – הוא הדבר הראשון. שכן ענין הגאולה, עניינו של אליהו, היה קיים בעולם כבר מרגע בריאתו. כבר בתחילת ששת ימי בראשית נאמר "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", ואמרו חז"ל שזו רוחו של משיח. כלומר, כבר מתחילת בריאת העולם יש בו את ענין הגאולה. ולכן אליהו מבשר הגאולה הוא הידוע ראשון, ואליו באים להשוות את פינחס.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ פינחס הערה 95)
כ' תמוז (7.01)
טוב מוחלט
הפסוקים בנבואתו של בלעם העוסקים במשיח שיביא את הגאולה מתאפיינים בכך, שהגאולה לא מוזכרת בהם כשחרור מקשיי הגלות, אלא כטובה נפלאה שעומדת לבוא על ישראל, הרבה יותר ממה שהיה ביציאת מצרים. מכאן שעלינו לצפות לגאולה לא רק בגלל שנצא אז מצרות הגלות, אלא בעיקר בגלל הטוב הנפלא שיהיה בגאולה, תכף ומיד ממש.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ בלק תשנ"א סעיף ו)
כ"א תמוז (7.11)
לחיות עם משיח
קשה לנו להחדיר בתוכנו ולחיות כל הזמן עם התחושה הנפלאה שאנו חיים ממש על סף הגאולה. קושי זה נובע קודם כל מהגלות הפנימית, מכך שהיצר הרע עדיין קיים בתוכנו. וגם משום שהנפלאות והניסים המתרחשים בעולם עתה, אינם קורים באופן שרואים זאת מלכתחילה בגלוי ובפשטות, אלא צריכים לפקוח את העיניים ולהתבונן, ורק אז מבחינים כיצד מתרחשים כאן ועכשיו נסים מופלאים, שהן פעולותיו של המשיח בעולם כהכנה לגאולה השלמה.
העצה לכך היא לימוד התורה בענייני משיח וגאולה. ביכולתה של התורה להכניס את האדם למצב של גאולה, גם כאשר מצד עצמו הוא נמצא מחוץ לזה. העיסוק בתורת הגאולה והמשיח יביא אותנו להכרה ולהרגשה כי התקופה בה אנו חיים היא תקופה של משיח. נחדיר זאת בשכלנו וברגשותינו, נחיה עם זה, נחשוב על כך, נדבר על כך, נתנהג בהתאם, וזה גם יביא את הגאולה בפועל ממש.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ בלק תשנ"א סעיף י)
כ"א תמוז (7.32)
מטה או שבט?
ישנו הבדל בין מַטֶה לבין שֶבֶט. מטה – משמעותו ענף יבש וקשה, ושבט – משמעותו ענף רך ולח. בפרשה אותה אנו קוראים בשבת, מכונים שבטי ישראל בשם "מטות". הדבר מסמל את מצבם של בני ישראל בגלות – שאין ניכרת בהם הלחלוחית והחיות האלוקית, משום שהם מרוחקים ממקורם. אך ניתן גם ללמוד מכך על עבודתם של בני ישראל בגלות, שנעשית מתוך עמידה איתנה כ"מטה", שהוא קשה וחזק. עבודה זו תובילנו במהרה אל הגאולה השלימה.
(ע"פ ליקוטי שיחות כרך יח עמ' 383)
כ"ב תמוז (7.42)
לומדים ובונים
ימים אלו – בין שבעה עשר בתמוז, שבו נפרצו חומות ירושלים, לתשעה באב, שבו נשרף בית המקדש – מכונים בשם ימי "בין המצרים" (וגם "שלושת השבועות"). בימים אלו ניכר ביותר החסר הגדול של בית המקדש, אשר מהווה מקור לשפע גשמי ורוחני לכל העולם. ועל-כן שבה ומתעוררת בנו הציפייה והכמיהה לבית המקדש השלישי. הרבי מלך המשיח שליט"א קורא לנו להשלים חסר זה ע"י הגברת הלימוד אודות בית המקדש והמודעות לגדולתו ותפארתו. ללמוד בתורה את פרשיות תרומה-תצווה העוסקות בבניין המשכן. את הפרקים מ-מג בספר יחזקאל שעוסקים בבית השלישי. את המסכתות תמיד-ומדות. ובמיוחד את הלכות בית הבחירה בספרו של הרמב"ם.
על חשיבות העיסוק בבנין הבית ניתן ללמוד מדבריו של הקדוש ברוך ליחזקאל הנביא: "לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבנין הבית". ממדרש זה אנו לומדים כי הלימוד בהלכות בית המקדש הרי הוא כבנין בית המקדש ממש. לפיכך לימוד זה, לא רק שישלים את החסר, אלא אף יגרום לבניינו של בית המקדש השלישי שירד מן השמים בנוי ומשוכלל.
