הציווי של פסח שני בא לאחרי הטענה של כמה מבני ישראל "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'" (פרשתנו ט, ז), שלמרות שידעו את הטעם שאינם יכולים להקריב קרבן, ואמרו זאת בעצמם "אנחנו טמאים לנפש אדם" (שם), מכל מקום טענו בכל התוקף "למה נגרע", ובמענה לטענתם הגיע הציווי של פסח שני, שעל ידי זה גם להם ניתנה האפשרות להשלים את מה שחסרו ולהקריב את קרבן הפסח.
ויש ללמוד מזה הוראה לימינו אלו:
מעמדם ומצבם של ישראל בזמן הגלות חמור הרבה יותר מאלו שצעקו "למה נגרע". שהרי, אצלם הייתה זו טענה של כמה אנשים בלבד ובנוגע לקרבן אחד בלבד. ואילו בזמן הגלות כל בני ישראל אינם יכולים להקריב את כל הקרבנות כולם!
ובמילא, אם בזמן ההוא צעקו "למה נגרע", כל שכן וקל וחומר שישנה טענת "למה נגרע" בזמן הגלות, היתכן שבמשך יותר מאלף ותשע מאות שנים לא יכולים כל בני ישראל להקריב קרבנות בבית המקדש?!
וכמו שבימים ההם קבלו בני ישראל את הציווי של פסח שני במענה על טענתם, כן יהיה גם עתה בבנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו.
(ע"פ תורת מנחם תנש"א ח"ג עמ' 192 ואילך)