(כיום ישנן חוברות צבעוניות הממחישות את צורת הבית, ומסייעות לחוש תענוג מיוחד להתחבר לביתנו האמיתי והנצחי שיבנה בקרוב ממש. ניתן להשיגן בכל בית חב"ד).
(ע"פ מדרש תנחומא צו פי"ד, התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 1652)
כל יום חג
פעמיים בכל יום הוקרב בבית המקדש קורבן התמיד, כנאמר בפרשת פינחס, אותה נקרא בשבת הקרובה "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר כח, ב).
הפירוש הפשוט במילה "מוֹעֲדוֹ" כאן הוא – בזמנו. אולם השימוש במילה "מוֹעֲדוֹ" אינו במקרה. הדבר מסמל את הפיכתו של כל יום חול לחג ו"מועד", ע"י הקרבת קורבן התמיד לה', המסמל עבודת ה' תמידית ללא שינוי כלל.
בכך תתבצע הכוונה האלוקית, לעשות את העולם כולו דירה לה' יתברך, כך שאף ימי החול יהפכו מימי חולין לימים של קדושה ומועד. כפי שיהיה בשלמות בגאולה, המכונה "יום שכולו שבת".
(ע"פ לקוטי שיחות כרך כח ע' 091)
כ"ג תמוז (7.52)
תמיד או מידות
לימוד "הלכות בית הבחירה" נעשה על ידי לימוד במשניות מסכת מידות, המפרטת את מידותיו של מבנה בית המקדש ופרטיו. וכן במסכת תמיד – בה מתוארת העבודה היום יומית בבית המקדש.
יש יתרון בלימוד במסכת תמיד, על הלימוד במסכת מידות. שהרי בית המקדש השלישי ירד בקרוב בנוי ומשוכלל מן השמים (רש"י סוכה מא, א). אם כן, לא נצטרך להתעסק כל כך במידותיו ובבניית חלקיו השונים, אלא בעיקר נצטרך לדעת את סדר העבודה בו, כדי שנוכל לבצע זאת בבית המקדש בקרוב ממש.
(ע"פ שיחת ש"פ פנחס תש"נ הערה 186)
כ"ג תמוז (7.31)
החורבן בשביל הבנין
שלמה המלך בנה את בית המקדש הראשון והוא שהכין לעת צרה את מקום המסתור לארון הברית (ראה פתגם קדם). האמת היא, שרק בגלל ששלומהלקח בחשבון אפשרות של השתלטות הגויים – הם הצליחו להחריב את המקום. אחרת, לא היה להם שום סיכוי לשלוט על מקום כה קדוש ונשגב.
מדוע אם כן יזם שלומו המלך מצב כזה? – משום שידע כי בית ניצחי הוא רק זה שיבנה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולכן רצה כיביכול שהבית שבנה יחרב בשלב כלשהו ויתחלף בבית ניצחי, מעשה ידיו של הקב"ה.
(ע"פ לקוטי שיחות בענייני גאולה ומשיח, שמות, עמוד 081)
כ"ד תמוז (7.62)
לעלות ולא לרדת
בפתח ההיכל של בית המקדש היו שני שולחנות: אחד של שיש ואחד של זהב. בתחילה הניחו את לחם הפנים על גבי שולחן השיש. לאחר מכן העבירוהו אל שולחן לחם הפנים שניצב בתוך ההיכל עצמו. לאחר ששהה על השולחן בהיכל במשך שבוע שלם, היו מסירים אותו משם, ואז מניחים אותו על גבי שולחן הזהב שבפתח ההיכל. זאת מכיוון ש"מעלים בקודש ואין מורידין בקודש". כלומר, כיוון שקודם היה הלחם על השולחן העשוי מזהב, אין להוריד מחשיבותו ולהניחו על שולחן של שיש, שהוא פחות חשוב.
מכך אנו למדים שתמיד עלינו להתקדם ולעלות בקדושה, ואף פעם לא לרדת.
(ע"פ מסכת מנחות צט, ב ורש"י שם)
כ"ד תמוז (8.1)
פלא מתמשך
בפרשה אותה אנו קוראים השבת, פרשת פינחס, אנו קוראים אודות פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. חז"ל אמרו כי אדם אשר פינחס הופיע בחלומו, זהו סימן שפלא נעשה לו. בשונה מהביטוי "נס", שמשמעותו היא אירוע חריג וחד פעמי, הרי משמעותו של "פלא" הוא דבר מתמשך המלווה את כל חייו.
כך נאמר גם בנוגע לגאולה: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו). כלומר, שהגאולה לא תהיה באופן של נס (משהו חד פעמי), אלא באופן של פלא – שכל חיי האדם יהיו באופן מרומם ונעלה.
(ע"פ לקוטי שיחות כרך לג ע' 461 ואילך)
כ"ה תמוז (7.72)
שולחנות שלמה
בבית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך, נוספו בתוך ההיכל עשר מנורות ועשרה שולחנות, כדוגמת המנורה ושולחן לחם הפנים שעשה משה. אך יש מחלוקת בין החכמים, האם נעשה שימוש בכל אותן מנורות ושולחנות, או שהן שימשו לנוי בלבד.
(ע"פ מסכת מנחות צט, א)
כ"ה תמוז (8.2)
הר הבית פי 36 יותר!
כאשר יבנה בית המקדש השלישי, תקיף חומת הר הבית שטח גדול פי36 יותר מהשטח שהקיפה חומת הר הבית בזמן הבית השני. בזמן הבית השני היו מידות החומה 500 אמה אורך על 500 אמה רוחב (אמה היא כחצי מטר) ואילו בזמן הבית השלישי תהיינה 3000 אמה האורך על 3000 אמה רוחב.
(ע"פ יחזקאל מב, טז-כ,מסכת מידות תחילת פרק ב')
כ"ו תמוז (7.82)
להאיר ולהשפיע
בגוף המנורה בבית המקדש היו קישוטים שונים בדוגמת גביעים, כפתורים ופרחים. בדגם של מנורת המקדש אותה צייר הרמב"ם מופיעים הגביעים בצורה הפוכה (ראה דוגמא בציור המצורף), כאשר צידם הרחב כלפי מטה, והצד הצר כלפי מעלה. הדבר בא לסמל את מהותה של המנורה, אשר לא באה לקבל את השפע מבחוץ, כמו גביע רגיל, אלא להיפך, להשפיע אור לכל העולם. דבר זה מורה גם לנו, שעלינו להשפיע על סביבתנו ולהאירה באור התורה והמצוות.
(ע"פ ליקוטי שיחות כרך כא שיחה ג' לפרשת תרומה)
כ"ו תמוז (8.3)
גם האמצעים בשלמות
אדם השואף למטרה מסוימת, ונוקט באמצעים שונים על מנת להשיג אותה, מעניק בדרך כלל את עיקר החשיבות למטרה עצמה, ולא כל כך לאמצעים.
אולם בנוגע לגאולה, כיוון שמטרתה לגאול את העולם על כל חלקיו ופרטיו, ישנה חשיבות רבה אף לאמצעים דרכם אנו פועלים כדי להביא את הגאולה, שגם הם יהיו בשלמות. לכן אין להסתפק בקיום המצוות בפועל בלבד, אלא יש לעשות בשלמות ככל יכולתנו גם את המחשבה אודות המצווה ואת הדיבור אודותיה. שכן הגאולה צריכה להקיף את כל חלקי האדם – גם את המחשבה והדיבור ולא רק את המעשה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ פינחס תשנ"א סעיף ט)
כ"ז תמוז (7.92)
קדוש לתמיד
בלשכת החותמות אשר בבית המקדש היו גונזים את האבנים ששימשו למזבח ונפגמו. זאת מכיוון שלא ניתן להשתמש באבנים אלו עבור המזבח, בשל פגימתן. אך לא ניתן גם להשתמש בהן לשימוש אחר, בשל קדושתן. כי דבר שהשתמשו בו לקדושה אין להשתמש בו שימוש של חול.
(ע"פ מסכת עבודה זרה נב, ב)
כ"ז תמוז (8.4)
טעימה מהאחדות
הסיבה שיש להרבות כיום באהבת ישראל כדי להביא את הגאולה, היא לא (רק) כדי לבטל את סיבת הגלות, שנגרמה ע"י שנאת חינם. שכן כיום, לאחר סיום עבודתנו בכל משך זמן הגלות, בוודאי כבר תוקנה סיבת הגלות, וללא שום ספק עומדים אנו כבר על סף הגאולה.
לכן כיום, ההדגשה על מצוות אהבת ישראל היא בתור טעימה מן האחדות הנפלאה שתשרור בגאולה, בה יתעלה העולם כולו לדרגת אחדות מוחלטת, למעלה מכל מחלוקת ומכל חילוקים והבדלים.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ מטות-מסעי תשנ"א סעיף יג)
כ"ח תמוז (7.03)
חזק בנסיעה
בקריאת פרשת מסעי, אותה אנו קוראים בשבת זו, אנו מסיימים את חומש במדבר. בעת סיום חומש נוהגים להכריז "חזק חזק ונתחזק". משמעותה של התחזקות זו היא, שהסיום מחזק אותנו להמשיך וללמוד הלאה, וכן לקיים את מה שאנו לומדים.
לכאורה, מאחר ונמצאים אנו בשלושת השבועות, בהם נוהגים להמעיט בשמחה בגלל הצער על חורבן הבית, הרי זהו זמן "חלש" בתורה ובקדושה, ומה מקום להכריז אז "חזק.."?
היה אפשר לומר שהיא הנותנת, שדווקא בגלל "חלישות" הימים הללו, זקוקים אנו אז לחיזוק מיוחד. אולם הרבי מסיק להיפך: שאכן ימים אלו הם "חזקים" במהותם. שכן הסיבה הפנימית לכל הגלות והחורבן, היא רצונו של הקב"ה להביא אותנו אל הגאולה השלימה ובית המקדש השלישי, שיהיו נעלים באין ערוך מבתי המקדש הקודמים. ולכן אמנם בגאולה ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, כי אז נראה בגלוי את פנימיותם, שהם הובילו לגאולה השלימה. נמצא שבפנימיות, דווקא ימים אלו הם "חזקים" במיוחד. ולכן מכריזים דווקא אז "חזק…" – כדי לגלות את החוזק שבימים אלו, המוליכים לגאולה השלימה.
(ע"פ דבר מלכות ש"פ מטות-מסעי ס"ג)
מתאים שזה יהיה פתגם לחוד –
התחזקות זו, הנאמרת בסיום פרשת "מסעי" דווקא, קשורה לשם הפרשה – מסעי. כאשר נוסעים, לא עומדים בתוקף במקום אחד, אלא זזים ממקום למקום כל הזמן. ולכאורה זו "חלישות" ולא "חזק"?
אלא, שהחיזוק האמיתי הוא לא על ידי תוקף שבא מלמעלה, ממקום התוקף העליון האמיתי. כי אז עלול להיות שהחיזוק יישאר "למעלה" ולא יגיע למטה. ולכן עיקר החיזוק הוא דווקא זה שבא מלמטה, מה"מסעי", מהמקום שיש בו שינויים תמידיים, ובכל זאת הוא מתחזק ועומד בתוקף – זה נותן חיזוק אמיתי, שיחזיק מעמד גם במצבים נמוכים.
ולאמתו של דבר, החיזוק האמיתי הוא זה שבא מלמעלה ומלמטה – "מטות" ו"מסעי" – גם יחד. שאז יש בו הן התוקף הנצחי של העליון, והן עובדת היותו מגיע מהתחתון. שאז החיזוק הוא נצחי ולא משתנה גם בתנאים הנחותים ביותר.
כ"ח תמוז (8.5)
התכלית היא המהפך
בפרשת מטות-מסעי, אותה נקרא בשבת הקרובה, מתוארת בניית ערי סיחון ועוג מחדש בעבר הירדן המזרחי, אשר נכבש ע"י משה רבינו, וניתן לנחלה לבני גד ובני ראובן. בניית הערים מחדש הייתה באופן של "מוּסַבֹּת שֵׁם" (במדבר לב, לח). כלומר, בני גד וראובן שינו את שמם של הערים הללו, משמות של עבודה זרה, לשמות אחרים.
לכן קוראים פרשה זו, על המהפך שנעשה בערי הגויים, בימי "בין המצרים". ללמדנו שגם ימים אלו תכליתם היא המהפך שיתרחש בהם, מימי צער ואבל על חורבן המקדש, לימים של ששון ושמחה ומועדים טובים, בגאולה הקרובה.
(ע"פ לקוטי שיחות כרך לג ע' 891)
כ"ט תמוז (7.13)
לחם ניסי
לחם הפנים שהיה בבית המקדש הנו עניין פלאי ומיוחד במינו. למרות שהיה מונח על גבי השולחן במשך שבוע שלם, הרי כאשר היו מסירים אותו מן השולחן, היה הלחם טרי כאילו עכשיו נאפה.
כ"ט תמוז (8.6)
אדריכלות מרהיבה
השערים בחומת הצר החיצונה של הבת השלישי יהיו גבוהים מאוד: 50 אמה מכל שער יכנסו אל החצר דרך מבוא באורך שמונה אמות, שבקצהו יתמרו שני עמודי גזית בגובה 60 אמה, מעוצבים כעץ דקל – עמוד מכל צד.
בפתחו של היכל בית המקדש ניצבה על כולנסאות – גפן עשויה זהב טהור. כל מי שרצה לתרם זהב לבית המקדש וחפץ כמובן כי תרומתו תזכה למקום של כבוד בהיכל, הוסיף לאותה גפן עלה, גרגר או אשכול זהב.
הסיבה שניבחרה צורת גפן היא כי עם ישראל נמשלו בכתובים לגפן.
(ע"פ יחזקאל מ, ט ואילך,מסכת מידות ס"פ ג' ובפירוש הרמב"ם שם)
